"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפת בֵּין עֵינֶיךָ"מפסוק זה נלמדים כמה מהלכות תפילין, ביניהם: יד כהה היינו השמאלית (או הימנית לשמאליים). ועוד הבינו ראשונים מכאן שיש להניח ישירות על היד והראש, ו"לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו" [שו"ע,או"ח,כ"ז,ד, ע"פ הרא"ש, מנחות, הלכות תפילין,י"ח, כמו בגדי הכהונה]. לפיכך, מי שידו השמאלית נתונה בגבס, יניח התפילין של יד על הגבס שעל הזרוע השמאלית, ולא על יד ימין שהרי אין לכך משמעות. אם מקום הנחת הבית על הזרוע אינו מגובס ואין בו חציצה, ורק הרצועות על הגבס, יברך על התפילין כרגיל. ואם מקום הנחת הבית מגובס, לא יברך על תפילין של יד, אלא רק על של ראש -אשכנזי יברך את שתי הברכות וספרדי יברך רק "להניח". כיוצא בזה בתפילין של ראש, אם מקום הנחת הבית כולו חבוש –יניח עליו ללא ברכה אך אם התחבושת חוצצת רק במקום היקף הרצועה, יניח בברכה (אשכנזים). במצבים כאלה יש להסתיר זאת במידת האפשר, שמא המתבונן יסבור שמותר להניח על בגד או שרוול, וזוהי טעות [שו"ע שם,ה, ומשנה ברורה סקט"ז וסקי"ח]. והוא הדין לאדם שהתקין לעצמו "פאה נכרית" על מנת להסתיר קרחת, שעליו להסירה בשעת הנחת תפילין, ואין להשתמש לכתחילה בפאה הנשארת דבוקה לטווח הארוך משלושים יום ולהסתמך על ביטולה לגוף, כי אין בזה צורך רפואי אמיתי. לפיכך אם הוא מתבייש במראהו ללא הפאה, רשאי לעשות זאת [אגרות משה,או"ח,ד,מ אות י"ח] ושיער שהושתל אינו מהוה חציצה כי הופך להיות חלק מהגוף.  חולה או נכה המתקשה להניח תפילין בכוחות עצמו, רשאי להיעזר באחרים ולברך בעצמו, ולדעת רוב הפוסקים גם הנעזר באשתו (הפטורה מתפילין) –יברך כרגיל.