חז"ל דרשו שבנטיעת מטעים בא"י מתדבקים בשכינה: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח: (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא?! אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו"? "ובו תדבקון" וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה?! אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור", וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"? אלא, מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' שבט, 'הוו זהירין בנטיעות', שמרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מרחיב בעניין מעלת הנטיעות בא"י. בין השאר מביא מרן הגרח"ד שליט"א שאצל יצחק נאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג) ובפשט הכוונה שיצא לטעת עצים (רשב"ם), אולם חז"ל דרשו לעניין תפילה ('אין שיחה אלא תפילה') שראתה אותו 'שידו שטוחה בתפילה' (ב"ר ס,יד-טו), והסביר הנצי"ב שהוא היה אז כמלאך, ואומר על זה הגרח"ד שליט"א שכך אפשר לומר שגם בנטיעת העצים היה כמלאך בשל שיש בזה דבקות בקב"ה (כמו בסיפור על הרב קוק זצ”ל בנטיעות במגדיאל). נראה להוסיף ע"פ זה שכיון שאצל יצחק נרמז על נטיעת מטעים ומעלת השכינה שבזה, אז גם יש בזה עוד רמזים בהקשר זה. הסיפור בתורה על יצחק ורבקה נאמר קצת לאחר מעשה העקידה, ויש קשר בין הדברים כמו שמובא בחז"ל על המסופר לאחר העקידה שילדה מלכה: '"ויהי אחרי הדברים האלה" אחר הרהורי דברים שהיו שם. מי מהרהר? אברהם הרהר. אמר: אילו מת בהר המוריה לא היה מת בלא בנים?! עכשיו מה אעשה? אשיאנו מבנות ענר אשכל וממרא שהן צדקניות, וכי מה איכפת לי מיוחסים. א"ל הקדוש ברוך הוא: אין אתה צריך, כבר נולד זוגו של יצחק "הנה ילדה מלכה גם היא"' (ב"ר נז,ג). ממילא אברהם התעסק בנישואי יצחק בעקבות העקידה, ממילא גם מה שנאמר כאן שיצחק יצא לשוח – לטעת עצים, וזה מתחבר ללקיחת רבקה (שאז הגיעה וראתה אותו) זה נאמר בכוונה כאן, כדי ללמד שבנטיעת עצים בא"י יש קשר לשכינה, כעין העקידה שהיתה מעמד גדול של חיבור לשכינה. גם בעקידה היה עצים ואש (שאברהם לקח), כעין כאן שיש קשר לעצים – נטיעות, ויש קשר לאש, שזהו דבקות בה', שנאמר בו "כי ה' אלקיך אש אכלה", ובנטיעת עצים מתחברים למעלה זו. (ואף הליכה אחר ה', אע"פ שנאמר בו "בים דרכך ושבילך במים רבים" בנטיעה הולכים אחר ה', כעין שהלכו לעקידה, ובדרך השטן ניסה לעכבם מלעשות רצון ה' בעקידה – ללכת אחר ה', ע"י שעשה שם נהר גדול של מים ['"ביום השלישי", וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלשת ימים? כיון שראה שלא קבלו ממנו, הלך ונעשה לפניהם נהר גדול' וכו' (תנחומא "וירא" סימן כב)], כך כעין רמז שבסתם כך יש קושי ללכת אחר ה' בשל הנאמר “בים דרכך” וגו', וע”י הנטיעות נעשה כעין שהולכים אחר ה', כמו שבעקידה הלכו אחר ה' ע"י שהתגברו על המכשול של עניין המים). בעקידה יצחק התחבר בקדושה למעלת הארץ, וזה קשור גם לנטיעות, שכשרצה יצחק לרדת לחו”ל, אמר לו הקב”ה: "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך” (בראשית כו,ב), ודרשו חז”ל: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" – שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת" – א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר סד,ג). הרי שדרשו בפס' שהתקדש בעקבות העקידה, ולכן לא לרדת אלא לישאר בארץ ולהקים בה שכונה ולנטוע בה, וגם לשכן שכינה, שהכל אחד, שבישוב הארץ ובנטיעה בה משכן את השכינה, וזה בא לידי גילוי אצלו כיון שהוא במיוחד קשור לארץ, בשל מעלת קדושתו כקרבן מהעקידה, כך שזה מרמז על מה שנאמר במפגש עם רבקה, שהוא נוטע וזה קשור לשכינה, וכל זה קשור גם לעקידה. חז"ל דרשו 'מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן"', שהכוונה לדיוק מהנאמר בהמשך הפס' “מקדם" (כלומר מקודם בזמן), כלומר שדרשו