לקט מביאור המלבי"ם לתורה – פרשת צו

ויקרא ו,ב: צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: מה הבדל בין לשונות ציווי, דיבור ואמירה? מלבי"ם: "דיבור ואמירה כוללים כל מה שיאמר וידבר האדם, בין דרך סיפור והגדה, בין דרך תשובה או בקשה או ציווי וכדומה, לא כן הציווי הוא רק על דבר שלטון שיפקוד על המצוּוה לעשות פקודתו". יש מצוות שה' מדבר או אומר ויש שהוא מצווה כמפקד, אף שאדם לא בהכרח מבין מדוע באה המצווה, או שאינו חפץ לבצע המצווה אך נאלץ מתוקף שלטון ה'.

ו,ג: וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: מה ההבדל בין שימה ונתינה? מלבי"ם: "בפועל נתינה ישקיף על ההנחה עצמה, ובפועל שימה ישקיף על איכות ההנחה ... על שישים בנחת ובעיון היטב". העבודה במזבח צריכה להיות בתשומת לב, בנחת.

ז,כה: כִּי, כָּל-אֹכֵל חֵלֶב, מִן-הַבְּהֵמָה ... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת, מֵעַמֶּיהָ: מדוע 'נפש' אוכלת ולא 'האדם האוכל'? מלבי"ם: "שם נפש לא יצדק אצל אכילה, רק באכילת בשר תאווה ... רק אם נפשו מתאווית לאכלו בדרך זה – אז רצונו מַחשבת אותו כדבר מאכל, הגם שאינו מאכל לגופו בדרך זה, נפשו ותאוותו יחשבהו אכילה". אכילת דבר אסור מתוך תאווה – נחשבת כאכילה מכוח נפשו, הנפגמת מכך, וראויה לכריתה.

ח,לה: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא תָמוּתוּ:  כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי: מלבי"ם: "למה אמר שנית "כי כן צויתי", והלא כבר אמר "כאשר עשה ביום הזה צוה השם" (לד) ... משה ידע כי יצווה ה' את אהרן אחר כך. אמר לו: מה שאומר שתשמרו את משמרת ה' הוא מצד שצֻוֵיתי אני, ועל זה תקבלו שכר שלא תמותו, וכל שכן שאחר כך תקבלו שכר בקיימך ציווי ה' בעצמו". הציווי למשה נוסף לציווי העתידי לאהרן, כדי להרבות את שכרו של אהרן. לא בדיוק הבנתי. אי"ם הבין את 'כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי' – כהודאה של משה שאינו מבין את טעם הציווי, אלא כך הוא צֻוה, ולכן הוא מצווה.

שבת שלום וחג כשר ושמח, שבת וחג של קבלת מרות ה', איכות בעבודתו, אכילה בנפש חפצה בה' ולא תאוונית לבטן, וריבוי מצוות, אורן.