'שמעון איש קטרון אומר: בזכות עצמות של יוסף אני קורע להם את הים, שנאמר: "ויעזוב בגדו אצלה" וגו'. וכתיב: "הים ראה וינס”' (מכילתא מסכת ד"ויהי" פרשה ג [יד, טו]). (יש עוד הרבה דעות שמובאות שם). לדעה זו בזכות יוסף נקרע ים סוף. מה הקשר של יוסף לקריעת ים סוף? בפשטות י"ל שהפס' שממנו למדים הוא "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית לט,יב). יוסף התגבר על יצרו, שלא נכנע לתאוותיו הגשמיות שיש בטבע האדם, אלא התעלה מעל הטבע, לכן כנגד זה זכה שבזכות זה לא יעמוד הים בצורתו הגשמית הרגילה, אלא יתגלה מעל הטבע ויקרע לפני בנ"י. נראה גם שתחילת הפס' “ותתפשהו בבגדו", שכך ביציאת מצרים היו בנ"י עובדי ע"ז כמו המצרים, ולכן היתה טענה נגד קריעת הים: 'בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים?' וכו' (שמו"ר כא,ז), זהו רמז ב"ותתפשהו בבגדו" שסמאל בא לתפוס את ישראל בקלקולם – בבגידתם בקב"ה בהיותם עובדי ע"ז, שזהו גם שע"ז משולה בנביאים לניאוף, כמו שאשת פוטיפר ניסתה להחטיאו לנאוף עמה. יוסף התגבר על כל זה, וכך מביא זכות להתגברות מעל הטבע ונגד הטענה להיותנו עובדי ע"ז, שזהו כעין שבקריעת ים סוף ה' השתמש באיוב כנגד טענת סמאל (שמובא מיד): 'מה עשה הקדוש ברוך הוא? מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה' (שם), שגם זה כעין הכח כשעמד מול אשת פוטיפר שהיה סריס פרעה, כך שזה מקורב למלכות, מעין איוב שהיה יועץ לפרעה. (נראה שה' השתמש דווקא באיוב, כיון שאיוב נענש על ששתק בגזירת ההשלכה ליאור: 'א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית' וכו' [סוטה יא,א]. לכן עכשיו כשמצרים נענשים על גזרה זו [כמו שמובא שם קודם: ' … והיינו דא"ר אלעזר: מאי דכתיב (שמות יח, יא) "כי בדבר אשר זדו עליהם"? בקדירה שבישלו בה נתבשלו' וכו'], אז בא גם העונש של איוב על שתיקתו, ולכן ה' השתמש דווקא בו כדי שבנ”י יעברו בים והמצרים יטבעו, אע”פ שגם בנ”י חטאו בע”ז). אולם נראה שיש כאן יותר עומק, שמה שברח מאשת פוטיפר היה בשל הקשר לתורת יעקב (כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א, ב'מעשי אבות-ב' 'דמות דיוקנו של אביו', שמה שעצר את יוסף מלחטוא היה התורה שלמד מיעקב, שלזה חז”ל המשילו בראית אביו בחלון), שזהו שראה את דמות אביו בחלון: '"ותתפשהו בבגדו לאמר" וגו'. באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות, דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון"' וכו' (סוטה לו,ב). יוסף היה תלמידו העיקרי של יעקב: '"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף" … רבי נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו' (ב”ר פד,ח), לכן זה מתגלה בדימוי באבני האפוד שבמקדש, ששורש המקדש הוא התורה (בקה"ק), ובכלל עובדים שם עבודת הקודש, ולכן זהו שראה את אביו שלימדו תורה וקדושה, שזהו שאמר לו שלא יחטא כדי שישאר בקדושה, שזה עמד לו להתגבר על יצרו. לכן גם רמזו בכתונת פסים שקיבל: 'ד"א, "פַּסִּים". רשב"ל בשם ראב"ע: (תהלים סו, ה) "לכו וראו מפעלות אלקים" וכתיב בתריה "הפך ים ליבשה", למה וישנאו אותו? בשביל שיקרע הים לפניהם, פסים פס ים' (שם), שהכתונת נתנה לו בשל היותו תלמידו של יעקב (שאהבו בשל היותו תלמידו העיקרי, ומאהבתו נתן לו את כתונת הפסים), לכן בכתונת יש גילוי של הקשר לתורה, וקשר לקריעת ים סוף. שיוסף בעמידתו נגד יצרו גילה את התורה שדבוקה במהותנו, ולכן בזכות זה היה ראוי שיקרע לנו הים – בשל שמגלה עלינו שבמהות בנ"י אנו דבוקים בתורה ובקדושה, ומתקנים את העולם (מתגברים על יצה”ר). עוד נראה שיוסף שהתגבר על יצרו ולא חטא עם אשת פוטיפר, שזה מדגיש גם על בנ"י שלא התערבבו במצרים, ולכן היו ראויים ליגאל כעם ה' (על כל מעלותיו ותפקידיו), ולכן ראוי שיקרע לנו הים בשביל גאולתנו. עוד נראה שיוסף הוא שהוריד את בנ"י למצרים, ותחילת הדבר היה באשת פוטיפר שכך התגלגל לכלא המלכותי, ומשם למלכות, לכן כיון שיוסף הוא שהוריד את בנ"י, ראוי שהוא יפעל לגאולתנו. לכן כעין יוסף טוען שראוי לקרוע לנו את הים, ובזכות צדקותו שהתגלתה בכך שלא חטא עם אשת פוטיפר, אז עמדה זכותו לגאולתנו. עוד נראה שמובא: '… וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו, אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו: אחד של מת ואחד של שכינה. וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו: קיים זה כל מה שכתוב בזה' (סוטה יג,א-ב). יוסף ביטא את השמיעה בקול ה' בעיני העמים, לכן ראוי שיקרע הים בהקשר ליוסף, שכך גם כששמעו שנקרע הים ויש קשר ליוסף, כל פעם שראו את ארון יוסף נזכרו בקריעת ים סוף, וזה היה יסוד לקידוש השם גדול בעולם שראוי שיקרע הים בשביל זה. ובכלל זה גם מבטא את מהות בנ"י שתפקידנו לקדש שם ה' בעולם, ולכן ראוי שיקרע לנו הים בזכות זה לגאולתנו. (נראה גם שראו כרמז באותיות 'ים סוף' כאותיות 'מיוסף').