להודות? לראות את הטוב? להיות שמחים בחלקנו? נשמע כמעט כמו מדע בדיוני במציאות חיינו הטרופה, ולכן נעסוק בנושא זה היום.

התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעותו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. לנושא שלוש בחינות עיקריות עליהן ננסה בע"ה לדון היום: לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לשמוח במה שיש ולהודות על הטוב.

מסופר על אדם אחד שהלך יום אחד לתומו ברחוב ופתאום הוא שמע קול חזק שקרא לו לעצור ויד שתפסה את חולצתו ומנעה ממנו להתקדם. הוא קפא במקום ושניה אחר כך נפל מלמעלה פסנתר ענקי שני סנטימטר מהאף שלו. המום הוא הסתכל ימינה ושמאלה לראות מי עזר לו וראה מלאך לבן כנפיים, אשר אמר לו: "אני המלאך ששומר עליך ונשלחתי כדי להציל אותך". האיש הסתכל עליו רגע ואז החטיף לו סתירה מצלצלת. בעוד המלאך המום לגמרי הוסיף האיש: "אתה המלאך ששומר עלי?! איפה היית כשהתחתנתי?!!"

רובינו, כאמור, פעמים רבות סובלים מכפיות טובה, שהיא ממש ההיפך הגמור של כל מה שמלמדת אותנו היהדות, וטרודים ממה שאנו מדמיינים שעדיין אין לנו. אין לנו בית מספיק גדול, אין לנו אוטו מספיק חדש, אין לנו אישה מספיק יפה/ נחמדה או גבר מספיק נאה/ כריזמטי/ מצחיק/ עשיר, אין לנו רעמת שיער כמו פעם, אין לנו ואין לנו ואין לנו...

למרבה האבסורד, כשאנחנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו.  

רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי!". גם אם אני חי בבית עם 3 חדרים בלבד – לפחות יש לי בית, גם אם האוטו מודל 98' – לפחות הוא נוסע, גם אם האישה מעט השמינה אחרי הלידות – לפחות אנחנו ביחד, גם אם הגנים המשפחתיים עושים את שלהם, הקרחת מבצבצת ו"מלחמת המפרץ" היא מלחמה יומיומית – לפחות אני בריא. גם, ואולי אפילו בזכות כל אלה – אני כעת מאושר. זאת הכרת טובה אמתית לבורא ולעולם! לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות וחלומות בהקיץ על העתיד או בקדרות ותחושת פספוס על העבר.

הבודהיזם ושאר תורות המזרח מדברות גם כן על קבלה של המציאות והשלמה עימה, אולם להבדיל מתורות אלה המורות על "זרימה" ו"ביטול הרצון", היהדות בהחלט כן מציעה לאחוז בחבל בשני קצותיו – לקבל את מה שישנו בד בבד עם שאיפה מתמדת לשיפור והתקדמות ברוחניות ובגשמיות, וכל זאת במסגרת של עשיית הטוב ביותר עם מה שישנו ואפשרי.                 

היהדות מחנכת אותנו על כל צעד ושעל להגיד תודה. גם על הדברים שנראים טריוויאליים לכאורה. יהודי מאמין פותח בבוקר את עיניו ועוד בשכבו במיטה מיד מודה. המילים הראשונות שנאמרות בבוקר הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". כן, גם על לקום בבוקר ולפתוח עיניים ליום חדש צריך לומר תודה. יש מישהו שיכול לחתום על כך שמחר בוודאות הוא יקום? בעבר שמעתי עצה מחבר יקר שעד היום אני משתדל לזכור וליישם – רגע לפני אמירת המשפט הזה, וכדי שהוא לא יאמר במין אוטומט יבש וחסר משמעות, אני מזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שיש בחיי ורק לאחר מס' רגעים מברך עם כוונה.

