chiddush logo

על אלו מצוות יש למסור את הנפש

נכתב על ידי גל גל, 18/11/2020

 

בס''ד   פרשת תולדות: על אלו מצוות יש למסור את הנפש

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר שעשיו חוזר מהשדה עייף ויגע, ומוכר את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים. מפשט פסוקי התורה משמע, שעשיו לא בירך לפני שאכל את הנזיד, ובפשטות על פי הקדמתו של רב ניסים גאון למסכת ברכות (וכן ברמב''ן בראשית ו, ב) היה בכך איסור, כיוון שבכל המצוות שייסודן בסברא כמו הודאה על המזון - גם הגויים חייבים.

כיצד בכל זאת יש ליישב את העובדה שעשיו לא בירך על הנזיד? ייתכן שעשיו הרגיש שהוא במצב של פיקוח נפש (וכפי שמשמע מפשט הפסוקים), ואם לא יאכל מיד ימות. בעקבות כך נעסוק השבוע בדיני פיקוח נפש ובעיקר בשאלות: על אלו מצוות יש למסור את הנפש, האם אדם יכול להחמיר על עצמו ולמסור את הנפש גם על מצוות שאין חובה, ובעקיפין האם מותר להיכנס למסגד. 

מסירות נפש

הגמרא במסכת סנהדרין (עד ע''א) כותבת, שחכמים התכנסו בעליית בית נתזה בלוד, והסכימו שישנן שלוש מצוות עליהן יש למסור את הנפש ולא לעוברן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אמנם רבי ישמעאל (שם) חולק וסובר שגם במצוות אלו (או לפחות בחלק מהן) אין למסור את הנפש, אבל למעשה לא נפסק כמותו, וכפי שכתב הבית יוסף (יו''ד קנז, א):

''בסוף פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד ע''א), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ופסקו כן כל הפוסקים, הרמב"ם יסודי התורה ה, ב, והרא"ש (סי' ג)''  

טעם הדבר שיש למות ולא להרוג אדם אחר, מעוגן בסברא. במקרה בו גוי מאיים על ראובן שאם לא ירצח את שמעון, חייו של שמעון אינם פחותים מחיי ראובן, שיהיה מותר לראובן להרוג אותו כדי להישאר בחיים[1]. את שתי המצוות הנוספות מסביר הר''ן (ד''ה חוץ), שמדובר במצוות חריגות בחומרתן, לכן גם בהן יש למסור את הנפש.  

א. מה הדין אם כפו על יהודי לעבור על אחת משלושת העבירות, והוא נכנע לאיומי הגוי ולא מסר את נפשו? הרמב''ם (יסודי התורה ה, ד), התוספות (עבודה זרה נד ד''ה מתקיף) ורוב הראשונים כתבו, שעל אף שאותו אדם חילל את שמו של הקב''ה וביטל מצוות עשה של קידוש ה' - אין מענישים אותו. בטעם הדבר נימקו, שאחרי הכל כפו אותו לחטוא, והעבירה נעשתה באונס, ובלשון הרמב''ם:

"וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וביטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצוות לא תעשה שהיא חלול השם, ואף על פי כן מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין.''

ב. רבינו דוד (בר''ן סנהדרין סא ע''ב ד''ה איתמר) חלק וסבר, שגם כאשר אדם עבר באונס על אחד משלושת העבירות, עדיין, אם התרו בו לא לעבור ועבר - חייב מיתה. בטעם הדבר נימק, שעבירות אלו כל כך חמורות, שגם העובר עליהן בכפייה חייב מיתה. את דברי הספרי הכותב שיש לפטור את העובד עבודה זרה באונס, תירץ שמדובר באונס הנפש, דהיינו שהחוטא עבר עבירה משיגעון.

מה נחשב עבודה זרה

כאמור, על מנת לא לעבוד עבודה זרה יש למסור את הנפש, ונחלקו הראשונים מה נחשבת עבודה זרה. לשאלה זו יש נפקא מינה נוספת והיא, האם מותר להיכנס לבית התפילה של אותה הדת. אם מדובר בעבודה זרה - אסור להיכנס, כפי שפסק הש''ך (יו''ד קמט, א) בעקבות הרמב''ם, אך אם לא מדובר בעבודה זרה - מותר במקום הצורך:

א. הרמב''ם בתשובה לרבי עובדיה הגר (סי' תמח) כתב, שדת מוגדרת כעבודה זרה, רק כאשר מאמיניה מבינים בצורה שגויה את האלוקות, למשל שיש לאלוקים גוף, או שישנם מספר אלוקים (וכמו הנצרות, בודהיזם וכו'), אך מאמיני האסלאם מכיוון שהם מאמינים 'ייחוד שלם שאין בו דופי' - הם לא נחשבים עובדי עבודה זרה (ועיין בדף לפרשת בלק שנה א' וב').

