פרשת בשלח

  מאבק על ים סוף

בעת שעברו בים סוף, התעלו בני ישראל למדרגת נבואה גבוהה ביותר, עד שאמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו". עם זאת, על ההתרחשויות הדרמטיות שקדמו לנס זה, הם לא שמעו. את הנעשה מאחורי הקלעים, בטרם קריעת הים, מגלה לנו המדרש:

"כיון שהלך משה לקרוע את הים, לא קיבל עליו הים להקרע. אמר לו הים: מפניך אני נקרע? אני גדול ממך, שאני נבראתי בשלישי ואתה נבראת בששי. כיון ששמע משה כך הלך ואמר לקב"ה: אין הים רוצה להקרע. מה עשה הקב"ה? נתן ימינו על ימינו של משה... מיד ראה הים וברח... אמר לו משה: מפני מה אתה בורח? אמר לו הים: מפני אלקי יעקב, מפני יראתו של הקב"ה".

מן הדברים עולה כי הים סירב לדרישתו של משה, ונאלץ להבקע רק בהתערבות אלוקית. לעומת זאת, במקרה אחר ומפורסם פחות, נבקעו המים גם ללא התערבות אלוקית. היה זה כאשר רבי פנחס בן יאיר ביקש לעבור את הנהר גינאי. וכך נאמר בתלמוד:

"רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל (הלך) לפדיון שבויים, פגע ביה בגינאי נהרא (הוא פגע בנהר גינאי), אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה" (חולין ז', א').

הנהר סירב להבקע ולאפשר לרבי פנחס בן יאיר להמשיך בדרכו לפדיון שבויים. לאחר שרבי פנחס איים עליו בייבוש נצחי, נכנע הנהר ורבי פנחס בן יאיר עבר בו. מדוע במקרה זה לא נדרשה התערבותו הישירה של הקב"ה? וכי גדול היה רבי פנחס בן יאיר ממשה רבנו?

את התשובה עונה רבי חיים בן עטר זצ"ל:

"תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' עם כל מעשי בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם. וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא, כמו כן, בשמים ובארץ, בכוכבים, בשמש ובירח ששלטו עליהם צדיקים יחידים, כאשר חקק להם ה' בעת הבריאה... והכל בכח התורה".

"ביציאת ישראל ממצרים, עדיין לא קבלו את התורה ואין גזירתם על הנבראים גזירה. ולכן, לא הסכים הים להחלק להם, וטען למשה: אתה נבראת בששי ואני בשלישי, זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה, הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כולו. לזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה, פירוש, הראהו כי הוא בן תורה המתייחס לימין, וכשראהו, תיכף ומיד נקרע כתנאו הראשון".

"ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב לכופו להחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה להחלק לרבי פנחס בן יאיר, רצה לקונסו ופחד הים ממנו".

חוקי הטבע, חוקי הבורא הם, ולא יסורו מתפקידם. אך כיון שקדמה התורה לעולם, ועל פיה נברא, כפוף הוא לעוסקים בה. הרב אינו קוסם, וההולך ליטול ממנו עצה וברכה אינו מיסטיקן. כוחו של הרב אינו בניבוי עתידות וגם לא בלחשים, כוחו של הרב מתורתו הוא נובע, ועליה הוא נשען.

השמש והירח, שני עצמים הם, ולכל אחד מהם מלכות, זה ביום וזה בלילה. לכל אחד מהם מסלול משלו, מבנה משלו ותפקיד שונה. אולם אורו של הירח בשמש הוא תלוי, בלעדיו אין לו אור כלל. אך האם ניתן בשל כך לבטלו ולהתעלם ממנו? יחס זה שבין השמש והירח, הוא היחס שבין הסיבה הטבעית לבין חוקי התורה. הארץ תלויה בשמים. הטבע - בתורה הוא תלוי.

לכל אירוע טבעי ישנן שתי סיבות, טבעית ורוחנית. התורה אמרה על אות הקשת: "וראיתיה לזכור ברית עולם". חכמי הטבע נתנו סיבה טבעית לקשת. לכל דבר יש סיבה טבעית המחייבת אותו, ועל אותה סיבה טבעית קיימת סיבה אלקית, והיא סיבת הסיבה.

  להביט אחורה בערגה?

