למהותו של איסור החֵלֶב

בהקשר עם דיני המאכלות האסורות בפרשת שמיני משתמשת התורה בביטויים רבים בעלי משמעות שלילית: "טמא הוא לכם", "שקץ הוא לכם". בולטים במיוחד הם הפסוקים המפורסמים מסוף הפרשה:

(מג) אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם: (מד) כִּ֣י אֲנִ֣י יְיָ֘ אֱלֹֽקֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: (מה) כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְיָ֗ הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹקִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי:

ויקרא י"א, מ"ג-מ"ה

מהכתיב המיוחד של הביטוי "ונטמתם בם" לומדים חז"ל שעבירה מטמטמת את לבו של אדם (יומא לט.), ובבואם להסביר את הקשר ליציאת מצרים, מלמדים אותנו ש:

אמר הקדוש ברוך הוא: אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים - דיי.

בבא מציעא סא:

כך גם אומרת התורה כאשר היא חוזרת בספר דברים (י"ד, ג') על המותר והאסור באכילה: "לֹא תֹאכַל כָּל־תּוֹעֵבָה".

העיקרון ברור: דיני מאכלות אסורות באופן כללי נובעים מהיות המאכלים האלו משוקצים ונמאסים לאיש הישראלי, לפי דרגתו הרוחנית.

אולם, לכשנתבונן בדברים, נראה שאין העניין כל כך פשוט. אמנם כך ניתן לומר על איסורי האכילה שצוינו בהם בפרשת שמיני, אבל ודאי שאין מי שיטען כך, לדוגמא, על איסור טבל. שם מסתבר יותר לומר שהאיסור על האכילה בא לחזק את המעמד של מצוות העשה של הפרשת תרומות ומעשרות. קיצורו של עניין- אי אפשר לתת כלל קבוע בעניין, אלא יש לדון בכל מצווה ומצווה (או לכל הפחות בכל פרשייה) בנפרד[1].

כל זה מביא אותנו להערה שאנו רוצים להעיר. מתוך התבוננות באיסור החֵלֶב, נראה שהוא איננו נובע מכך שהחלב הוא מתועב למאכל ישראל, אלא מסיבה אחרת[2]. ישנם כמה דברים המצביעים על כך.

קודם כל, ברמה הלשונית, בלשון הקודש נעשה שימוש מושאל בביטוי 'חלב' דווקא כדי לתאר את החלק המשובח של דבר מסוים. ביחס לפסוק (בראשית מ"ה, י"ח) "...ואכלו את חלב הארץ", כתב רש"י: "כל חלב לשון מיטב הוא", וכן כתב ראב"ע בפירוש הפסוק (תהילים פ"א, י"ז) "ויאכילהו מחלב חיטה".

בנוסף, התופעה הלשונית של שאילת המושג 'חלב' נובעת בעצמה מתוך התפיסה כי החלב הוא החלק המובחר ביותר בבהמה.

יתר על כן: התורה, לא רק שאינה מרחיקה את החלב, אלא שהיא מצווה על הקרבת החלבים על המזבח בכל הקרבנות, ובקרבן השלמים דווקא החלב הוא החלק השייך לגבוה.

אם כן, מהו היסוד לאיסור?

האמת היא שהתורה מסבירה את הטעם כמעט במפורש!

בפרשת ויקרא (ג', י"ד-י"ז) מציגה התורה את האיסור:

(יד) וְהִקְרִ֤יב ... אִשֶּׁ֖ה לַֽייָ֑ אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־ הַקֶּֽרֶב: (טו) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים... (טז) וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל־חֵ֖לֶב לַייָֽ: (יז) חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ:

ניתן לראות בבירור שהתורה מסמיכה את האיסור לדין הקרבת החלב במקדש.

כך גם נמצא כמה פרקים אחר כך, שהאיסור תלוי בהקרבת הקרבן על המזבח:

כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַייָ֑ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ:

שם ז', כ"ה

כלומר, הסיבה שאסור לנו לאכול את החלב הוא משום שחלק זה הוא חלק ה' בבהמה, החלק המובחר המוקדש לשמיים. אין הדבר ראוי - שיאכל אדם את החלק המיועד למזבח.

