"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם" (כא, א)

מדוע נסמכה פרשת אמור לפרשת קדושים? "כי כשאדם מכין עצמו לדבר לפני השם יתברך ומשתוקק וכוסף לדבר דיבורים אמיתיים, הדיבורים שהוא מדבר הם הדיבורים של הקב"ה בעצמו בחינת "ואשים דברי בפיך" (ישעיהו נא), ה' יתברך שולח לו דבורים בפיו שהם בחינת רוח הקודש" (ליקו"מ כא).

"דעת קנית מה חסרת"

כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה, ומהי? חונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. כשיש דעת יש הכל. "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית". הדבר הכי טוב שאפשר לתת לבן אדם זה דעת, שידע את ה', שיאמין בה', שיזכה לחיות את המציאות של ה' בעולם.

ואיך זה מתקשר לפרשת השבוע? התורה הקדושה לא מתירה לנו לאכול מהתבואה החדשה בטרם נביא לכוהן עומר שיבולים, והוא, הכוהן, מניף את העומר לכל צד אפשרי, למעלה ולמטה, למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות, למי שכל ארבע רוחות העולם שלו. "ועל ידי הנפת עומר השעורים מגלה הכוהן כי ה' נמצא בכל מקום ועם כל אחד, וגם עם הנופלים והרחוקים מאד מאד מה' יתברך על ידי מעשיהם הרעים ח"ו, לגלות להם כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד" (ליקו"ה פסח ט,כ)

לפעמים הכל יבש. לא מרגישים כלום.

היובש הזה שבתוך הנשמה זה הכי קשה. אך יש משהו שהוא עוד יותר קשה. כשאדם בכלל לא מרגיש את היובש בתוך הנשמה, כשהוא בכלל לא יודע שה' נסתר ממנו. הסתרה בתוך הסתרה. מה זה הסתרה? אדם לא מרגיש את ה', וקשה לו, ואז הוא צועק לה', מה יהיה, אני לא מרגיש כלום, הכל יבש לי, מה יהיה איתי, מה קורה  לי, ככה אני אמשיך לחיות?

אבל יש מצב הרבה יותר קשה. שאדם בכלל לא יודע שהוא בהסתרה, הוא לא יודע  שהוא לא יודע, הוא לא יודע שהוא בצרה, הוא לא יודע שצריך לבכות לה', לצעוק לה', להתפלל לה'. יש לו פתרון לכל בעיה אך לבעיה העיקרית, חסרון הדעת, לבקש דעת, לזה אין לו פתרון. כלומר, הוא לא יודע מה נסתר ממנו, הוא לא יודע מה הוא מפסיד. הוא לא יודע בעצם כמה הוא רחוק.

כמה רחמנות יש לנו על בני אדם שהם חיים מנותקים מהאמת וחסרי דעת. כמה רחמנות יש לנו על עצמנו, כשאנחנו מאבדים לפעמים את הדעת הזאת. מי שיש לו דעת מבין שמה שעליו לעשות זה להתפלל, את השאר יש להשאיר בידי השם הטוב והמיטיב לכל. לא מתוך חוסר ברירה, "מה לעשות , לא הכל בידינו", רק מתוך שמחה אמונה ותקוה כי ברוך ה' התיק בידיו האמונות של בורא כל העולמים ואדון כל המעשים.

גם כשמדובר בעבודה רוחנית ששם צריך להתעקש. גם שם צריך להמתין. כי מי שרוצה לכנוס בעבודת ה', צריך להמתין ולא להפסיק לכסוף ולהתפלל עד אשר ירחמו עליו משמים ויפתחו לו את שערי התשובה. כשבשמים רואים שרצונו של האדם חזק ואמיתי, הרי בסופו של דבר יפתחו לו. זאת היא הדרך של ה'. דרך של חיפוש, של רצונות וכיסופים, של עליות וירידות, של התחלות מחדש, העיקר שלא מתייאשים. העיקר שממשיכים לרצות.

כשאדם מחפש איזה חפץ שהלך לו לאבוד, בגשמיות, אז אין ערך לזמן הזה של החיפושים. מה שחשוב זה הרגע שבו הוא מצא את האבידה.

