"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא טז,א). 'ת"ר: (במדבר י, לו) "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל? אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: חייב מיתה, שנאמר (במדבר ג, ד) "ובנים לא היו להם", הא היו להם בנים לא מתו. אחרים אומרים: גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (בראשית יז, ז) "להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים ועל האבנים?' (יבמות סג,ב-סד,א). ר"א אומר שבני אהרן מתו בשל שלא היו להם בנים. אולם בפס' נאמר במפורש שמתו על שהקריבו? אלא שאפשר שמדייק בדבריו, שלא אומר שמזה מתו, אלא שאם היו להם בנים לא היו מתים, שלא היו מתים מההקרבה הזו, וממילא מה שאומר 'חייב מיתה' הכוונה מתחייב במיתה בשעת הדין הקשה, שנמנע ממנו זכות סנגוריה לחיים, מכח בניו. מה הטעם לזה? זהו שמובא לפניו ואחריו שבלי בנים גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ולכן בשעת דין זה עולה כקטגוריה שאינו שייך להבאת שכינה לעולם, ולכן לא ראוי להקל בדינו בהיותו יהודי שמיועד להבאת שכינה לעולם (שהבאת השכינה לעולם זהו זכות אדירה להעלאת מידת הרחמים). או שכיון שבלי בנים גורם לסילוק שכינה, לכן זה יכול להיות קטגוריה נגדו לחיוב מיתה (שלכן אומר 'חייב מיתה', כפשוטו שמתחייב מיתה), ולכן כשבני אהרן נכנסו להקריב, שבזה עשו שלא כראוי במעשה הקרבנות שבהם יש הבאת שכינה, אז עלתה מידת הדין וטענה שההקרבה אינה ראויה, ולכן מזכיר את סילוק השכינה שלהם באי הבאת ילדים שלכן ראוי להתחייב מיתה, ולכן מתו בהקרבה. אולי אפשר שמיתת בני אהרן בשל אי הבאת בנים קשורה לחטא העגל, כמו שמובא "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא" (דברים ט,כ). '"ובאהרן התאנף ה'" – לפי ששמע לכם. "להשמידו" – זה כלוי בנים, וכן הוא אומר (עמוס ב) "ואשמיד פריו ממעל". "ואתפלל גם בעד אהרן" – והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים' (רש"י). (לכן מובן שלמדו ביר': 'א"ר חייה בר בא: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל' [יר' יומא א,א] שלא במקרה נלמד בקשר ליוה"כ, אלא יוה"כ הוא כפרה לעגל, שבו נאמר "סלחתי" לבנ"י, ולכן קשור למיתת בני אהרן שקשור לחטא העגל שמשה הצליח לכפר רק מחצה ולכן מתו). לכן בני אהרן שלא הביאו בנים, שבזה גורם לסילוק שכינה, כשנכנסו להקריב במשכן, שהוא המשך השארת השכינה מסיני לאחר הכפרה מחטא העגל (שבמשכן זה השראת שכינה במעמד שלאחר העגל, ראה ב'תורת המקרא' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, פרשת "תרומה") והקריבו ללא שצוו, שבזה נראה כאילו הם מחליטים על דעת עצמם ללא דבר ה', כאילו אין השכינה בעולם שה' נגלה ומצווה, היה בזה כדי להזכיר את חטא העגל שהביא לכעין סילוק שכינה – הרחקת גילוי ה' מהעולם. שבהיותם בלא בנים, שזה מביא לסילוק שכינה, אז הקרבתם ללא ציווי התגלה כעניין של סילוק שכינה, ולכן העלה את הדין של חטא העגל (שהוא סילוק שכינה). אולי גם בשל העגל 'אמר ר"ל: בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו... כמי שלא באנו לעולם' (ע"ז ה,א) ['כמי שלא באנו לעולם – לפי שהן חיים לעולם, וכל זמן שהן קיימין אין אנו חשובין כלום'. רש"י]. כך שיש מקצת דבר טוב בחטא העגל, ממילא מנקודת חיוב קטנה זו אולי התחזקה מידת הרחמים ע"י משה שביקש סליחה. ממילא אצל בני אהרן שלא הביאו בנים, אין את היסוד הזה של תיקון העגל, ולכן עלתה נגדם מידת הדין להמיתם (ולא עזרה תפילת משה לכפרה). [אולי זה משום שיש תיקון במשך הדורות, וזה במיוחד מתגלה ע"פ חשובי הדור, ולכן יש חשיבות בכך שמתים שאז מתגלה החשיבות באחרים, שכך יש גילוי תיקון שלם יותר ע"פ אלו בדברים השייכים בהם. לכן מתו על שלא היו להם בנים, שאין את ההמשכיות אלא כביכול רק הם העיקר. לכן גם התגלה תיקון גדול בהם – שמתו ונפלה יראה על אחרים לכבוד ה' (כעין שהם העיקר בתיקון של יראת ה' אז)]. אולי בעגל חטאו גם בעריות ("ויעלו עלת ויגשו שלמים ... ויקמו לצחק" [שמות לב,ו] '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי"' [רש“י]) ולכן יש חשיבות לתיקון דבר זה ע"י פו"ר בקדושה. כיון שבני אהרן לא הביאו בנים, ממילא לא תיקנו זאת, לכן עלתה בזה מידת הדין כשבאו להקריב מה שלא צוו, שזה כעין העגל שהקריבו לפניו, שאז עלתה מידת הדין על שלא הביאו בנים, שלכן לא תיקנו מהעגל. אולי גם לא נשאו נשים ('אבא חנין אומר: ע"י שלא היה להם נשים, דכתיב (ויקרא טז, ו): "וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו"'. ויק"ר כ,ט) שזהו שלא הביאו בנים, שהם חשבו עצמם קדושים כעין משה שנפרד מאשתו, כך חשבו שבמעלתם לא ראוי שתהיה להם אשה ויתעסקו בפו"ר (ומה שבמדרש מובא שלא נשאו נשים כטעם נוסף לעצמו, י”ל שזה הדגשת נקודה של מה שנאמר קודם שלא הולידו בנים, שמברר את עומק הסיבה). לכן עלתה מידת הדין כשהקריבו בלי ציווי, שבזה כעין נראה שהם כמשה שלכן לא צריכים שיצווה אותם מה', אלא הם לומדים דין זה מעצמם (כמו שמובא ש'לא נטלו עצה משה' [ספרא ויקרא טז,א]). אז עלתה מולם מידת הדין, שהם אינם כמשה, והם צריכים את תפילתו עליהם, ועכשיו כשכעין לא מכוחו אלא מכח עצמם, מיד מתו מחטא העגל (שמשה התפלל שלא ימותו, שמכוחו חיו).