המפתח להתקדמות רוחנית של האדם זה להודות לבורא על כל מה שנתן לו. גדולי הרבנים לאורך כל הדורות לימדו את תלמידיהם לראות את הטוב שבכל סיטואציה. עד היום אנחנו רואים חסידים בצמתי דרכים קופצים ורוקדים עם סטיקרים של "תן חיוך – הכול לטובה". במבט ראשון הם יכולים להראות כחבורת הזויים המנותקים מהמציאות וגישה זו יכולה להיתפס כנאיביות, אולם עיון מעמיק מראה שצורת המחשבה הזו היא רפואה אמתית לנפש. התפיסה היהודית היא שכל מה שהבורא שולח לנו זה הכול לטובתנו ואם אנחנו לא רואים וחווים את זה כך זה רק בגלל שעדיין לא הגענו למדרגה מספיק גבוהה. באומרנו ש"הכל לטובה" אנחנו בעצם מאמינים שכל התמונה בכללותה מטרתה עשיית טוב ומגמתה חיובית. אמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור (כפי שנאמר: "לא הכל טוב, אבל הכל לטובה"). רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהפרט עצמו שלילי הוא שייך לכלל שהוא טוב. אפשר לראות את זה, לא עלינו, במשפחות שכולות בעלות אמונה, שמתמודדות עם הכאב והאובדן הנורא תוך השלמה, וזאת אודות לאמונה שמה שקרה (גם אם הוא קשה ביותר) הוא בהשגחה אישית מהבורא, ולכן ודאי הוא לטובה. הן כמובן כואבות את האובדן, אולם מאחר והן יודעות שאין סבל סתמי שנשלח לאדם רק כדי לענות אותו אז ודאי גם אסונם הוא לטובה. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.

קראתי בעבר ראיון עם נכה צה"ל כרות רגל. הוא סיפר כיצד בהתחלה ביכה את מצבו והרגיש אומלל וקורבן, אולם לאחר מכן הוא היפך את גישתו וחש שימחה והערכה על עצם העובדה (שלרובינו המכריע נראית טריוויאלית לחלוטין) שיש לו עוד רגל בריאה, עוד 2 ידיים, 2 עיניים וכו'. מי מאתנו מחייך מאוזן לאוזן על עצם העובדה שיש לו 2 רגליים?! שווה לעצור לרגע ולחשוב על זה בין תלונה לקיטור.

ב"מסכת ברכות" במשנה נכתב דבר קיצוני אף יותר: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". כיצד זה אפשרי?! סיפור מפורסם הוא על שני חסידים שבאו לרב שלהם ושאלו אותו כיצד ניתן ליישם את המשפט הזה? בתשובה הרב אמר להם ללכת לרבי זושא מאניפולי, שהיה מגדולי החסידים ובעל ענווה אמיתית, ולשאול אותו. כשהגיעו השניים לרבי זושא הם ראו בית מוזנח, גג רעוע, קירות מטים ליפול ומקרר כמעט וריק. בתשובה לשאלתם כיצד ניתן לברך באותה כנות על הדברים הרעים שקורים לנו כמו שאנחנו מברכים על הטובים הוא ענה: "אתם בטוחים שהרב שלכם התכוון לשלוח אתכם אלי? אני לא מבין למה, אצלי הכול מצוין. ברוך השם לא חסר לי דבר! לכו תשאלו מי שבאמת צריך להתמודד עם מחסור". ההבדל בין גן עדן לגיהינום, אם כך, הוא בתפיסה שלנו על החיים.

חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותו. שורש הבעיות בין בני זוג זה כשהם מתחילים לקבל כמובן מאליו את העשיות אחד של השני. תרופה לבעיה הזו היא פשוט להתחיל לומר "תודה". החוכמה היא לעצור ולהודות על כל דבר ודבר בחיים. כך לדוגמא, יש להודות לבן/בת הזוג על עצם העובדה שהוא נמצא איתי ובזכותו אני לא בודד. זה לא מובן מאליו! מי שזוכר את הטעם החמוץ של בדידות יכול להבין זאת בקלות. להודות שהוא עוזר בעבודות הבית (גם אם זה לא מושלם בעיניי), על שהוא מקשיב לי כשאני זקוק, שהוא מוריד את הזבל בבוקר או תופר את הכפתור שנפרם בחולצה.
דוגמא נוספת היא ביחס שלנו כלפי הורינו. אחד הקשיים העיקריים שלנו עם מצוות 'כיבוד אב ואם' היא שאנחנו חושבים שהנתינה של ההורים מובנת מאליה ושתפקידם לתת לנו בלי סוף. על מנת להתחזק בצורת המחשבה הזו מומלץ להיזכר מידי פעם שלאחר שהורינו הביאו אותנו לעולם, גידלו וחינכו אותנו, החל מגיל 18 הם לא באמת חייבים לנו כלום. עצם הנתינה שלהם לאחר מכן היא חסד גמור ומגיע להם תודה גדולה על כך. אם אדם עשה למישהו טובה קטנה, כגון שהראה לו בסופר היכן מוצרי החלב, בוודאי הוא יחשוב שמגיעה לו על כך תודה רבה. ואם טרח עבורו טרחה מרובה יותר, כגון שנתן לו טרמפ והסיע אותו עד לפתח ביתו, הוא כבר לא יודע כיצד להודות לו. לעומת זאת, אם הוא עשה עבורו משהו משמעותי כמו שדאג לו למצוא עבודה חדשה או שידוך מוצלח, אזי ודאי הוא כבר ירצה לקנות לו מתנה. ואם טובה זו מתמשכת כגון תמיכה כספית חודשית אז ודאי הוא ירגיש מחויבות רגשית גדולה ועמוקה... 

אדרבא, הורינו היקרים עשו הרבה מעל כל אלה ולא תמיד אנחנו זוכרים להם את זה. אמנו סבלה צער של הריון ולידה כדי שבכלל נהיה כאן ואבינו עמל שעות נוספות במשרד כדי לממן את חוג החלילית שכה רצינו. כמה דאגו לנו הורינו, כמה הם התאמצו וטרחו. להחליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים הם ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו איתנו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר לנו את רצונותינו. האם משום שמדובר בהורינו אזי הכול צריך להיות מובן מאליו?! 

עד כה נתנו כדוגמא את הכרת הטוב שאנו חייבים לבני הזוג ולהורים, אולם מה עם הבורא בכבודו ובעצמו? מה עם כל הטוב שהוא הרעיף ומרעיף עלינו בלי סוף? בקלות ניתן למצוא מה חסר ומה אינו מושלם, אבל האמת היא שיש לנו כל כך הרבה טוב.

אם נשכיל להודות על הדברים הקטנים שבחיים נראה שבעצם אנחנו מקבלים המון, רבות מתחושות המירמור שלנו ייעלמו מאליהן ונקבל את מה שהחיים מזמנים לנו בקלות ובנועם גדולים יותר. במקום לחשוב על עצמינו כקורבנות וכמסכנים שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים – להפך את המחשבה ולראות את המתנות שאנחנו כן זוכים להן. על כך נאמר שכדי להבטיח עתיד טוב ובריא יותר חובה להודות על העבר וההווה. להודות על כל מה שישנו – גם על מה שאנחנו אוהבים וגם על מה שפחות.                

בזכות הניסים הגדולים והמופלאים שבני ישראל ראו אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים ולהתחיל לראות את הניסים שקורים לנו כל יום ויום. אנשים מאושרים הם אנשים שיודעים להבחין לא רק ב"מגה-ניסים" כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אלא גם בניסים הקטנים שנשלחים לעזרתנו ולהודות על כך לבורא. בנוסף, בקוראנו על מכות מצרים ניתן ללמוד ממשה כיצד הוא ידע להודות לא רק לחי, אלא גם לדומם. מסופר שבמכה הראשונה (מכת דם) דווקא אהרון הוא זה שמצווה להכות עם מטהו על היאור. רש"י אומר על כך שמשה זכר חסד נעורים ליאור על ששמר עליו כאשר הוא הושם בתיבה בהיותו תינוק ולכן לא רצה להכותו. נשמע מופרך ומוגזם? אולי, אבל בוודאי יש כאן מודל לחיקוי והערכה. אדם  אשר מסוגל לחנך את עצמו לא להיות כפוי טובה אפילו כלפי הדומם, אין ספק שיתחשב ויכיר תודה גם לבני אנוש. על כך חז"ל אמרו במקום אחר: "בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו אבן".

התכונות ההפוכות להכרת הטוב והודיה הן כפיות טובה ופסימיות הבאות לידי ביטוי בקיטורים, כפי שאכן בא לידי ביטוי גם בפרשה הנוכחית עת בני ישראל לא הספיקו להירגע משירת ההלל הגדולה וכבר החלו להתלונן על איכות המים והמזון. ישנם אנשים רבים (מידי) שפשוט כל הזמן מקטרים. הם מלאים בתלונות על העבודה, על הבוס, על הפקקים בבוקר למשרד, על הרכב שלא מתניע, על הקופאית בסופר שאיטית מידי לטעמם, על הקפה שהוגש להם לא מספיק חם, על ראש הממשלה ושר האוצר, על מזג האוויר שחם/קר מידי, על האישה/בעל שלא קשובים מספיק, על הילדים שלא מחונכים, וכו' וכו' וכו'. לפעמים "קוטריות" היא הדרך שלנו לתקשר עם אחרים, לפעמים זאת דרך לבטא תסכול ולפעמים זה אפילו כיף, אבל בכל מקרה תמיד היא מובילה למבט פסימי על העולם, שבסופו של דבר פוגע בנו ובאלה שחייהם נוגעים בשלנו. כל אחד יכול להעיד שההמצאות בסביבתו של "מתלונן סידרתי" אינה נעימה ואנחנו נוטים להתרחק ממנו. שינוי המידה המגונה הזו דורש מאמץ גדול, אבל זה אפשרי ועל כך נאמר "אל תספר לקב"ה כמה גדולות הצרות שלך, ספר לצרות כמה גדול הקב"ה".

על הודיה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מדוד המלך. חרף העובדה שחייו היו רצופים בצרות אינספור, כל ספר תהילים מלא במזמורים, בתשבחות ובהכרת הטוב. וכך, גם בברחו מבנו, שרצה להרגו, דוד המלך לא מתבלבל מהמבחן הקשה והכואב שנשלח אליו ושר: "טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". בוקר זה זמן של הארה, שרואים בו והכל ברור. לעומתו, לילה זה זמן של חושך והסתר. כשהכל קל, "זורם", ודרכינו מוארת קל לנו הרבה יותר לראות את החסדים ולהאמין בקב"ה, אבל החוכמה הגדולה יותר והאמונה האמיתית זה להאמין דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים וכשנראה שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו. בהמשך דוד הוסיף וכתב: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". פרוש הדברים הוא שאדם חי, לפי דוד המלך, הוא אדם הרואה את המציאות באור חיובי וטוב, ואילו אדם הרואה רע - משהו בתוכו מת. אם נהיה כנים נגלה, למרבה הצער, שבנינו מתהלכים, נושמים, אוכלים וחיים לא מעט אנשים בלי חיים וחיות. 

המלצתי  לשבוע הקרוב היא שכל אחד יפנה מספר דקות מזמנו, יכבה את הטלפון, הפייסבוק והאינטרנט, יתחבר לקול הנינוח והשקט שקיים בתוכו ויקדיש את הזמן לסוג של חשבון נפש. בזמן הזה כדאי לעשות רשימה של כל הדברים הטובים (הגדולים וחשוב לא פחות - גם הקטנים) שיש לו בחיים. אפשר להתייחס ספציפית לטובה שעשו ועושים לו הוריו, בן/בת זוגו, הילדים, מקום העבודה וכו'. זה הזמן לפרט ככל הניתן ולא לקמץ במילים. מניסיונם של רבים  – הדבר מקרב מאוד להיות אותו איש "החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב"...

לא יכולתי לסיים מאמר זה מבלי להיזכר במילים הנפלאות של הפיוט "נשמת כל חי" הכלול בתפילת שחרית בשבתות ובחגים והמביע את התודה וההערכה שלנו לבורא: "אִלוּ פִינוּ מָלֵא שִירָה כַיָּם, וּלְשוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ".

או בשפה קצת יותר קרובה לדורינו, כפי שכתב עוזי חיטמן ז"ל ושר חיים משה: "תודה על כל מה שבראת. תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על שיר קולח ולב סולח שבזכותם אני קיים. על צחוק של ילד ושמי התכלת, על אדמה ובית חם. פינה לשבת, אישה אוהבת, על יום של אושר, תמימות ויושר על יום עצוב שנעלם".    

תודה שטרחתם וקראתם מאמר זה ותודה לכל המגיבים והמפרגנים. שבת שלום, ניר אביעד j