ברוחניות הדברים שונים. החיפוש הוא עצם המציאה. אומנם עוד לא מצאתי , עוד לא הגעתי, עוד לא זכיתי, אבל אני רוצה, אני מרים את הראש , אני מדבר עם ה', אני אומר לו שאני רוצה, רוצה, רוצה, ואני גם יודע שכשיש כזה רצון, בסוף גם זוכים.

יש דברים שההשתדלות היחידה שלך היא לבטוח בה' ולהתפלל. למשל הפרנסה. אדם צריך לדעת, פרנסה זה לא תפקיד של הבנאדם , זה תפקיד של הקב"ה. "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" כמו שקריעת ים סוף זה מעל הטבע, ככה גם הפרנסה. כמו שהשם יכול לקרוע את ים סוף ככה הוא יכול למצוא לך פרנסה. תבטח בהשם! תתפלל! והשם יתן פרנסה, השם יש לו אפשרויות שאתה בכלל לא יכול לחשוב עליהם.

ואותו דבר זה הזיווג. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". הזיווג נסתר מבני אדם. לפעמים שניהם שיא השלימות והם לא רוצים אחד את השני. וההורים לא מבינים. הם לא מבינים שזיווגים זה דבר שרק בורא עולם יודע אותו. רק בורא עולם יודע מי שייך למי. זה נכון שהוא הכי טוב והיא הכי טובה אבל הם לא שייכים אחד לשני. כמו שקריעת ים סוף, זה מעל הטבע, גם הזיווג של הבנאדם זה מעל הטבע. תרים עיניים להשם! תבטח בהשם!

דעת זה לעשות הכל לכבוד השם. אנשים שחיים בעולם חושבים שהעולם נברא בשביל שנשתה, נתלבש, נסתדר, נהנה מזה ונהנה מזה, יש דברים שצריכים, צריך בית, צריך פרנסה, ואחר כך בנים, שיהיו לי ילדים מוצלחים, שיצליחו בלימודים, שילמדו במקומות טובים, שנחתן אותם כמו שצריך, וגם אם כולם חושבים שגם ה' יהיה לו נחת רוח מכל זה, עדיין המושג הזה שהכל צריך להיות לכבוד השם, זה דבר רחוק מאד מבני אדם. לכן כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש, צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, חיצונית, אם היא בשביל הכבוד שלנו, צריך ממש להזדעזע. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים, וצריכים כל כך הרבה דברים, אבל האמת היא שמה שצריך באמת זה לרצות לעשות הכל לכבוד ה'.

עין רעה זה מחלה קשה, זה חוסר דעת מוחלט. כי אין יהודי רע, רק שיש מעטפת חיצונית שמבלבלת אותנו. אנחנו תמיד צריכים להתאמץ לראות את הנקודה הפנימית שבתוך הנשמה של האדם. כי לכל אדם יש את הנקודה הטובה שלו. היא אומנם אחרת משלך אך היא גם נפלאה. כל אחד הוא שליחות קודש יחידה ומיוחדת, כל אחד הוא השתלשלות מיוחדת מהקב"ה בעצמו. אין עוד מישהו שעובר בדיוק את הנסיונות שלך. אין עוד מישהו עם אותו צו אלוקי שאיתו הוא נשלח לעולם. כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. אם אתה רוצה לדבר לשון הרע ולמצוא חסרונות בשני, אז כל יום אתה תמצא חסרון! כל יום יהיו לך סיפורים חדשים! חסרונות חדשים! טעויות חדשות! ולהיפך, אם אדם רוצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, אז יראו לו את כל הנקודות הטובות, יראו לו שמה שנראה חסרונות, זה בכל ללא חסרונות.

עין רעה זה קנאה. אדם סובל כשלשני טוב. זו מחלה כזו קשה, מחלה שכמעט כולנו חולים בה. עין טובה זה חבור עם ה'. אני מסתכל על כל מה שיש לשני בעין טובה, זה מה שהוא קיבל מה' וזה מה שאני קיבלתי. כל אחד מקבל בדיוק מה שהוא צריך. דעת זה לא לקנא, זה אני לא צריך את כל העולם, זה לעשות את שלי כלפי שמיא בלי להסתכל על אחרים. מה שה' נותן הוא נותן ומה שחסר מבקשים ממנו, לא בכוח, ברכות, ברחמים. דעת זה להבין שהשביל שלנו אל ה', אף אחד לא יכול לגעת בו, הוא לא מתנגש עם השביל של אף אחד אחר, זה הכל קווים מקבילים.

