"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" (ויקרא כה,לה-לח). '"אני ה'" – מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים. "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם" – על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים; על תנאי שתקבלו את מצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים' (ספרא). לא מובן, מה הקשר בין יציאת מצרים לדין ריבית? בגמ' מובא: 'אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית? … אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית' (ב"מ סא,ב) [וכן מובא ברש”י על הפס']. לפי זה מובן שיש במצות ריבית קשר ליציאת מצרים, שנעשתה ע"י מכת בכורות. לכן מי שכופר במצות ריבית, שחושב שה' לא מבדיל בין ממון שלו לשל אחר, שלכן יכול לטעון שזה של גוי ובכך להשאיל לישראל, זה נובע מפגם באמונה שחושב שכביכול ה' לא מבדיל בעולם, ממילא יוצא שהוא גם כביכול כופר ביציאת מצרים, שחושב שלא יוכל להיות שה' עשה את מכת בכורות (ע”י ההבדלה בין האנשים), וממילא לא יצאו ממצרים ע"י כך. לכן בעצם יציאת מצרים יש את היסוד של מצות ריבית (שהיא חלה ע"פ העקרון של מצות ריבית), וזהו יסוד של זכות כדי שה' יעשה את מכת בכורות, כעין מכח הזכות הזו של מצות ריבית, שהזכות עולה וטוענת שמגיע לבנ"י שיעשה להם את הנס של מכת בכורות. (בנוסף לכך שה' גם הבדיל בין בכור גוי לבכור ישראל, כעין ההבדל בין ממון ישראל לממון גוי שבעניין ריבית). כשאדם כביכול כופר בכך שה' רואה את מעשיו, שלא מבדיל בין כשנותן מממונו לממון הגוי, זהו פריקה של עול מלכות שמים, שכביכול ה' לא משגיח על העולם. שזהו יסוד שהתגלה ביציאת מצרים (שה' משגיח, ולכן העניש את מצרים, ושחרר את בנ"י), לכן מי שכופר במצות ריבית פורק עול מלכות שמים, וזה נאמר בפס' בהקשר ליציאת מצרים ששם זה התגלה ביותר. מה גם שאם לא מאמין שה' יכול להבדיל, אז לא מאמין שה' הוציאנו ממצרים, וממילא גם לא מאמין שקיבלנו תורה אח"כ, וכך פורק לגמרי עול מלכות שמים. עוד אפשר שהקשר בין ריבית ליציאת מצרים היא: 'ד"א, "אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ" ע"מ שתקבלו עליכם מצותי, אפילו הן כבדות עליכם' (רש"י), שריבית היא מצוה קשה, כי האדם קרוב מאוד לממונו, ולכן קשה לו מאוד לתתו לאחר שלא לשם שכר. לכן מי שכופר במצות ריבית בעצם מוריד מעצמו את החיוב למצות הקשות, וכך זהו פתח שלאחריו יתדרדר עוד ועוד עד שיכפור לגמרי. זה קשור ליציאת מצרים, שהרי יצאנו כדי לקיים תורה ומצוות, כמו שאומרים לבן: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח). '"בעבור זה" – בעבור שאקיים מצותיו, כגון: פסח מצה ומרור הללו' (רש"י). לכן כפירה בריבית, בשל הקושי שבה, זה בעצם כפירה במהות יציאת מצרים, שכופר שיצאנו בשביל לעבוד את ה' לגמרי (בכל דבר, גם אם קשה). בנוסף, אם לה' אין תכלית בשבילנו, אז מדוע שיוציאנו סתם כך? כך שזה כפירה ביציאת מצרים – שחושב שה' לא הוציאנו, כי אין סיבה שיוציאנו. לכן מיד נאמר ירושת הארץ, ואמרו חז”ל: '"לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים. וכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד כוכבים ומזלות, וכן בדוד הוא אומר ‏(שמואל א כו יט): "ארורים הם כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". וכי עלתה על דעתך שדוד המלך עובד כוכבים ומזלות?! אלא שהיה דורש ואומר: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו מלכות שמים; וכל היוצא לחוץ לארץ, כאילו עובד כוכבים ומזלות' (ספרא). שה' הוצאינו ממצרים כדי לקבל תורה ולעלות לא"י, שכאן הוא מקום קיום התורה בשלמות (ספרי "עקב", מג) [וכמו שאומר רש”י: '"לתת לכם את ארץ כנען" - בשכר שתקבלו מצותי']. לכן זה קשור עם מלכות שמים של מצוות ריבית, שמי שכופר בקשר של יציאת מצרים לשם התורה, אז בעצם כופר בשורש הסיבה של הגעתנו לארץ, לקיים את מצוות ה'. אולי אפשר לומר שאם ה' לא היה מוציאנו מיד ממצרים, לא הינו יוצאים לעולם, זה דומה במקצת למלוה בריבית, שהחוב רק הולך ועולה, וכך הלווה לא יוצא מזה לעולם. לכן אומר ה' שכמו שהוא הוציאנו ממצרים כדי שלא להיות משועבדים לאחר לעולם, כך עלינו לא לקחת ריבית, שבכך אנו כעין משעבדים אחרים לעולם. וכן כמו שבמצרים היו המצרים הורגים בנו, כך המלוה בריבית כעין יורד לחייו של הלווה, שרק מגביר את חובו, וממילא את הלחץ הנפשי שלו, וגורם בכך לקיצור חייו [ואף לפעמים עושה הלווה דברים שיגרמו למותו, העיקר ליפטר מהחוב הטופח] (ולכן מובא כאן "וחי אחיך עמך" שלמדו מזה על סכנת נפשות, שהוא קודם לחברו אם ימותו שניהם [ב"מ סב,א]. אבל אם לא ימותו שניהם ודאי שחייב לתת גם לחברו, שכך מחוייב לתת לחברו מממונו, ושלא לגרום לו למות ע"י ריבית). לכן מצוות ריבית קשורה במהותה ליציאת מצרים, ומי שלא עושה אותה כעין כופר ביציאת מצרים. גם מי שלוקח ריבית בעצם מראה עצמו שהוא כעין המצרים ששיעבדו את בנ"י במצרים, ממילא הוא ככופר ביציאת מצרים, שיציאת מצרים קשורה בסבל שהיה לנו, שצעקנו לה' עד שהוציאנו, והוא מתעלם מהקושי כעין שכופר ביציאת מצרים, שכטוען שלא היה צריך להוציא את בנ"י (וכן מזהה עצמו כקשור לחלק של שעבוד מצרים, שמנתק עצמו מהחלק של יציאת מצרים, שזהו כעין כופר ביציאת מצרים, שלא רוצה להיות חלק ממנה). לכן גם מובן שיציאת מצרים היתה ע"מ שנקבל את מצוות ריבית, להראות שאנו לא רעים כמצרים. דבר זה הוא גם פריקת עול מלכות שמים, שרואה עצמו עם הצד הרע שבעולם (כמצרים), ולא בצד הטוב שהוא הצד של גילוי ה' בעולם. אולי גם מלווה בריבית כופר בעול מלכות שמים, שמיד אח"כ בפס' מובא על עבד עברי, שלא לעבדו כעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד" (פס' לט) [בשניהם פותחת התורה "וכי ימוך אחיך" – לדמות], כיון שהמלווה בריבית גורם ללווה להשתעבד לו בממונו כ"ך קשה, עד שהוא תחתיו כעין העבד שלו. בכך הוא עובר על "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כה,נה), שכאילו הוא העבד שלו וממילא לא של ה', לכן המלווה בריבית נחשב כפורק עול מלכות שמים. וזה גם ככופר ביציאת מצרים שהיתה לקבל עלינו את עבדות ה' (“עבדי הם אשר הוצאתי..."), והוא ככופר בזה ולכן מטיל עליו כעין עבדות משלו, במקום עבדות ה'. לכן יציאת מצרים היא ע"מ שלא לקחת ריבית, כחלק מהעניין שלא להיות עבדים לאדם במקום לה' (שלזה יצאנו כדי להיות עבדי ה').