שזה (נטיעה) היה הדבר שעשה הקב"ה קודם כל – ישר בהתחלה. בפס' מופיע נטיעה בגן עדן, שזה רמוז בעקידה שהיא בפתח גן עדן, שמקום העקידה הוא מקום המקדש, ומובא בחז"ל: '"ויגרש את האדם", גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששער גן עדן סמוך להר המוריה. משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח, שנאמ' "ויקח אלקים את האדם", מאי זה מקום לקחו? ממקום בית המקדש, שנאמר "לעבוד את האדמה אשר לוּקח משם”' (פרקי דר"א,כ). כך שזה מרמז על מה שאמרנו קשר לעקידה, שקשור לגן עדן, וקשר לנטיעות של יצחק, שנטיעות בא”י קשורים למעשה ה' שנטע תחילה בגן עדן. [נראה אף רמז (מעבר לפשט שלמדו שלקחו ממקום המקדש שמשם יצר את האדם, וממילא מזה למדו שגם כשהחזירו החזירו לשם, שנראה שרמזו עוד) שדרשו "לעבד את האדמה", שאדם היה צריך לעבוד את האדמה – לנטוע ולגדל צמחים (כיון שהארץ קוללה ונענש "בזעת אפיך תאכל לחם"), וזה קשור למקום המקדש, כיון שזה (גידול צמחים בא"י) קשר לשכינה (שהיא שורה במקדש)]. הגילוי אצל יצחק שנטע היה במפגש עם רבקה, כעין רמז שבנטיעה מקיימים "ובו תדבקון", כעין לקיחת אשה, שגם בה יש עניין דבקות: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב,כד). ואף בחיבור עם האשה כראוי נאמר: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן' (סוטה יז,א). הרי שיש גילוי שם ה' ע"י חיבור איש ואשה, ויש אותיות אש (שאמנם כשלא כראוי אז האש שורפתם, אולם גם כשכראוי, עדיין יש אותיות אש רק שמופרדות) שבא לרמז שיש בזה השראת שכינה, שזה קשור באש, כמו שנאמר על הדבקות בקב"ה שבזה יש אש אכלה (ולכן אי אפשר לידבק אלא הדבקות היא בדרך זו של נטיעה שקשור לדבקות בלי שהאש שורפתו). לכן כאן אצל יצחק בקשר עם שידוך לרבקה, שקשור להשראת שכינה, יש גילוי של נטיעת עצים בא"י שגם זה קשור בדבקות בשכינה. נראה שלכן ביצחק מתגלה הכפרה לבנ"י לקראת הגאולה: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מ"ד (ישעיה סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"? לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו: רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש"ע, בני ולא בניך? וכו' (שבת פט,ב). נראה שדווקא יצחק הוא שמגן על בנ"י, שבאברהם ויעקב נאמר שיאמרו 'ימחו על קדושת שמך', כך שנראה שאצל יצחק הוא יפעל מכח העקידה שמסר עצמו למות על קידוש שם ה' (לימחות על שמו), ולכן לוקח על עצמו את הדבר הזה, כמו שמובא בהמשך: ' … אם אתה סובל את כולם, מוטב. ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואת"ל כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך' (שם), הרי שיש גילוי של העקידה בדבריו. אבל זה לא נגמר כאן, אלא מיד יצחק מביא את בנ"י להודות לקב"ה: 'פתחו ואמרו: "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיה סג, טז) "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"' (שם), הרי שיש השראת שכינה, שרואים כביכול את הקב"ה. לכן נראה שמקשר לכח העקידה שיש בו גילוי שכינה, אבל יש בזה גם כח של קשר לא"י (שהתקשר לזה בעקידה) שגם היא מקשרת לשכינה, ובמיוחד בנטיעה בה (ובישוב הארץ). לכן נראה גם רמז שבמפגש עם רבקה נאמר שזה היה "לשוח לפנות ערב", שנראה שזה רמז לגאולה, כעין הנאמר על הגאולה: "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד,ז). '"והיה לעת ערב" – קודם שיגמרו אלף שנה יהיה אור הנוגה וכל הטוב האמור על ישראל' (רש"י). לכן גם בגאולה יש גילוי של פריחת עצים ופירות בא"י, שזה מראה שישבו את הארץ ונטעו בה עצים, וממילא יש בזה משום הבאה ודבקות בשכינה, שלכן ראויים ליגאל (שבגאולה זהו גילוי שכינה גדול מאוד בכל העולם): 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). אשרינו שזכינו לחיות בדורות אלו של ישוב הארץ, נטיעה בה והפרחתה, והתחלת הגאולה.