טוב עין הוא יבורך. כשיש  עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף. דוד מלך ישראל חי וקיים כי הוא היה יפה עיניים וטוב רואי, הוא הגיע למדרגה הכי גבוהה, מעביר על המדות, מבליג, מוותר, סולח על הכל. אין מדריגה גבוהה מזו.

זו עבודת קודש לזהות את הטוב בשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים עוסקים בעבודה הזו תמיד... ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה.

מתי אדם מגיע לשלמות הדעת? לשלמות האמונה? כשהוא לומד להגיד תודה על הכל. להגיד תודה כל אחד יכול. היום כולם יודעים שהתודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד הושיעה נא אבל לפני שיגיד הושיעה נא קודם שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה, אתה מקדם את הישועה שלך. על מה נגיד תודה? הרי אני עכשיו בצרה, איך אני אגיד תודה? אבל זאת כל העבודה, לדעת שאין עוד מלבדו. הכל ה' עושה והכל לטובה.

התודה זה מפתח שפותח את השערים. זה אור שמפזר את החושך. זה שלמות הדעת. כמו שאומרת ההלכה: "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך על הטובה" (שו"ע סימן רכ"ב) הבעש"ט הקדוש אומר מה זה שוויתי ה' לנגדי תמיד? מי שהשם לנגדו, לנגד עיניו, אז הכל שווה אצלו. שוויתי מלשון שויון. עליות וירידות הכל שווה אצלו. הוא רואה שהכל זה רחמים. אדם צריך כל חייו להתפלל לקבל את כל מה שהוא עובר, באהבה.

בלי השוואות. אסור לך להשוות כל הזמן את מצבך למצבם של אחרים. זה גורם לאדם חלישות הדעת וחוסר הערכה לאלפי תזוזות קטנות שהוא מסוגל לזוז, וגם זז, ממקומו הנמוך לעבר הקדושה. תתמקד בעצמך. המושג "אחד היה אברהם" הוא פסוק ביחזקאל, שהפך להיות מושג ידוע, מושג שאומר לך לא להתרגש יותר מדי מבני אדם שמונעים ממך מעבודת ה'. מאלה שמרוב שהם צדיקים אתה נחלש כשאתה רואה אותם. תתנהג כאילו אתה יחידי בעולם. השני מתפלל שעה שמונה עשרה, אבל גם השמונה עשרה שלך יקר אצל ה'. זה לא אפס ח"ו. תראה איזה יצר הרע גדול קיבלת ובכל זאת אתה נלחם, אתה מחזיק מעמד, אתה נופל וקם. האמת היא שכל אדם יש לו שורש אחר ועבודה אחרת ותיקון אחר בעולם, ולכן אי אפשר לקחת דוגמא משום אדם או להשוות בין אדם לחברו בשום אופן. כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה, שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול, ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו, רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן.

לדעת את ה' זה לחיות עם ה' רגע רגע, אנחנו רגילים לחיות את העתיד ואת העבר ומפסידים את הדבר הכי חשוב, את הכאן ועכשיו. הקשר עם השם הוא כל רגע ורגע, בכל מה שאנחנו עושים. עבר זה זכרונות. עתיד זה תוכניות. אבל מה עם הרגע הזה? אחת הסיבות שאדם לא שמח במה שהוא עושה, כי הוא תמיד חושב על משהו אחר, הוא דואג, הוא לחוץ, הוא עשיו מתפלל אבל חושב על מה שהוא צריך לעשות מייד אחרי התפילה וכשהוא עושה כבר את אותו דבר שהיה צריך לעשות אחרי התפילה, הוא כבר חושב על הדבר הבא.. אם אתה רוצה להיות שמח, תשמח במקום שאתה נמצא בו ובדבר שאתה עושה כרגע. אדם לומד מסכת אחת וחושב אולי יעבור למסכת אחרת. לומד במקום אחד וחושב אולי במקום אחר אלמד יותר טוב. תתרכז במה שאתה עושה, תשמח, זה רק דמיון שאולי שם יהיה יותר טוב. מי שיש לו אמונה יודע שה' איתו בכל מקום שהוא נמצא. תחיה את הרגע הזה, אבל יחד עם ה'.

