חנוכה חל בכ"ה כסלו, בחסידות ('בני יששכר') נאמר שחנוכה זה מלשון חינוך לעתיד. נראה שלכן יוצא בתאריך כ"ה כסלו, שהחודש רומז לתיקון הכסא של ה' שנפגם כביכול בשל עמלק (שנפגם הגילוי של מלכותו), שלכן ה' נשבע "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז,טז) '"ויאמר משה" – כי יד על כס י'ה, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נא' כסא, ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם' וכו' (רש"י). לכן נרמז 'כס לו' שבאים לתקן את הכס, שיושלם לכסא. כרגע כביכול גילוי שם ה' חצוי (י'ה) ולכן גם נרמז ב'לו' שזה חצי משם ה' של ע"ב אותיות (שהוא הגילוי השלם של שם ה'). כך רומזים על השבועה ב'כס' ו'י'ה' (ברמז של 'לו'), שאנו מתחנכים ומתרגלים להיות קשורים לתיקון העתידי, ובכך מתקנים את העולם. התאריך הוא בכ"ה, כרמז שאנו מתרגלים ומגלים את שם ה' שיחול בעולם בשלמות בעתיד, לאחר התיקון ומחיית עמלק, לכן כרמז לשם הויה (שהוא גימטריה של כ"ו) שלעתיד יהיה שלם (ולא 'י'ה'), נרמז בתאריך ב-כ"ה, כרמז לקשר לגילוי שם הויה, אבל בנתיים לא הגענו לזה, אלא בנתיים אנו פועלים לקראת זה, לכן אחד פחות, שזהו ברמז כ"ה שהוא לפני כ”ו. נראה שיש גילוי בנעשה מול היוונים כעין גילוי של עמלק, ולכן קשורים חנוכה ומחיית עמלק. היוונים טימאו את המקדש (ובעקבות זה גם היו צריכים להוציא את אבני המזבח [כעין להחריב את המזבח]), שזהו פגיעה במקדש, כעין עמלק שקשור לחורבן המקדש, שלכן ה' נשבע שימחה את עמלק (תנחומא "כי תצא" סימן יא). עמלק נלחמו בנו כשאנו "ואתה עיף ויגע", והוא "ולא ירא אלקים" (דברים כה,יח). כך גם מול היוונים הינו מעטים וחלשים, ולכן זהו כמו במלחמת עמלק שהינו עייפים ויגעים מהדרך, שלכן אין בנו כח להתגבר על האויב. היוונים היו לא יראי אלקים: '"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' (ב”ר ב,ד). כמו כן, העייף ויגע אין לו כח והוא רוצה לישון, ושינה זה בעצימת עיניים, ולכן דומה ליון שנחשבת שהחשיכה את עיניהם של ישראל (ואף מדליקים נרות בחנוכה, להאיר באור קדושה, היפך מעייפות מקדושה, שהיוונים ועמלק באו להשפיע להתעייף מקשר לקדושה, להשפיע על העייפות והיגיעה הפיזיים לריחוק מקדושה). גם בנ"י היו עייפים ויגעים, ואילו עמלק לא, ולכן כעין שהם היו בכח גופם (ולכן גם באו לומר שכביכול אין ה' ח"ו אלא הכל תלוי באדם, שלכן יצאו לילחם בישראל. אולי זה נרמז במשל על אותו אדם שקפץ לאמבטיה רותחת, שנכווה אבל מקרר לאחרים [תנחומא “כי תצא” סימן ט], שזה גם רומז לגוף [שנכווה ואח”כ כבר לא מזיק לגוף], כרמז שהשפיע לאחרים בטענה של כח הגוף שרק הוא הקובע), שזהו כמו אצל היוונים שהיו מפארים את הכח הגופני. במלחמת עמלק היתה חשיבות גדולה למשה: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” (שמות יז,יא). וזה קשור לקשר לה': 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין' (משנה ר"ה ג,ח). כך גם בחנוכה היתה חשיבות של מתתיהו שהוא הרים את המרד, וזה קשור בקשר לה' – שלא לעבוד ע"ז. עמלק קשור לחורבן המקדש, ואילו בזמן חנוכה יש קשר לכח הקמת המקדש, שבו נסתיימה מלאכת בניית המשכן ('אמר ר' חנינא: בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן' וכו'. ילקו"ש מלכים רמז קפ"ד). לכן חנוכה (שהוא תשלום לזמן הזה על סיום הבניה [שם]) יש בו כח נגד גילוי עמלק. כשעמלק נלחם בפעם השניה הוא התחפש: '"יושב הנגב" – זה עמלק, שנאמר (במדבר יג) "עמלק יושב בארץ הנגב". ושנה את לשונו לדבר בל' כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר "אם נתון תתן את העם הזה בידי"' (רש"י. במדבר כא,א). כך גם נראה שהיוונים מגלים טומאה (כמו שפעלו, שלכן נלחמו הם), שזהו כעין לבוש (שמרמז על האדם ומעשיו), כמו שהלבוש היה עמלקי – גילוי של טומאה. אבל הלשון לא היה שלהם, כעין שבלשון יוונית כעין אין טומאה, ולכן כותבים ס”ת בלשון יוונית: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית' (משנה מגילה א,ח). עמלק הגיע לקראת מתן תורה, כך גם בחנוכה זה חינוך לקראת העתיד שהעולם יתוקן, כמו שבמתן תורה היה אמור להתקן. (אולי לכן בחנוכה יש סיום של הדין מתשרי, שהוא מתייחס על המציאות בעולם שלנו, [גם] על חטאינו, ולכן קשור למידת הדין, אבל לעתיד הכל יהיה קודש, ולכן כעין עצירה של גילוי הדין, ולכן בגילוי זה [חנוכה] מסתיים הקשר לזמן הדין).