בני ישראל החלו במסע הגדול אל החופש. והנה, כבר בתחילתו של המסע שלח העם מבטים רבים אחורה. מבטים של נוסטלגיה לעבר ארץ השעבוד שננטשה. זהו עם המסוגל להעפיל אל רגעי שגב המרוממים את הרוח, ובחלוף סערת ההתרגשות, לגלוש מיד במדרון הנרגנות הקטנונית, אל תלונות בטון זועף, אל חוסר אמונה ואל חוסר סבלנות. תלונה על חסרונם של מי שתייה: " להמית אותי... בצמא " (י"ז, ג'), טרוניות בעטיו של לחם שאינו בנמצא: " להמית את כל הקהל ברעב " (ט"ז, ג'). גם תאווה לארוחת צהריים בשרית לא נשכחה בהמולת הטענות והמענות. מצרים, זו האכזרית והמשעבדת, הפכה פתאום לארץ האהובה: " למה זה העליתנו ממצרים " (י"ז, ג'), הלוואי שהיינו נשארים בה. ארץ שבעזרת מנגנון הזכרון הסלקטיבי, נשכחו צרותיה, גזרותיה וייסוריה. וכמזכרת נעימה נותרה: " בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם " (ט"ז, ג').

הפרשה מתארת גם את המענה האלוקי לתלונות העם. היא מספרת על מים שיצאו מן הסלע, על לחם שירד מן השמים ועל בשר שלווים שהוגש יום יום על מגש המדבר. אך המתלוננים לא היו אסירי תודה למראה מאורעות יוצאי דופן אלו. הסיבה לכך טמונה בבדיקה המתמדת שערכו לאלוקים. הם רצו לברר אם: " יש ה' בקרבנו, אם אין " (י"ז, ז'). כלום אפשר לבטוח בו?

הדברים לא נכתבו כדי שנדון ונחרוץ את משפטו של דור גדול זה, שזכה לגאולה ולמעמד הר סיני. הפקת הלקחים המתבקשים בעבורנו, היא מטרתנו.

הפסוק הפותח של הפרשה כבר חושף חלק מהבעיה:

" ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... כי אמר... בראותם מלחמה ושבו מצרימה " (שם י"ג, י"ז).

הפחד מפני המלחמה הוא פחד טבעי ולגיטימי. גם עמים שוחרי שלום נאלצו פעמים רבות להגן באומץ ובחירוף נפש על עצמאותם. הנכונות להקרבה ולמאבק למען החירות - אות היא לחיוניותו של עם ולרצונו בחיים. לעומת זאת, רפיון הרוח, הכניעה והבריחה מהמערכה הם סימניו הברורים של המוות הלאומי. כיצד ייתכן איפוא, שזה היה מצבו הנפשי של העם בתחילת דרכו, כשהוא מביע נכונות לשוב מצריימה אל חיק הנוגשים, ובלבד שלא להתייצב מול אויב?

כיצד ייתכן שעם שהיה עד לאחד המאורעות המסעירים ביותר בהיסטוריה, ליציאת מצרים, לא היה מוכן להגן על הישגי מאורע זה? הן רק ימים ספורים קודם לכן הוכיחה לו מכת בכורות (שפגעה בבת אחת בכל בכורי מצרים) את עוצמתו האין סופית של האלוקים. כיצד הוא אינו מאמין שבכוח האלוקים לעמוד לימינו גם במלחמות בדרך לכנען?

התשובה טמונה באופיה המורכב של נפש האדם. יוצאי מצרים לא הצליחו למחוק מעל לוח לבם עד תום את רישומה של העבדות. אמנם הם זכו להתעוררות גדולה, מרשימה ונסית, אך היא היתה בת חלוף. היא התסיסה את רוחם, שכנעה את הגיונם ואף ריגשה אותם. אולם לא היה די בעוצמתה כדי לחדור אל הרבדים העמוקים של נפשם ולשנותה.

דורות גדל העברי במשטר של עבדות, והעבדות הוטבעה במהותו. לא ניתן לעוקרה בהלם מאורעות חד פעמי. ההתנתקות ממנה תבוא בתהליך חינוכי ארוך, איטי ושיטתי.

זו הסיבה לסתירות בהתנהגותם. היטלטלות בין אמונה באלוקים לבין הפחד מפני בני אדם. מבוכה בין השאיפה לחיי טוהר רוחניים לבין חלומות הפקר של עבדים, טרוניות קטנוניות וגעגועים לארץ המוצא שבה נולדו.

נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה לגאולה שלמה. ניצוץ עבדות תמידי היה חבוי בלבם. על כן חייב היה דור זה לסיים את חייו במדבר. למען יקום דור אחר, דור שרוחו נכונה עם אלוקים ונפשו נקיה מעבדות. דור שיעלה באומץ לב לכבוש את ארץ כנען.