לדעת את ה' אפשר רק אם מדברים איתו. זה יוצר את הקשר והקרבה הכי חזקים. כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. הלב של עבודת ה' הוא התפילה. הרי כל החסרונות שלנו זה כדי שסוף סוף נפתח את הפה ונפנה אל ה'. כשאדם מבין שלבד הוא לא יצליח לתקן את המידות שלו, לנצח את התאוות שלו, להתגבר על היצר הרע שלו, כשאדם מבין את זה, הוא לא מפסיק להתפלל ולבקש מה' תעזור לי. תעזור לי לא לכעוס, תעזור לי שאני אמאס בתאוות, שאני ארצה רק אותך, תעזור לי שאני כל הזמן ארגיש את הטעם המתוק של הקדושה ולא אצטרך לחפש טעמים אחרים, אדם לבד לא יכול להתגבר על היצר הרע שלו. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו. אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כשאדם  מבין את זה הוא לא מפסיק לדבר עם ה' שזה בעצם הכוח של התפילה האישית.

לג בעומר

רשב"י זה סוד. זה לא מבינים. זה מרגישים. בלי להבין, כולם עושים מדורות. בלי להבין, כולם שרים שירים, פיוטים שחיברו רק לרשב"י. בל להבין ילדים באים להסתפר שם בגיל 3 למה? למה אצל רשב"י צריכים לספר את הילדים, וכל הזכות הזאת של הפאות, והקדושה, למה זה קשור דווקא לרשב"י? מבינים את זה? לא מבינים. מרגישים.

ל"ג בעומר, ההילולא של רשב"י, הוא חג. כל שנה מחדש. זאת מן הארה שלא תפוג לעולם. כמו פורים, שחל תמיד ביום שחל בו ל"ג בעומר. בהילולא של רשב"י כל השערים נפתחים ומקבלים כאלה אורות וכאלה כוחות וכאלה יכולות שאי אפשר לתאר מה שאפשר לקבל ביום הזה. רשב"י הגיע לעולם להוריד את פנימיות התורה שזה האור הכי גדול. מה זה הפנימיות של התורה? זה התענוג הזה שאתה מחובר לה'. זה התענוג הזה שאתה אוהב את ה' וה' אוהב אותך.

כשהתורה היא חיצונית, אז אין לי כוח, אז אני אקצר. ואז יש עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים. כשאין פנימיות אז הכל כל כך קשה, כל כך כבד. פנימות זה שמחה, כמו המדורות שמדליקים בל"ג בעומר, שזה להבה, זה התלהבות, זה דבקות בה', זה כל הזמן שואף למעלה. אדם מתלהב, מתחיל להיות לו טוב. כבר לא נמאס לו מהחיים. הצדיק מדליק אותנו באש האהבה להשם. הוא מגיע למקומות הכי גבוהים אבל הוא מחובר גם ליהודי הכי פשוט, הוא מחיה אותו, הוא מחמם לו את הלב, הוא נותן לו תקווה, הוא מגלה לו את הנקודה האלוקית שנמצאת בו, נקודה של חבור אל ה', נקודה של רצונות וכסופים. כל המתיקות שאנחנו מוצאים בתורה, כל המתיקות שיש ביהדות באה משם, מהנקודה הזאת. אנחנו צריכי אויר, צריכים חיים, צריכים להרגיש טוב, להיות שמחים, להרגיש את הנשמה שיש בכל דבר. ואת כל זה  מקבלים רק מתורת הסוד, מהפנימיות של התורה, מרשב"י. לכן כולם באים. אי אפשר להישאר בבית. אוירונים מלאים. באים ליום אחד. כולם מרגישים שרשב"י קורא להם. לא כולם אנשים יודעי ספר, לא כולם אנשים מלומדים, לא כולם כאלה שמבינים עד כמה גדול רשב"י , גם אנשים חילוניים באים, לא מוכנים לוותר, רואים איזה אור גדול ונמשכים אליו.

