"ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּישְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא' "  (סנהדרין צח, א)

בכל שנות הגלות ארץ ישראל שומרת לנו אמונים. על הפסוק מפרשת בחוקותי המתאר את הגלות שנגזרת על עם ישראל והשממה שנגזרת על ארץ ישראל (ויקרא כו, לא-לב): "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ", הרמב"ן מעיר, שפסוק זה המופיע בתוך הקללות, למעשה אינו קללה אלא בשורה טובה: "מה שאמר בכאן (בפסוק לב): 'וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם', היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

כאשר אין יהודים בארץ ישראל, גם ארץ ישראל מרגישה שוממה וריקה, והיא איננה נותנת פירותיה לאומות הזרות ששוכנות בה. דבר זה, כפי שאומר הרמב"ן, הוא בשורה טובה - המלמדת על קשר החיים העמוק והנשמתי בין עם ישראל לארץ ישראל. ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל ואיננה נותנת פירותיה לאף אומה מלבדנו. אך לא רק בשורה טובה יש כאן, אלא, כלשון הרמב"ן - "גם זו ראיה גדולה והבטחה לנו" - הרי זה דבר מדהים, שאין לו הסבר ריאלי בלי להבין את עומק הקשר הרוחני בין ארץ ישראל לעם ישראל - איך ייתכן שארץ ישראל שבעבר הייתה מיושבת ופורחת, לפתע אומות העולם לא מצליחות ליישב אותה? איך הפכה ארץ פורחת כזו לארץ שוממה ומלאה ביצות ומחלות?

בשנת תרכ"ז (1867) - בדיוק מאה שנים לפני מלחמת ששת הימים - ביקר בארץ ישראל הסופר האמריקני מארק טוויין, וכתב את הדברים הבאים: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב... עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה".

האם אנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו, היום, את אזור הר התבור ללא עץ וללא שיח? הרי הכל פורח ומלבלב!

גם מארק טוויין הרגיש שמדובר פה בקללה מיוחדת, "כישוף" (כלשונו) שמביא קללה אל ארץ ישראל. אך אנו יודעים שדווקא השממה הזו איננה קללה אלא ברכה - שממה זו היא הראיה והעדות לכך שארץ ישראל שייכת דווקא לעם ישראל, והמציאות של גלות, שבה עם ישראל אינו בארצו, היא מציאות מעוותת ושקרית.

הדברים מתחדדים לאור המדרש הדורש את הפסוק הראשון במגילת איכה (פרק א, פסוק א): "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

אומר על כך המדרש: "היתה אלמנה" אין כתיב כאן, אלא "כְּאַלְמָנָה" כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה.

ארץ ישראל היא כאשה ששומרת אמונים לבעלה שדעתו לחזור. והנה, לאחר אלפיים שנות גלות, שבנו לציון ולירושלים, וזיכה אותנו הקב"ה להפריח את השממה, לייבש את הביצות, לבנות ולנטוע. ונתקיימו בנו דברי הגמרא (מסכת סנהדרין דף צח עמוד א): "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּישְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא' ".

עם ישראל חוזרים לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות - ארץ ישראל נענית להם ונותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל - "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה".

הרב אלעזר אהרנסון, מהאתר: ישיבת ההסדר חולון - https://www.yholon.co.il