בעקבות כך פסקו הבן איש חי (רב פעלים יו''ד כח) והרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ז, יב) שאין איסור להיכנס למסגד, וכפי שכתב הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב א, נט): ''וכל זה כמובן בכנסיות שיש בהם צורות שתי וערב והם עבודה זרה, אבל מסגדי הישמעאלים אין חל עליהם איסור זה כלל, שאין הם עובדי עבודה זרה. ולכן, במערת המכפלה שיש שם מסגד, נכנסים יהודים ומתפללים בו.''

ב. הריטב''א (פסחים כה ע''ב ד''ה וכתב) חלק על הרמב''ם וכתב, שכל דת שכופרת בתורת משה - נחשבת עבודה זרה, גם אם הם סוברים שיש אלוקים אחד. ממילא לפי זה, גם האסלאם נחשב עבודה זרה, וצריך למסור את הנפש ולא להתאסלם, וכך פסק הרדב''ז (ד, צב). בעקבות כך נקטו הדברי יציב (יו''ד מ) והציץ אליעזר (יד, צא), שאסור להיכנס למסגד וככל בית עבודה זרה.

מצוות נוספות

מעבר לכך שיש למסור את הנפש בשביל לא לעבור על שלושת העבירות שצוינו לעיל, הפוסקים הביאו שני מקרים חריגים נוספים שבהם יש למסור את הנפש: עבירה הנעשית 'בפרהסיא', ועבירה הנעשית בשעת השמד.

פרהסיא: הגמרא בסהנדרין (עד ע''א) כותבת, שבמקרה בו עשרה יהודים (בין גברים ובין נשים) רואים שגוי כופה יהודי לעבור על מצווה ממצוות ה', ולא משנה איזו מצווה - יש למסור את הנפש. נחלקו הפוסקים מה הדין, כאשר עשרה יהודים יידעו בהמשך שנעשתה עבירה, אך לא ראו אותה ממש (למשל כשזה יתפרסם אחר כך בעיתונים):

א. הגמרא בסנהדרין (שם)  תמהה, מדוע אסתר לא מסרה את נפשה כדי לא להיות עם אחשוורוש? הרי מדובר בעבירה בפרהסיא! הרדב''ז (ד, צב) הקשה על הנחת הגמרא, שהרי בשעת הביאה לא היו עשרה אנשים, והעבירה אם כן לא נעשתה בפרהסיא. מתוך כך הסיק הרדב''ז, שגם אם לא רואים ממש את העבירה אלא רק יודעים עליה (ומסתמא כולם ידעו שאסתר נלקחה), זה מוגדר כעבירה בפרהסיא עליה יש למסור את הנפש, וכך פסקו המהרי''ק (שורש קס) הש''ך (יו''ד קנז, ד) ועוד, ובלשון הרדב''ז:

"ופירוש בפרהסיא, כגון דידעי (= שידעו) עשרה מישראל בדבר, אף על גב דלא הוו בשעת מעשה, מדפרכינן בגמרא והא אסתר פרהסיא, והא לא הוו עשרה בשעת מעשה הביאה, אלא משום דידעי לה למילתא (= שידעו את המעשה) קרי לה פרהסיא, וזה ברור."

ב. המאירי לעומת זאת (שם ד''ה שעת) העלה אפשרות, שרק כאשר עשרה יהודים רואים את העבירה יש למסור את הנפש. כיצד יתרץ את המקרה של אסתר, שנחשב עבירה בפרהסיא למרות שלא ראו את המעשה? הרב עטלינגר (בניין ציון סי' סד) תירץ, שבעבירה של ביאה (בניגוד לעבודה זרה ורצח) אין צורך לראות את המעשה ממש, ודיי בכך שראו את הלקיחה של אסתר לארמון.

שעת השמד

שעת השמד: מקרה נוסף בו יש למסור את הנפש, גם אם לא מדובר בשלושת העבירות החמורות - הוא שעת השמד (= גזירות על קיום המצוות). הגמרא במסכת סנהדרין (עד ע''א) כותבת, שבשעת השמד אפילו על מצווה קלה יש למסור את הנפש - שינוי 'ערקתא דמסנא'. נחלקו הראשונים בביאור המושג:

א. רש''י (ד''ה ערקתא) פירש, שיהודים היו נוהגים לקשור את הסנדל בשונה מהגויים, כדי ליצור הבדל ולמנוע ערבוב. במקרה בו הגויים בשעת השמד ציוו על היהודים לקשור כמותם למרות שמדובר במנהג בלבד ואין בכך איסור הלכתי - חובה למסור את הנפש ולא לשנות (ועיין הערה[2]).

ב. רב אחאי גאון (שאילתא מב) חלק וסבר, שבשעת השמד יש למסור את הנפש רק על מצווה ממש. את המושג 'ערקתא דמסנא' עליו יש למסור את הנפש פירש, שמדובר במקרה בו הגוי מצווה על היהודי להתכופף ולקשור את רצועות הנעל שלו בפני פסל, ולמרות שאם יתכופף יהיה בכך איסור דרבנן בלבד (שהרי הוא לא מתכוון להשתחוות לפסל) - עדיין צריך למות, ובלשונו:

''דבשעת השמד אם יעמידוהו בפני עבודה זרה ויאמרו לו כפוף עצמך והתר ערקתא דמסנא, שלא תשתחווה לעבודה זרה, אלא כפיפתך היא להתיר ערקת מסנא ורואיך יאמרו שהשתחווית, אסור הוא, וזה הוא איסורא דרבנן, שאף על פי שאינו משתחוה לעבודה זרה אלא שוחה להתיר, הואיל ונראה שוחה בפני עבודה זרה אסור."

התנדבות למות

עד כה ראינו דיון במקרים בהם יש חובה למסור את הנפש, אך האם מותר ליהודי להחליט שהוא מוכן למסור את הנפש גם על עבירות שאין חובה למות? למשל למות כדי לא לאכול חזיר? נחלקו בכך הראשונים:

א. דעת התוספות (עבודה זרה כז ד''ה יכול) והרא''ש (שם ב, ט), שמותר למסור את הנפש והביאו שתי ראיות מרכזיות לדבריהם:

ראייה א': בירושלמי מובא סיפור על רבי אבא, שגוי איים עליו שאם לא יאכל נבילה - יהרוג אותו. רבי אבא אמר שהוא מוכן למות ולא לאכול. בסוף הגוי לא הרג אותו, ואמר לו שרק בא לבחון אותו אם הוא מאמין ברצינות או בצחוק, ודווקא אם היה אוכל היה הורג אותו. בכל אופן, מכך שרבי אבא הסכים למות - מוכח שמותר למסור את הנפש על כל המצוות, ובלשון הרא''ש:

''ואם רוצה אדם להחמיר על עצמו להיהרג על שאר עבירות בצנעא רשאי. ולא מיקרי (= נקרא) חובל בעצמו כדאיתא בירושלמי: רבי אבא רב זימנא הוה חייט אצל עובד כוכבים ואמר לו אכול נבילות ואי לא קטלינא לך (= אני אהרוג אותך). אמר לו אי בעית למיקטל קטיל (= אם תרצה להרוג - הרוג) דלא אכילנא.''

ראייה ב': הגמרא במסכת שבת (מט ע''א) מביאה ש'אלישע בעל כנפיים' הניח תפילין ברחוב בשעה שגזרו לא ללבוש, וכמעט תפס אותו רומאי. מקשים הראשונים במקום, כיצד הותר לו לסכן את עצמו? הרי לא מדובר באחת משלושת המצוות החמורות! והתשובה שהביאו לכך הראשונים היא כפי שראינו לעיל, שגם על מצוות שאין חובה למסור הנפש - מותר למסור[3].

ב. הרמב''ם (יסודי התורה ה, ד) חלק על דברי התוספות והרא''ש וסבר, שמי שמוסר את נפשו ללא צורך, מתחייב בנפשו (= כאילו התאבד), וכך פסק גם הרמב''ן (מובא בבית יוסף יו''ד קנז). כיצד יתרצו את הראייה מהירושלמי, שרבי אבא מסר את נפשו כדי לא לאכול נבילות? ייתכן שיאמרו, שהמקרה של רבי אבא היה בפרהסיא, וכפי שראינו במקרה כזה גם על מצווה קלה יש להיהרג.

כיצד הרמב''ם יתרץ את הראייה מאלישע בעל כנפיים? הכסף משנה (שם) הביא את דברי הנימוקי יוסף שתירץ, שגם לדעת הרמב''ם, אדם גדול שעיני הדור נשואות אליו כמו אלישע בעל כנפיים - מותר היה לו למסור את הנפש במצוות שאין חובה וזאת ''כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבו בכל ליבם''.

להלכה

א. להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד קנז, א) כדעת רוב הראשונים, שמותר למסור את הנפש על כל המצוות, וכך פסק הגר''א (שם). ב. הב''ח (שם, ד''ה ומ''ש) חלק ופסק כדעת הרמב''ם, שהמוסר את נפשו במקרה זה מאבד נפשו לחינם. ג. הש''ך (שם, א) בגישה שלישית הביא את דעת תרומת הדשן, שיש לבחון כל מקרה לגופו, את כוונת הרוצה למסור את הנפש, מצב התקופה וכדומה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[4]...



[1] המאירי מחדש, שאם שמעון אמור למות בשנה הקרובה, מותר לראובן להרוג אותו, כי אכן חייו שווים יותר, אך שאר הפוסקים לא סברו כך.

[2] ייתכן שרש''י יסבור שלא על כל מנהג יש למסור את הנפש, ורק במנהגים שמבדילים בין היהודים לגויים כשיש השלכה גדולה לביטול המנהג יש למסור את הנפש. פירוש דומה לכך מופיע ביד רמ''ה שכתב: ''וכן לעניין כל דבר שאין ישראל רגילין בו, ועושין לשנות בו ממנהג הגויים''.

[3] למרות שכפי שראינו לעיל, בשעת הגזירה יש למסור את הנפש אפילו על מצווה קלה, הראשונים תירצו שמדובר רק כאשר מכריחים לעבור על מצוות לא תעשה, אבל במצוות עשה כמו תפילין, יש לבטל את המצווה ולא לסכן את הנפש.

 [4]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע