"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת" וגו' (ויקרא טז, א-ב). בני אהרן מתו כשהקריבו אש זרה ("בקרבתם” הכוונה שהקריבו, כך תרגם אונקלוס ויב”ע), וכך מפורש בתורה בשלוש מקומות (ויקרא י,א-ב. במדבר ג,ד. שם כו,סא), ובמה בדיוק היה חטאם נחלקו חז"ל. בין הדעות ישנה דעה: 'תניא ר"א אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? (ויקרא א, ז) "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו, אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' (עירובין סג,א). לכאורה דעה זו קשה, שהרי בתורה נאמר שזה על שהקריבו אש זרה? בפשוט י"ל שכיון שהקריבו אש תוך שהורו הלכה, זה פוגם את האש שהביאו ולכן בשל כך היא נחשבת אש זרה. או אולי זהו 'לא מתו בני אהרן עד שהורו' וכו', שהכוונה שלא מתו רק בשל אש זרה – שלא היו מתחייבים על זה מיתה, אלא התחייבו מיתה בשל שהורו, כך שזהו שלא מתו עד שהורו, שלזה התחייבו במיתה אז. אולם מרן פאר הדור הגאון הגדול הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר זאת בעומק (ב'תורת המקרא' “אחרי מות") ע"פ הקבלה, שבזוהר ("צו". ח"ג כח,ב) דרשו על "אש תמיד תוקד על המזבח" שזו התורה שנאמר בה "הלא כה דברי כאש נאם ה'” וכו'. ממילא כיון שאש המזבח זו התורה, אז איך שייך בתורה אש זרה? זהו ע"י שהם הורו הלכה בפני משה רבם ודפח"ח. אמנם ר"א קיבל במסורת ('מקובלני') שהמורה הלכה דינו במיתה, ולאו דווקא באש, אולם כיון שנענשו כשהביאו אש, ואף הוראת ההלכה היתה בדין של אש (להביא אש מהדיוט), אז מתו באש מידה כנגד מידה. ועוד שראוי שימותו באש, כיון שהתורה נמשלה באש (שזהו הראיה שאש המזבח זהו התורה), ולכן עונשם כמעשיהם, פגיעה באש. נראה שזהו שמובא אח"כ: 'אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, שנאמר (איוב לב, ו) "ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים" וגו' "על כן זחלתי", וכתיב (דברים לב, כד) "עם חמת זוחלי עפר"' (עירובין שם), והרי העונש בהכשת נחש הוא כעין דין מיתה באש: 'מי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה או נחש מכישו' (סוטה ח,ב), לכן נראה שמה שמתו באש זה מדין של הוראת הלכה בפני רבו שדינו שמכישו נחש, שזהו כשריפתם באש (ומה שלא הוכשו, זה כיון שזה נעשה בהקשר למשכן שדינו חמור, ולכן נענשו בצורה חמורה יותר – באש ממש). בפרשה אצלנו נאמר לאהרן שיכול לבא לקה"ק, רק שצריך לעשות כמו בכניסה שביוה"כ, וכך מפורש גם הדין לדורות, שנכנסים כך ביוה”כ: “והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש" וגו' (פס' כט). נראה שכמו שבני אהרן מתו כיון שפגמו בתורה (שהורו הלכה), כך גם נעשה בהמשך הדורות, שנענשו למות כמו בני אהרן: 'אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: מאי דכתיב (משלי י, כז) "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה"? יראת ה' תוסיף ימים – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים. ושנות רשעים תקצרנה – זה מקדש שני, שעמד ד' מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם מ' שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה: י"א ששמש ר' אלעזר בן חרסום, מכאן ואילך צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו' (יומא ט,א). הרי שהיו רשעים (שעליהם נאמר "ושנות רשעים תקצרנה"), שהיה להם פגם בקשר לתורה (שהרי אי אפשר להיות צדיק ללא ידיעת התורה, כך שלא היו ראויים לכה”ג, כי לא היה להם קשר ללימוד תורה ועשיית מצוותיה), ולכן מתו בתוך שנה, כעין בני אהרן שמתו בתוך אותה שנה שהצטוו על הקמת המשכן. על אותם כה"ג מובא בגמ' קודם: 'תניא רבי יהודה: וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בלווטי היתה! אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי, ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין' (שם ח,ב). שלא היו צדיקים הראויים לכהונה גדולה, אלא קנו זאת בממון, כיון שרצו להיות כה"ג בשביל כבודם (שזה תפקיד מכובד וגם יש לו חלק בהנהגה), שגם זה מזכיר את חטא בני אהרן שהיו מחפשים כבוד ע"י תפקיד הנהגתי: 'וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקב"ה: הנראה מי קובר את מי' וכו' (סנהדרין נב,א). נראה שהכהנים היו חמשה: אהרן וארבעת בניו. כשאהרן הוא הכה”ג, ולכן כעין כשלעצמו, ומארבעת בניו מתו חצי. שכך כעין שאהרן כנגד המשכן, ובניו כנגד המקדשים שסה”כ עמדו יחד 830 שנים, שכחצי מזה בית ראשון (410) וכחצי בית שני (420): שני בניו החיים – אלעזר ואיתמר כנגד בית ראשון, ונדב ואביהוא שמתו כנגד בית שני, ולכן שם מתגלה מיתת הכה”ג. עוד נראה שהם היו חמשה, וכך כשמחלקים 830 ל-5 יוצא 166. שכך בית ראשון ותחילת בית שני היו כנגד אהרן ושני בניו חיים, ומשנת 88 בבית שני והלאה זה כנגד שני בניו שמתו, ולכן מאותו אזור זמן, שהחל ב-88 והסתיים ב-254 (שזהו הזמן שכנגד הבן השלישי) החלו למות הכה"ג עד סוף בית שני (שהחלו למות משנת 130 [40+80+10]). המקום שהיה מייצג יותר מכל את מיתת הכה"ג היה לשכת הפרהדרין, ששם ראו שהתחלפו הכה"ג, ושם היו הכה"ג לקראת יוה"כ (בשבעת ימי הפרישה מבתיהם לקראת יוה“כ), כך שרומז ליוה"כ, כדי לרמז על אהרן שהצטווה כיצד להכנס לקה"ק מבלי להפגע כבניו, לעומת הכה"ג שנפגעו ומתו. גם ביוה"כ משה הוריד את התורה, ולכן זה מייצג את החיבור לתורה בצורה הראויה, להיפך מבני אהרן ואותם כה"ג בבית שני שמתו. גם בני אהרן מתו כיון שהיתה עליהם מידת הדין בשל מעשה העגל: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא" (דברים ט,כ) '"ובאהרן התאנף ה'" – לפי ששמע לכם. "להשמידו" – זה כלוי בנים, וכן הוא אומר (עמוס ב) "ואשמיד פריו ממעל". "ואתפלל גם בעד אהרן" – והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים' (רש"י [וכעין זה מובא במדרש אגדה בובר]). והרי העגל פגם במתן תורה, שלכן גם הלוחות נשברו, כך שבמיתת בני אהרן יש קשר לפגם בתורה שבעגל, ונאמר "סלחתי" ביוה"כ, ולכן בו מתגלה ההיפך ממיתתם, שזה כשנעשית העבודה בכה”ג ראוי, וכשהכה”ג אינו ראוי בקשרו לתורה זה מתגלה בהקשר ליוה”כ – בלשכת פרהדרין.