"ויסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף. ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה' צבאו'ת ישב הכרבים עליו. וירכבו את ארון האלקים אל עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את העגלה חדשה. וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלקים ואחיו הלך לפני הארון. ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים. ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר. ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלקים על השל וימת שם עם ארון האלקים. ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה" וגו' (שמואל ב ו,א-ח). השם עזה מזכיר את השם של המלאך עוזה: 'תנא דבי ר' ישמעאל: עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל' (יומא סז,ב). ומפורט במדרש: 'שאלו תלמידיו את רב יוסף: מהו עזאל? א"ל: כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה, היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים, שמחזאי ועזאל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך: "מה אנוש כי תזכרנו". א"ל: ועולם מה יהא עליו?. א"ל: רבונו של עולם, היינו מסתפקין בו. א"ל: גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע, והייתם קשים מבני אדם. א"ל: תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה איך אנו מקדשין שמך. א"ל: רדו ותדורו עמהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן... כיון שראו שמחזאי ועזאל כך, עמדו ונשאו נשים, והולידו בנים: היווא והייא. ועזאל היה על מיני צבעונין, ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי, וא"ל: עתיד הקב"ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי ... שמחזאי חזר בתשובה, ותלה עצמו בין שמים לארץ, ראשו למטה ורגליו למעלה, ועדיין הוא תלוי בתשובה. עזאל לא חזר בתשובה, ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים. ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל, ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה' (ילקו"ש רמז מד). אמנם השם של המלאך הראשון שונה בין הגמ' והמדרש, אולם כיון שנשמע העקרון דומה (שמכפר בעזאזל, ועם מלאכים), ובשניהם המלאך השני הוא עזאל, סימן שמדובר באותו סיפור. ומה שנקרא פעם עוזא ופעם שמחזאי, י"ל שהמלאך נקרא ע"פ שליחותו, ולכן עוזא זה שמו בתחילה, ע"ש עוז (גבורה), שאמר שיש בו כח חזק שלכן לא יחטא, והשם שמחזאי זה כשתלה את עצמו, שראה לנגד עיניו את שם ה' וחזר בתשובה. (או להיפך, שמחזאי זה ע"ש שאמר שירד לעולם ויקדש את שם ה' ['אנו מקדשין שמך'], ועוזא זה העוז שהיה בו בכדי לתלות עצמו בשביל תשובה. אולם בפשטות כיון שהגמ' אומרת שמכפר על מעשה עוזא משמע שזהו שמו כשחטא. ובפשטות שני השמות שייכים בו, ולכן נקרא ע”ש שניהם). אמנם ודאי שהמדרש הזה אינו פשוט ויש בו סודות עמוקים, אולם בכ"ז נראה לרמז בו לעניינו. עוזה שאצל דוד חטא ומת, אבל יש לו חלק בקדושה, שהוא בן עוה"ב ('א"ר יוחנן: עוזא בא לעוה"ב, שנאמר "עם ארון האלקים", מה ארון לעולם קיים, אף עוזא בא לעוה"ב'. סוטה לה,א), מעין עוזא שתלה עצמו ומת לאחר ששב בתשובה, כך שחזר לקדושה. אצל דוד באו לעלות את ארון ה'. הזמן היחיד שבו אדם מתקרב לארון ה' זהו הכה"ג ביוה"כ, וביוה"כ גם מקריבים קרבן לעזאזל, שקשור לעזאל, חברו של עוזא (אולי אפילו הקרבן לה' מרמז על חזרה בתשובה שלנו לה', כעין שמחזאי שחזר בתשובה, לשם ה' [כמו שמחזאי שמרמז בשמו על שם ה'], כך גם אנו מרמזים שרוצים להתבטל לגמרי כלפי ה'). כך בהעלות הארון ע"י דוד נהגו את העגלה שני אנשים: עזה ואחיו. ש"עזא" מזכיר את המלאך עוזא, ובגימטריה 'עזה' ו'אחיו' זה 107, וכיון שנקרא לפעמים 'עזא' אז יש גם כעין עוד אות א' שקשורה בשמו, ולכן עוד 1 זה 108, ו'עזאל' זה 108. כעין שנעשה אז המעשה שחטאו (ששמו בעגלה), ובהמשכו מת עוזה ויש בזה כעין כפרה על מעשה עזאל (במיתת עוזה, כעין מיתת המלאך עוזה בתשובה על מעשיהם שהחטיאו), כעין יוה"כ. שביוה"כ הצטוו על המשכן: '"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכיפורים עצמו, אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל' (תנחומא "תרומה" סימן ח). לכן עכשיו שדוד מעלה את הארון לאהל בירושלים, ובהמשך יוכנס למקדש, יש כאן עניין של מעלה לקראת המקדש, לכן זה מתחבר עם הציווי על המשכן ביוה"כ. לכן מת בו עוזא, כעין מות נדב ואביהוא בהקמת המשכן. גם העולם מיועד להיות כעין מקדש לה', ולכן המלאכים שבאו לעולם, עשו שלא כמו הראוי, שאינם ראוים לעמוד במעלת העולם, של 'מהלך' (אדם), לעבוד את ה' בעולם. זהו כעין כאן שהעלו את הארון על עגלה (גשמית – כעין העוה”ז הגשמי שהמלאכים לא היו צריכים להיות בו), ולא לקחו הלוים בידיהם – שהלוים המייצגים את עבודת ה' בעולם. דוד נענש כאן: 'דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט, נד) "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי". אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן (משלי כג, ה) "התעיף עיניך בו ואיננו", אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו. דכתיב (במדבר ז, ט) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש" וגו', ואיהו אתייה בעגלתא' (סוטה שם). חטאו של דוד היה שקרא לתורה "זמירות”, שזה כעין דבר קל ופשוט (לעומת התורה שהיא קשה וחמורה, שמסיר מבט לרגע ומיד איננו). זה דומה לדברי המלאכים שאמרו שירדו לארץ ולא יחטאו אלא יקדשו את שם ה', כאילו זה דבר קל לעמוד נגד יצה"ר וללכת בדרך התורה. לכן נענש דוד, ונעשה דרכו כעין דימוי למה שהיה אצל המלאכים. כשבפועל דבר זה נעשה כדי להטיל מורא על הציבור שלא יזלזלו בארון, שאמנם שמחים ושרים ורוקדים לפניו, אבל עדיין צריך להיות בכובד ראש שלא לזלזל במעלת הארון, כעין עוזא שתפס בשגגה, כי חשב שהארון יפול (סוטה שם [אולי זהו גם הדעה השניה 'שעשה צרכיו בפניו', שהכוונה שכעין עשה צרכיו – זלזל בארון בצורה חומרית. או שלא נזהר כשהטיל צרכיו (בביתו, כשהארון היה בבית, או בדרך) שלא יהיה לכיון הארון, אע”פ שלא היה גילוי ממש לפני הארון (אלא הסתתר), זהו כעין שהטיל צרכיו לפניו בביזיון, שיצא שזלזל בארון]). זהו כעין מות נדב ואביהוא "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא י,ג), שמתים כדי להטיל מורא לכבוד ה'. כך כאן היה במיתת עוזא כעין הטלת מורא על בנ"י לה', שיש בזה תיקון גדול בעולם מלחטוא, שזהו ההיפך מעזאל שמנסה להחטיא בעולם בבגדי נשים, שזה בקלות הדעת. (אולי רמז שחז"ל מביאים [מכילתא "ויסע" פרשה ו' (שמות יז,ה)] שעל שלושה דברים בנ"י אמרו שהם מביאים פורענות, על הקטרת [שמתו ממנה בני אהרן], על הארון [שמת עוזה], ועל המטה שבו הוכו מצרים במכות ועל הים. כך שנראה שיש קשר ביניהם, שעוזה מת כעין בני אהרן בהקשר למעלת המשכן וכבוד ה', וקריעת ים סוף דומה למבול, שם תלה עצמו שמחזאי ועזאל המשיך).