"אמר רבי ישמעאל בר תנחום: "אחור" - לכל המעשים, "וקדם" -  לכל העונשין. אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית, נאמר: 'ורוח אלוקים מרחפת', ואם לאו, אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול קדמך!"

(ילקוט שמעוני, ויקרא, פרק יב)

דוד המלך משורר על יצירת האדם (תהלים קלט, ה): "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה".

נשאלת השאלה, מתי נוצר האדם: "אָחוֹר" - אחרון לבריאה, או "קֶדֶם" - ראשון לבריאה?

שאלה זו מתעוררת מכיוון, שאומנם גופו של אדם הראשון נברא ביום השישי, לאחר כל היצורים, אך נשמתו נבראה כבר ביום הראשון לבריאת העולם, כנאמר בתחילת מעשה בראשית (בראשית א, ב): "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם" - זהו רוחו של אדם הראשון (מדרש תהלים, מזמור קלט): "דאמר ריש לקיש: 'וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם' - זה רוחו של אדם הראשון".

אם זכה האדם והשליט את נשמתו על גופו, אומרים לפניו את שבחו, שהוא קדם לכל מעשה בראשית, אך אם אינו מקיים את רצון השם, אומרים לו: "מה לך מתגאה? היתוש נברא לפניך".

היתוש נברא לפניך - אז מה? מדוע כאשר מטיחים משפט זה באדם הוא אמור לחוש בחוסר נוחות? מה משנה מי נברא לפני מי? וכי היה האדם מרגיש מכובד אילו היה מתברר לו שהוא נברא לפני היתוש?

בספרו "בית יצחק", מביא הרב יצחק ריטבורד זצ"ל הסבר בשם הרב משה מנדל. הוא מתאר בציוריות כי פעם אחת התאספו חוקרים ומדענים, חכמים ונבונים, והחליטו לברר איזו תועלת מביא לעולם כל יצור וכל נברא, כל רמש וכל פרח, כל הר וכל אגם. הם מצאו כי לכל הנמצאים יש לעולם צורך בהם: יש המשמשים לאכילה, יש המשמשים לרפואה, יש המשמשים לצרכי האדם האחרים, וגם עשבים רעילים משמשים לרפואה, וכן שרצים וסוגי תולעים, יש בהם צרכים שונים (שרשרת המזון). כך הם עברו מן הרמשים הקטנים ועד הלוויתנים הגדולים, מהפרחים הזעירים ועד העצים הענקים, והגיעו למסקנה: העולם זקוק לכל מה שנמצא בו, כדי להמשיך להתקיים!

אך מה לגבי תועלת האדם? האם העולם זקוק לאדם? בדקנו איזו תועלת מביא לעולם הקוף, ומדוע לא היינו מתקיימים בלי הדבורים ובלי הרקפות. אך איזו תועלת מביאים לעולם אנחנו, בני האדם?! מה היה העולם חסר אילו לא היה האדם קיים?

החוקרים הסתכלו על עצמם בתסכול, ולא הצליחו להצביע אפילו על דבר אחד שתורם האדם לעולם. כל מה שהוא עושה - לצורך עצמו הוא עושה!

הוא הורג בעלי חיים כדי לאכול אותם, הוא משתמש בבעלי חיים לצרכיו, כורת עצים כדי לבנות בתים וליצור רהיטים. הוא זורע את האדמה כדי לקצור ולאכול. מה תורם האדם לקיום העולם?

הבינו החוקרים כי האדם לא נועד לתרום לקיומו הגשמי של העולם, מפני שהעולם נברא עבורו. איש אינו שואל: מה תורם בעל הבית לבית, אלא להיפך - מה תורם הבית לבעליו!

משהגיעו למסקנה זו הבינו: אם כל המערכת המופלאה הזו נבראה עבור האדם, הרי שהוא נברא עבור תכלית אחרת וגדולה מזו - להשליט את נשמתו על גופו.

כאשר אדם חי לפי תכלית בריאתו, הרי זה נפלא. אבל באשר הוא אינו מקיים את תכליתו, נמצא שכל מה שהוא עושה בעולם אינו אלא להפריע למהלכו התקין, ולפיכך אומרים לו: אדם, עצור לרגע - היתוש היה כאן לפניך, הכל פעל היטב, תרנגולות הטילו ביצים ולא היו זקוקות לעזרתך. בהמות רעו באחו, כבשים טיילו במרחבים, העצים היו נטועים, הצמחייה שגשגה והימים שצפו גלים. מדוע באת, להפריע? לך ועשה את מה שאתה צריך לעשות!

"ותן חלקנו"