  תרגיל המים המרים

הם עמדו המומים מעוצמת המאורע הכביר שחוו זה עתה. קריעת ים סוף! עתה, מול ים הגאולה ולמראה הארמדה המצרית ששקעה במצולותיו, גאתה בלבם התפעמות אדירה שהפכה בפיהם לשירה, היא שירת הים. ובכל זאת, צצו מיד בעיות ותלונות שאינן מובנות על רקע רגעים גדולים אלו.

הבה נקרא את אשר אירע ונחדד את פליאתנו:

" וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם... וילונו העם... לאמור מה נשתה ?" (שם ט"ו, כ"ב-כ"ג).

השאלה המתעוררת למקרא פרשת המים המרים היא כפולת פנים.

מדוע אלוקים הכול יכול אינו מספק להם מים לשתיה? מדוע מחכה הוא לתחושת המחסור, לטרוניות הנלוות ולנרגנות הטבעית המתעוררת?

מצד שני, התנהגותם של בני ישראל תמוהה מאד. הן זה עתה חזו במפלתו המוחצת של אויבם המצרי וצפו בחורבנה המוחלט של ארץ משעבדיהם. זה עתה ראו בעיניהם את נס קריעת ים סוף ואמונתם באלוקים לוטשה כבדולח טהור, עד כי גם הכתוב עצמו מעיד עליה: " וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים... ויאמינו בה' ובמשה עבדו " (שם י"ד, ל"א). אם כן, כיצד נמוגה אמונתם מיד עם תחושת המחסור הראשון? מדוע הופיעו תלונות, טענות ומענות?

המפתח להבנת הדברים טמון בפסוק הבא: " ויצעק (משה) אל ה', ויורהו ה' עץ וישלך אל המים... שם שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו " (שם ט"ו, כ"ה).

פסוק זה מורכב משלושה נושאים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה. הנושא הראשון מתאר את המתקת המים המרים באמצעות כפיס עץ. חלקו השני מבשר על החלת חוק ומשפט מסויים על בני ישראל, ואילו המילים האחרונות מדברות על ניסיון שבפניו הוצבו בני ישראל: " ושם ניסהו ".

הכללתם בפסוק אחד רומזת כי הם אינם נושאים נפרדים זה מזה. קיימת זיקה בין חלקי הכתוב השונים. המתקת המים תלויה בחוק ובמשפט, ושניהם תלויים בניסיון אשר את צופנו עלינו לפענח.

המים המרים שבהם נתקלו בני ישראל בדרכם, היו להם מי ניסיון. הם נועדו לבחון את כושר עמידתם הערכית. לבדוק עד כמה איתנה אמונתם באלוקים ובאמת, שאותה הכירו על שפת ים סוף. עצם ההעמדה המתמדת בניסיון היא "החוק והמשפט" לעם ישראל.

זהו מובנו המילולי של הכתוב, אך מהי משמעותו הפנימית-הרוחנית?

ניסיונות המדבר, כמבחני החיים בכלל, מטרתם אחת: ליצור אדם בן חורין. אדם הפועל בעולמו מתוך חירות רוחנית מלאה. חירות שהיא בבואה מחירותו של האלוקים עצמו, אשר טבע ביציר כפיו ניצוץ ממהותו הנעלמת.

בעת המבחן מגלה האדם, שקיים פער בין אמונותו לבין התנהגותו המעשית. בני ישראל היו משוכנעים שלאחר מאורעות ים סוף איתנה אמונתם, לעד. והנה, בניסיון המים המרים גילו, כי לא כך הוא, והינם משועבדים לתנאי הסביבה הלוחצים. עצם גילוי עובדה לא נעימה זו הינו אקט משחרר. הוא מעורר תקווה, שאולי בניסיון הבא יעמדו ביתר כבוד. כך מהווה כל ניסיון תוספת תרגול, סוג מיוחד במינו של התעמלות רוחנית. התעמלות המחזקת את שרירי הנפש ומעצבת את רוח האדם.

  המהפיכה העולמית

פרשת קריעת ים סוף היתה שלב מכריע בגאולתו של עם ישראל. עם זאת, יש למאורע זה השלכה כלל-עולמית.

אנשים רגילים לחשוב אודות יציאת מצרים במושגים מצומצמים, כאילו התבטא המאורע ביציאת עמנו מארץ השעבוד במצרים ובכניסתנו לארצנו שלנו - לארץ ישראל.

לאמיתו של דבר, ביציאת מצרים יש לראות את הניצנים הראשונים של מהפיכה עולמית גדולה. הכתוב קובע: " ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים " (שמות י"ב, מ"א). באותו מאורע בו נעשינו לעם, קיבלנו תואר חדש: " צבאות ה' ".

עם ישראל משמש לאורך ההיסטוריה האנושית כמאגר וכמקור של חלוצי הלחימה להפצת רעיונותיה של יציאת מצרים בעולם.

אין אפשרות לתאר את היקף התמורה המהפכנית אשר התחוללה בימים ההם בעקבות יציאת מצרים. התרבות המצרית באותה תקופה נשאה את כתר התרבויות כולן. התפיסה של תרבות מצרים נזכרה בתורה במשפט קצר: " כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו " (ויקרא י"ח, ג').

כאמור, חוקי תורתנו מבטאים את ההיפך המוחלט מתפיסת החיים המצרית. ואכן, יציאת מצרים היתה בשעתה מפגן אדיר של מחאה, קבל עם ועולם, נגד המוסכמות השליליות של התרבות המצרית.

" צבאות ה' " – זוהי תמצית ההגדרה של מטרת הוויתנו בעולם. כל עוד לא הפכה בעולם השאיפה התורתית לנחלת האנושות כולה, עודנו שרויים במאבק עיקש, ואנו ממשיכים להקרא " צבאות ה' ", כי הקרב עדיין לא תם.

במהלכו של מאבק זה דמנו ניגר כמים בכל דור ודור. לוחמים אנו למען האמת הנצחית בכל הדרכים, באומר ובעט, במעשים ובמסירות נפש. עם זאת, התרבות המצרית, בדמותם של כל העמים האכזריים אשר קמו אחרי מצרים, ממשיכה גם היא ללחום בנו.

אם נקראנו " צבאות ה' ", חיילים בשדה הקרב, סימן הוא שהאוייב עודנו חי וזומם להכריתנו. קלסתר פניו של האוייב רב גוני. לא מצרים העתיקה לבדה נאבקה בנו. המאבק בעיקרו נטוש בינינו לבין האידיאלוגיה הרוחנית של מצרים, אשר נפוצה בעולם. תרבות זו נדדה מארץ הנילוס אל מדינת בבל, אל מלכות רומי, עד שהתפשטה על פני כל ארצות אירופה ומעבר להן.

נביאי ה' הגדירו את תרבות מצרים במלים ספורות: "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט, ג') . גאוות מצרים היתה על היאור, על הנילוס ועל עושר אדמתו. מוטיב זה שימש כציר החיים. והנה, צץ ועלה עם חדש, עם יהודי, הדוגל בשיטה " כי לה' הארץ " - משפט זה נאמר על ידי משה רבנו בארץ מצרים.

מאורע קריעת ים סוף הוא הביטוי האדיר ביותר לאישור אמונה אמיתית זו. במהלכו התחוללה הדרמה הגורלית של מאבקנו ההיסטורי. האויב אמר: " ארדוף אשיג, אחלק שלל, תמלאנו נפשי, אריק חרבי, תורשימו ידי " (שמות ט"ו, ט'). העם הנרדף היה דל ורפה אונים, אך בסופו של דבר צלל האויב כעופרת במים אדירים, עד שהתפרצה כמו מאליה שירת הפדויים: " מי כמוך בא-לים ה' ".

עלינו להשריש עמוק בתודעתנו את האמת האלוקית, הנצחית, הקשורה בצורה הדוקה לגורל עם ישראל. כך נוכל לעמוד איתן, בגאון ובאומץ מול תרבות מצרים בכל תקופה ותקופה. עלינו להאמין, שכפי שזכו אבותינו לראות נסים גלויים ונצחון גדול, עד שהגיעה שעתם לומר: " אשירה לה' כי גאה גאה " - כך נזכה גם אנו לומר שירה לעתיד לבוא.

ככל שאנו משרישים ומעמיקים יותר את האמת ואת הצדק בתוכנו, באותה מידה מחדירים אנו יותר את האמת ואת הצדק בעולם כולו. מכח האמת האלוקית אשר עמנו, סופה של מלכות השקר והרשע להתמוטט וליפול, עד ש"כל הרשעה כולה כעשן תכלה".

למאמרים נוספים על פרשת בשלח, לחץ כאן

בברכת שבת שלום!

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל - [email protected]