"כל אחד מאיתנו מנסה להבין את הימים התמוהים האלה. רבים משווים בין הסגר והבידוד כיום לבין תקופת השואה. זו אולי תגובה ספונטנית בזמני לחץ, אבל עלינו להיות זהירים יותר. יש כאן שלושה הבדלים ענקיים:

 

*ראשית*, אנחנו לא רעבים. חישבו על כך שההתמודדות אז החלה קודם כל בדאגה למזון, לעצם הקיום, בילדים המבקשים אוכל ובזקנים גוועים מרעב.

 

*שנית*, אנחנו לא מבודדים נפשית. הבידוד הוא בדרך כלל פיזי 'בלבד'. הטכנולוגיה והתקשורת יוצרות את הניגוד הגדול ביותר לבידוד הנפשי הקשה בתקופת השואה, בידוד ללא טלפון או עיתון, רק עם שמועות מבהילות.

 

ומעל הכול, *שלישית* – אנו חיים כיום בביטחון בין יהודים, סובלים יחד אבל גם מתמודדים יחד, ותומכים זה בזה. אנו כולנו חלק מחברה אנושית שלא נלחמת בתוכה, ולא נלחמת בנו, אלא לוחמת בצוותא באויב הסמוי.

 

אם מחפשים דמיון, צריך לבדוק דווקא מה היו מקורות הכוח שלנו, אז והיום. כמו בכל תקופה, הקיום הפיזי אינו מספיק בפני עצמו. הוא מעוגן באהבת המשפחה ובערכי המשפחה, בקיום המסורת בתנאים קשים, בעזרה ההדדית, בכוח האמונה ובערכים המוסריים.

 

יום השואה בתקופת הקורונה מאפשר לנו להתבונן, להודות על החסד בימינו, ולחדד את ההבדלים"