"וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרופְאִים לַחֲנט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרופְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל" [בראשית,נ,ב]

לדעת רבי, הציווי של יוסף לחנוט את אביו היה שלא כהוגן ומשום כך נענש ומת על פני אֶחָיו [בר"ר,ק,ג]. רבנן חולקים ואומרים שזה בעצם הובן מציוויו של יעקב לקברו במערת המכפלה, ובניו עשו כאשר ציוום. מחלוקת זו, אינה בהכרח הלכתית, ויתכן שהיא השקפתית: האם יוסף היה צריך לנקוט בהשתדלות כדי לשמר את אביו עד הקבורה, או לבטוח בקב"ה שישמרו. 

בזמננו אין החניטה מקובלת, אך לעתים מחדירים לדם חומר משמר כשיש צורך לדחות את הקבורה או להוביל את הנפטר למרחקים, ואין כאן ניוול המת שהרי זה נעשה לכבודו [שבט הלוי,ב,ר"ג]. יתרה מזאת, יש מהראשונים שהתירו חניטה ממש וסברו שכל עוד נעשה לכבודו של המת, אין כאן בעיה של צערו או בזיונו [רשב"א,א,שס"ט, רדב"ז]. ועל פי זה כתב הרמ"א [יו"ד, שס"ג,ב]: "ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר, ולהוליכו למקום אשר צווה".

שאלת ניוול המת ואיסור ההנאה ממנו מתבטאת בזמננו בניתוחי מתים, או בנטילת אברים לצורך רפואי, כגון עור או קרנית העין, שניתן להשתמש בהם גם אם הוצאו לאחר המוות (להבדיל מלב וכבד שניתנים לשימוש לאחר מוות מוחי אך לא לבבי). שאלת ניתוחי המתים לצורך לימוד ומחקר עלתה בעוצמה רבה לפני כארבעים שנה, ובשנת תשכ"ז פורסם פסק חד-משמעי של הרבנים הראשיים ורבנים רבים שאין להתיר אלא בפיקוח נפש לפנינו. ורוב הפוסקים סבורים שנתיחת המת מותרת לצורך ריפוי חולים בזמן אמת אם יש בכך כדי להצילם, אולם יש צורך בהסכמה מחיים או הסכמת המשפחה. ויש להיוועץ ברב פוסק כי הנושא מורכב וכל מקרה לגופו.