הדברים הללו מקבלים חיזוק מתוך העובדה שהתורה מצווה את האיסורים של החלב והדם כאחד[3]. גם לגבי האיסור על הדם אומרת התורה שהוא נובע מתוך מהותו של הדם, ומתוך חלקו המשמעותי בתהליך הקרבת הקרבן:

כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר:

ויקרא י"ז, י"א

הווי אומר, גם הסיבה שאסור לנו לאכול דם היא משום שלא לנו לאכול את מה שמבטא יותר מכול את כוח החיים של הבהמה[4]. דבר כל כך משמעותי אינו מיועד לסיפוק תאוות האכילה של האדם, אלא משמש בתפקיד חשוב בתהליך הכפרה על ידי הקרבנות[5].

כדברים האלה כתב במפורש ר' יהודה הלוי:

החסיד שבנו נשמר במצוות האלקיות האלה ... והשמירה מהדם והחלב מפני שהם חלק אשי ה'.

ספר הכוזרי ג', י"א

וכן כתב גם רבינו חיים פלטיאל[6] בפירושו על התורה (ויקרא ג', י"ז): "כל חלב וכל דם לא תאכלו. לפי שהם חלק גבוה".

על פי ההסבר הזה ניתן להבין גם את ההגבלה של האיסור לחלב הבא מן הבהמות הטהורות בלבד, כפי שכתוב במשנה:

הַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד.

חולין ח', ו'

לפי הטעם שהסברנו, הדבר מובן: רק החלב ששייך שיוקרב על גבי המזבח, הוא החלב האסור, אבל חלב של בהמה טמאה, או חיה – ואפילו טהורה – אותו לא אסרה התורה[7].

מתוך כל מה שאמרנו, יש מקום להתבונן בתפיסה שנמצאת בשורשי הדברים. כאשר אדם פרטי אוכל בשר, הוא אינו מקריב קרבן בסופו של דבר. אמנם אם הוא היה מקריב, היה צריך לתת את חלק ה' למזבח, אבל כעת שהוא בחר לאכול בשר חולין, מדוע שיצטרך להימנע מאכילת החלב?

לא רחוק לומר שטמונה בתוך האיסור הזה השקפת עולם שרואה חיבור עמוק ומשמעותי בין חיי החולין של האדם לבין הקודש. תכליתם של חיי האדם הישראלי היא ליצוק בתוכם את הקודש.

ביתר ביאור: ידועים הדברים כי בדור המדבר נאסר על בני ישראל לאכול בשר תאווה. חז"ל (חולין טז:) מסבירים שבכל פעם שרצו לאכול בשר, היה עליהם לסור למשכן ולהקריב קרבן שלמים.

נתבונן בפסוקים שהם המקור לכך:

(כ) כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְיָ֨ אֱלֹקֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: (כא) כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְיָ֣ אֱלֹקֶיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְיָ֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ:

בכל אות נפשך וגו'. אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים:

דברים י"ב, כ' – כ"א ורש"י שם

נשים לב, התורה מציינת לגבי ההיתר שמדובר במצב ש"ירחק ממך המקום". האילוץ הטכני של המרחק של רוב העם ממקום הקודש, הוא שגורם להיתר בשר החולין. אליבא דאמת, גם בארץ ישראל לכתחילה היה ראוי שכל בשר יאכל בתורת קדשים.

על פי זה יובן מאוד מה שהסברנו: האיסור על החלב בא מתוך ההבנה הבסיסית שאם היה אפשר, היה ראוי שכל בשר שאוכל אדם היה מבשר קרבנות. האדם צריך להיות בתודעה שכל חייו הם דבוקים בקודש. לכן, גם אם הוא אוכל בשר חולין, אם מדובר בבשר שהיה באופן עקרוני יכול להיות קרבן, עליו לשייר את החלקים שהיו מיועדים למזבח[8].

נמצאנו למדים, שמתוך ההקפדה על איסור אכילת החלב, זוכה האדם הישראלי להתרומם למדרגה כזאת שכל חייו, כולל חיי החולין שלו, הם על טהרת הקודש.

מי ייתן שנזכה לכך, יחד עם חזרת העבודה והקרבת האמורים והחלבים על מזבח ה' בירושלים במהרה בימינו, אמן!