אנחנו תלויים באהבה שתהיה ביננו אומר רשב"י. אנן בחביבותא תליא. רשב"י הוא תלמידו של רבי עקיבא שאמר: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. לרבי עקיבא היו לו 24 אלף תלמידים שכולם היו גאונים ואהבו אהבת נפש את כל החברים שלהם כי זה מה שרבי עקיבא לימד אותם, אך היתה איזה בחינה קטנה שזה נקרא שלא נהגו כבוד אחד בשני שבדרגה שלהם זה גרם שכולם נספו. ורבי עקיבא לא מתייאש. הוא הולך לחפש תלמידים חדשים ומוצא 5 תלמידים שביניהם רשב"י ומהם נשארת תורתו. מהכוח הזה אומר רשב"י: אנן חביבותא תליא. תלויים באהבה שתיהיה בינינו.

אהבת הבריות צריכה להיות מחוברת עם אהבת ה' שזה מדרגה עצומה. כל כך אוהבים את הקב"ה, כ"כ מבוטלים, כ"כ מרגישים שאנחנו חלק ממנו שמבינים פתאום שכל הבריות כולם הם ניצוץ אלוקי, כולם חלק מהקב"ה, ואיך אני יכול לחשוב לרגע שאני, לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה לי לדבר עם זה ואני לא נאה לי להתחבר עם זה ולא הייתי רוצה שזה יהיה השכן שלי, כי אני קצת יותר... הרי כולם חלק אלוק ממעל. זאת הדעת האמיתית . ככה צריך צריך לחיות. כמו בסיפור הבא:

סוד אריכות ימי סבתא מדלן

כבת 110 ואולי יותר היתה סבתא מדלן עם פטירתה מן העולם. נכדים, נינים ובני נינים ליוו אותה בדרכה האחרונה לבית העלמין הקטן והשקט של המושבה הקטנה. כמה מנכדיה וניניה אף שהו  במחיצתה  בשעותיה האחרונות והספיקו לקרוא עמה "קריאת שמע" עם יציאת נשמתה. למותר לציין שאותם צאצאים הם תלמידי חכמים מובהקים, ראשי ישיבות, אבות בתי דין ומחברי ספרים מפורסמים, שעקבו במשך שנתיים שלוש אחרי תהליך החלשותה של סבתא מדלן, שעד קרוב לגיל 107 תפקדה כאשת חיל שלא נס ליחה. עד ליום בו הכריז הרופא כי "לצערי הסבתא רבה סובלת מניוון שרירים... ולפי האומדנים שלי יש לה שנת חיים". הדוקטור הבטיח שנה, אבל רק אחרי שלוש שנים צפופות ביראת שמים מצוות ומעשים טובים חייכה הגברת מדלן את חיוכה האחרון לכיוון השכינה, והפקידה את נשמתה האצילית בידיו של הקב"ה.

