"הוּא (הִלֵּל) הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי"

(פרקי אבות א, יד)

כך ה"שפת אמת" מפרש את המשנה: "כי כל איש נברא על דבר מיוחד. ומכל מקום לא להיות לעצמו, רק לבטל מעשיו להכניס עצמו לכלל ישראל, והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל".

תחושת השליחות הנובעת מתוך ידיעה ש"אם אין אני לי מי לי" היא מפתח חשוב לכל אדם בעבודת ה'. אדם צריך להאמין בעצמו, ולהיות מודע לכוחותיו, למיוחד שבו ולגובה לשם הוא יכול להגיע, אך יחד עם זאת - "וכשאני לעצמי מה אני" - הוא מבטל עצמו לכלל, וכל כוחו מהכלל.

וכך כתב הרב זצ"ל ( אורות הקדש): "האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכול, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלוקי".

כותב הרב שההבנה של: מי אתה ומה אתה, עוברת דרך הקישור לכלל! המשימה שנולדנו אליה היא כללית. האדם הינו חלק ממציאות גדולה, הוא מקבל כוח מהחבורה, ניזון ממנה ומקבל משמעות מהיותו חלק מקהילה. האדם נולד כדי להיטיב, ולכן אם אדם מיטיב הוא שמח, כי תפיסתו היא כללית והוא מקבל ונותן למשהו עצום.

הרב שמעון שקופ זצ"ל, מחבר הספר "שערי יושר", מבאר שהיסוד של מטרת חייו של האדם תהיה למען הזולת: "רצונו של הקב"ה יתברך, שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים, להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו... ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של קדושים תהיו... לכן נראה לעניות דעתי, שבמצווה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו".

כתב "משך חכמה": "כי אין ה' מייחד שמו על הפרטי, כי הפרטי בלא צירוף הכלל, אינו תכליתי כלל". אין בישראל מציאות של שכינה מנותקת מהכלל. לימוד תורה וקיום מצוות, הנעשים באופן אישי, במנותק מהכלל, אינם מביאים לקדושה, וכפי שניסח זאת הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ג, יא): "הפורש מדרכי צבור אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא".

רבי יצחק מוולוז'ין, בנו של רבי חיים מוולוז'ין, כותב בהקדמתו לספר "נפש החיים" של אביו: "וכה היה דיבורו אלי תמיד: שזה כל האדם לא לעצמו נברא, אלא רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות".

והוסיף ואמר שהיה אביו רגיל להוכיחו שאם ראה אותו שאינו משתתף בצערו של אחר, היה אומר לו: "למה לך חיים, מה שווים חייך אם אתה לא משתתף בצערו של חברך".