"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא כג,טו). 'א"ר אבון ור' נחמיה ור' יעקב בר אבא בשם ר' יהודה ברבי סימון: ר' יוחנן ורשב"ל היא. רי"א: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד (בראשית יז, ח): "ונתתי לך ולזרעך אחריך", ע"מ (שם, ט) "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה? מצות העומר. ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים' (ויק"ר כח,ו). לכאורה דברי ר"י לא מובנים, הרי אצל אברהם נאמר במפורש שהברית היא הברית מילה, ולא דובר שם כלל על קרבן העומר? ראה ב'הקדושה והטהרה' 'מצות ספירת העומר', שמרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר שהכוונה שזה אותו עקרון של הברית מילה, ש'תכליתו של העומר להעלות את הצדדים הארציים לקדושה', כמו שמסמלים בברית שכל כוחות הגוף מיועדים לקדושה. אולי אפשר להוסיף ולומר שר"י ור"ל משלימים זה את זה (ולכן הובאו יחד), שמדגישים שני צדדים, אחד מצד האיש (ברית מילה) ואחד מצד האשה (שלא תזנה). שזה בא לבטא כנגד הכוחות הגשמיים הרעים של האדם, שכיון שחטא בעץ הדעת נכנסה בו הדעה המעוותת של התאות החומריות. לכן אצל האיש זה מודגש בברית המילה, שבאה לעצור את האדם מלחטוא בתאותיו, שהחזקה ביותר היא תאות המין (וכמו שאומר הרמב"ם שבברית מילה יורד קצת כח התאוה למין: 'וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה, כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר' וכו' [מורה נבוכים ג,מט]), ובאשה זה מתגלה בסוטה, שגם שם זהו ביטוי של תאות המין. לכן סופרים את ספירת העומר מקרבן העומר שהוא שעורים, שהוא מאכל בהמה (סוטה טו,ב), ועד שבועות שבו קרבן שתי הלחם מחיטים, שהם מאכל אדם, לומר שמתעלה מדימוי כבהמה, למעלת אדם. זה נעשה בשבע שבועות כנגד זמן הבריאה, כרמז שאנו בעולם מתקנים את הבריאה שהתקלקלה מעץ הדעת בתחילתו, ע"י האדם הראשון, ובעקבות חטאו מגיעים התאות אצלנו. את התאות אנו מתקנים ע"י התורה, ולכן זהו עד שבועות חג מתן תורה, לעומת ההתחלה שהיא יציאת מצרים, שבו השתחררנו מעבדות, והינו משוקעים בחטא ותאוות כמו המצריים (ולכן מ"ט ימים כעין רמז להטהר ממ"ט שערי טומאה שהינו בהם במצרים) [עליהם נאמר "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" וגו' (ויקרא יח,ג) ומיד התורה מפרטת את חטאי העריות] (ההתחלה בתחילת יציאתנו להיות כעם עצמאי, כמו אדם הראשון שהיה בתחילת הבריאה). לא רק מצרים היו מלאי תאוה, אלא גם בא"י כך היו הגוים: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו" (שם). לכן הכניסה לארץ צריכה להיות עם תורה, ולעמוד מול התאוות, לכן אומר ר"י שזהו כח הכניסה שלנו לארץ, זהו מעלתו של אברהם (והאבות) להקים את עם בנ"י שהם מתקני העולם, ולזה ירושת הארץ. שזהו הפס' שמביא ר"י: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים", שאברהם מקבל את הארץ גם בשל זרעו בנ"י, כדי להיות לנו ה' לאלקים, שלזה קיבל את הארץ. דבר זה מתבטא בעומר, שתחילתו בשעורים וסופו בחיטים, כעין עץ הדעת שלדעת ר' יהודה היה חיטה (ברכות מ,א), וטעמו: 'ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן', שהדגש הוא דגן, שזה שעורה וחיטה. שהדעת יכולה להיות לקדושה ויכולה ח"ו להיות לטומאה (ובזה מתבטא כעין חיטה או שעורה [ומה שר"י אמר חיטה, זה משום שמדובר על עץ, שהחיטה היתה כעץ, וכיון שה' אמר שלא לאכול, אז אותו זמן זה נחשב לרעה [אבל אח”כ כבר בטל הציוי, וממילא גם הרעה]. אבל בסתם כך בדימוי של מעלת האדם השלם החיטה מסמלת את האדם, לעומת השעורה שמסמלת את הבהמה). לכן אומר ר"י שזהו כעין ברית מילה, שמבטא תיקון תאות, ומרמז לחטא האדם הראשון ('רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה' וכו' [סנהדרין לח,ב], כך שמבטא בחטאו ההיפך מברית המילה), שאנו באים לא"י כדי לקיים את התורה (שעיקרה בא"י, שכאן הוא עיקר התורה [ספרי "עקב" מג]), ולתקן את העולם כולו מחטאים ותאוות. זהו מהותם של ישראל לעומת שאר העמים, שלכן ישראל נקראים מולים, לעומת הגוים שנקראים ערלים (משנה נדרים ג,יא). לכן זה מתגלה דרך הברית של המילה עם אברהם. ר"ל מביא שעושה שלום בין איש ואשתו, שזהו כעין הקשר בין אדם וחוה, שכשהתבטא לרעה חטאו בעץ הדעת, כך סוטה כשחוטא זהו כמעשה בהמה, ולכן כך נבדקת בשל שהאשימוה בכך. אבל כשמוכח שהיא טהורה אז היא כאדם קדוש, שאז זהו כעין גילוי (רעיוני) של חיטה, של מעלת אדם. לכן קודם לכן מובא במדרש: '"והניף את העומר לפני ה'", וכיצד היה מניפו? רבי חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי ברבי חנינא אמר: מוליך ומביא מעלה ומוריד. מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים ותחתונים שלו. רבי סימון ברבי יהושע אמר: מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים' (ויק"ר כח,ה). שזה גם מבטא את מהות קרבן העומר (והקשור בו [ספירת העומר]), שמטרתו לומר שכל העולם לה', ובריחוק מה' – בחטא, באה רעה לעולם, שזהו שבקרבן העומר אנו מכריזים את מהותנו שבאים לתקן את העולם להיות טהור, כדי להיות מקום לשכינת ה'. לכן התורה כאן קראה לפסח בשם "שבת" ("ממחרת השבת”), כדי לרמז שאנו באים לתקן את העולם, להיות מתוקן כשבת קודש (וזהו פסח, שהוא יו"ט שתלוי בנו [קידוש החודש], ולכן מרמז על מעשינו. וכן הוא תחילתנו כעם עצמאי שבא לגלות שם ה' בעולם, שיהיה מתוקן לעתיד לבא, כעין שבת [ברכות נז,ב]). ומתחילים "ממחרת השבת”, כרמז שה' ברא בימי הבריאה, ואנו מיד לאחריו (לאחר שבת שהיא הגמר של שבוע הבריאה) ממשיכים כביכול את מעשיו, לתקן את העולם כולו להיות כרצונו.