13 בנים ובנות נולדו לסבתא מדלן, אבל ביום הפטירה ליוו אותה רק שניים מהם, הקטנים מביניהם, שרה בת ה75 ויצחק בן ה80. שאר ילדיה נפטרו בשיבה טובה מן העולם הרבה לפניה. טור ארוך של נכדים, נינים ובני נינים, דור ישרים יבורך מחה דמעה על אשה צנועה, שסיפור עלום למדי הילך על סוד אריכות ימיה. סוד טמיר ומסתורי שסופר 10 שנים לפני פטירתה לנכדה אברום גבירץ, מנהל ישיבה קטנה חשובה בירושלים. הרב גבירץ, ביום האחרון לשבעה, ביקש לשאת דברים ש"עדין לא שמעו על סבתא מדלן". "תראו אחי ואחיותי, דודים, דודות, קהל קדוש. הכל כבר שמענו על סבתא. על צניעותה, מאור פניה, ביישנותה, נדיבותה. הכל . כמעט הכל. "על 75 שנות אלמנות שעברו עליה באופן קשה, אבל היא היתה הדבק של כולנו. היא נתנה לכל אחד את התחושה החמימה שהיא סבתא שלו, רק שלו. אני לא הכרתי את סבא אברהם שאני קרוי על שמו, אבל סבתא מדלן סיפרה עליו שהוא היה עניו ומסתפק במועט כמו משה רבינו. "לפני 10 שנים ביום הולדתה ה100 נסעתי לבקרה במושבה. במהלך הנסיעה החלטתי לשאול אותה: "סבתא, בלי עין רעה, גיל 100 זה גיל מופלג, מה סוד אריכות הימים שלך?" "ירדתי מהאוטובוס, וכבר מרחוק הבחנתי בה ישובה בפינה החשוכה במרפסת ובוררת אורז. היא בישלה  הרבה כי תמיד נכנסו אורחים. היא עלתה לקראת בואי, ובזריזות של שרה אמנו מיהרה להגיש לי כוס מים קרים, קפה שחור וכמה ביסקויטים. היא שאלה אותי תמיד, ר' אברום "מה שלום התלמידים שלך, הם מתעלים? הם חרוצים? תדאג ר' אברום שהם לא יהיו רעבים. ילד רעב לא לומד כמו שצריך" הייתי מרגיע אותה, סבתא אל תדאגי המקררים בישיבה מלאים כל טוב, ואם קצת חסר שמנת, אז מורחים מרגרינה, אף אחד לא הולך לישון רעב חס ושלום. "ובעודי לוגם מן הקפה אזרתי אומץ לשאול את סבתא, את השאלה שסיקרנה אותי מכל. סבתא, שאלתי, עוד תחיי שנים רבות, אך אנא גלי לי מה הסוד של אריכות ימים? השלווה, הןןיתור, השמחה. מה? "אתם לא תאמינו, אבל סבתא לא התחמקה מתשובה. היא הניחה את גרגרי האורז, עצמה את עיניה וסיפרה.

"ר' אברום יקירי, את בני ובנותי גידלתי בירושלים של תחילת המאה הקודמת. היו אלה ימי צער, מצור ורעב. סבא אברהם, היה צריך להאכיל שישה זאטוטים רזים וחולניים, ועקרת בית צעירה אחת שבקושי נשאה את עול גידולם. הייתי אישה צעירה, חלושה למדי שגדלה מגיל צעיר ללא אבא ואמא, שנפטרו מטיפוס. נישאתי בגיל 17, ובגיל 25 הייתי מטופלת בשישה ילדים, ביניהם זוג תאומות. סבא אברהם היה מתעורר עם עמוד השחר, מתפלל בביהכנ"ס של חורבת יהודה החסיד ורץ להביא פת לחם. הוא היה סבל, שואב מים, צבעי, בנאי, חקלאי, אופה.  הוא לא בחל בשום מלאכה, העיקר להגיע לפנות ערב עם כיכר לחם, או חצי כיכר, הכל לפי ברכות שמים... לפעמים הוא הביא גם קצת חלב. מיד כשהוא הגיע הוא אחז בסכין המטבח ובצע את הלחם ל8 פרוסות. פרוסה לכל ילד. זה התפריט היומי. כשהיינו עשירים יותר טבלנו אותה בשמן זית. או סוכר, אבל בדרך כלל הילדים מצצו את הפרוסה תוך טבילתה בכוס תה דלוח. הלחם התברך במעיהם.. "יום אחד סבא חזור ממלאכתו, בוצע את הלחם ל8 חלקים ואומר לי "מדלן את נראית חולנית, חיוורת, את רזה מאד. אני מודאג". סבא הגיש לי את פרוסת הלחם וביקש "טלי ידיים רעייתי, אני רוצה לראות אותך אוכלת ומתחזקת, לבי נשבר בקרבי בראותי אותך צנומה ומצומקת..." "לא, אינני רעבה" עניתי לסבא שלך "אני מרגישה טוב, והחיוורון נובע מעייפות, לא מרעב... "סבא שלך, ר' אברום, היה צדיק ועדין נפש. הוא השפיל ראשו אל בין כפות ידיו ומירר בבכי קורע לב. "אני יודע מדלן, עכשיו אני יודע שבמשך שבועות רבים את אוכלת רק פירורים. אני יודע שאת שומרת את פרוסת הלחם שלך בצד ומחלקת בין הילדים, במהלך היום. את מרעיבה את עצמך כדי להחיות אותם. ואני, רבונו של עולם, לא הבחנתי בכך עד עכשיו. אוי, אבא שבשמים, רחם עלי, על ערלת הלב שלי. העניות מנוולת, אבאל'ה, איך יכולתי להשאיר א אשתי רעבה במשך שבועות? "ליבו של סבא נשבר בקרבו. העול היה כבד עליו, והוא פשוט חשף את האמת. חסכתי מפי, כדי להאכיל את הילדים, אבל שמרתי זאת בסוד  כדי לא לצערו. "מדלן" אמר סבא שלך כשעיניו דומעות "אני מעמיד לך את כל זכויותי ומצוותי אם יש לי כאלה, ואם יש לי זכות לברך, אז שהקב"ה יאריך ימייך ושנותייך בנעימים עד כמעט 120 שנים!!! בזכות הרעב והצער שגזרת על עצמך, את עוד תזכי, אשתי, לימי שובע ושמחה עם נכדים ונינים, ואני בעליבותי אינני יודע אם אזכה לכך..."

הרב גבירץ מחה אף הוא דמעה והמשיך בהספד "סבא מת צעיר לימים. חשבונות שמים מי יודע? וסבתא שגידלה 13 יתומים צעירים האריכה ימים, וברשותכם נזכרתי במדרש שקשור לפרשת נח: "נח איש צדיק חילק מזונות לבעלי חיים שבתיבה, וידע כל צורך ומכאוב וכל מאכל שהם זקוקים לו. בין לבין הוא הבחין שעוף החול איננו אוכל, ואיננו מבקש את מאכלו, אלא מצטנף בפינתו ענו וצנום. "שאל אותו נח, מדוע אינך מבקש לסעוד, השיב העוף: "כי ראיתי אותך טרוד בהאכלת בעלי חיים ולא רציתי להטריח אותך כדי להאכיל גם אותי..." ברכו נח שיחיה לנצח וכך הווה. "סבתא מדלך יקרה, אין לנו ספק שגם את זוכה כעת בחיים נצחיים של עונג אינסופי תחת כסא הכבוד, עם סבא אברום. כי סבא הצדיק גזר והקב"ה קיים. הרעב שלך בירושלים של מעלה, השביע כאן ומשביע עדיין, מאות רבות של נפשות צאצאים שוקקות". ואחר כך אמרו קדיש  (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

רבונו של עולם, זכה אתי להרגיש את היחד. שכל מי שחולף על פני ברחוב, שכל מי שמתפלל איתי במנין, שכל מי שמחכה איתי בתור בקופ"ח, שאני ארגיש שכולם אחים שלי, שיש לנו אבא אחד. שיש קשר בין הנשמות שלנו.

כי אני בדרך כלל לא מרגיש. אני מרוכז בעניינים שלי ובעבודת השם שלי ושוכח שאומנם אני בן יחיד שלך אבא, אך יש לך עוד הרבה בנים יחידים כמוני וכולנו אחים.

זכה אותי להרגיש את הצער שלך אבא שבשמים על כל אותם בנים ובנות שהם רחוקים ממך, שהם אפילו לא יודעים שהם לא יודעים, שהם לא זכו להרגיש את הנועם ואת המתיקות שלך. צער גם עלינו, כשאנחנו מאבדים לפעמים את הטעם הזה.

זכה אותי לראות את הטוב בכולם, את היופי הפנימי, את הניצוץ האלוקי שיש בכל יהודי. זכה אותי לזכור שכמו שכל תינוק רוצה את אמא שלו ורץ אחרי אמא שלו, כך גם כל יהודי רוצה את ה',  רוצה אותך אבא.

ומתוך הכרת הטוב על זה שאנחנו זכינו קצת להתקרב אליך, אנחנו חייבים להושיט יד למי שעדיין רחוק, להראות לו שגם הוא יכול להתקרב . כי זה הרצון הכי גדול שלך אבא, שכולם יזכו. שכולם יתקרבו אליך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי