להורדת גרסת pdf של החיבור לחץ כאן

באדיבות המחבר

לחלק הראשון לחצו כאן

האם מותר לפרסם על אדם שחזר מחו"ל ומגיע לבית הכנסת למרות שחייב לשבת בבידוד והדבר יכול לגרום להלבנת פנים?

אדם שיודע שחברו חזר מארצות סין אטליה ומעוד מדינות שיש בהם חשש להידבקות ולפי ההערכה של המומחים בימים הקרובים ההנחיות האלו יהיו מאדם שבא מכל העולם שההנחיות של משרד הבריאות היא להיות בבידוד, ובכל זאת אותו אדם חסר אחריות הוא מגיע לבית הכנסת יבקש ממנו בצורה יפה לעזוב את בית הכנסת, וחובה ומצוה להודיע ברבים, הגם שאותו אדם התבייש שאין כבוד הבריות דוחה חשש איסור ד"לא תעמוד על דם רעיך”. ועיין ברמב"ם (הלכות כלאים פרק י הלכה כט), ובשו"ת טוב טעם ודעת (מהודרא תליתאי חלק ב סימן קטו) שהאריך להוכיח אפילו בספק כלאים פשוטו מייד, והגם שיש חילוק בין איסור דלא תעמוד על דם רעיך שעובר בשב ואל תעשה לבין איסור כלאים, ראה בשו"ת שאגת אריה (סימן נח) ויש לדון, וכן כיוצא בזה העלה בנידון דומה בספר שיעורי תורה לרופאים (כרך ה סימן רחצ עמוד 65).

וראיתי את מכתבו של הגרנ"י בן שמעון שליט"א שהתפרסם ברבים וכתב שם: שאדם כזה הרי הוא רודף ולא רק שמותר להלשין עליו אלא אף חובה למוסרו למשטרה. אך כמובן שקודם כל ינסה לדבר עמו ולהסביר לו שאסור לו להתפלל בבית הכנסת במצב שכזה. ואם לא ישמע לו שמעתי מהגאון רבי חיים איידלס שליט"א שמותר גם להלבינו ולבזותו ברבים על מנת שיצא מבית הכנסת. אמנם לענ"ד נראה שאין היתר לבזותו רק בלית ברירה, אך הצעד הראשון שמוטל עליו לעשות הוא לחייג למשטרה. ואם יקח זמן עד שיבואו יכול להלבינו ברבים שיצא מיד מבית הכנסת. ובשבת קודש הצעד הראשון הוא להיפך, קודם ילבין את פניו ברבים ואם לא יועיל הלבנת פניו כלל, יחייג למשטרה. כי הלבנת פנים פחות חמורה מחילול שבת. עכ"ד.

ונראה לומר שאמנם כל זה כאשר שהוא מבין, אבל אם הוא זקן מבוגר ולא בדיוק מבין אין לו להזמין משטרה, אלא שהציבור כולם מבלי יוצא מהכלל יצאו מבית הכנסת.

* * * *

אדם שהיה חולה בקורונה והסתובב בחברת אנשים, ואנשים אחרים נדבקו ממנו ובעקבות כך ניזוקו לדוגמא שהם נכנסו להסגר והוצאו מהעבודה לחל"ת האם הוא חייב לשלם להם על הנזק שגרם?

הנה נגיף הקורונה וכל שאר הנגיפים אינו יוצא ועובר באופן מיידי וישיר לאדם אלא הוא שט באוויר ואחרי זמן מה הוא חודר לגופו של חברו, כך שלכאורה אין לחייב אותו מדין אדם המזיק כיון שאין זה נחשב לכוחו, ועוד שלכאורה זה 'גרמא' לפי שיטת הרא"ש והרא"ש (בבא בתרא פרק ב סימן יז) כתב דגרמא בעלמא כההיא דשיסה בו כלב ונחש לא ברי הזיקא כולי האי דשמא לא ישוך הכלב והנחש וכו', וכן פורץ גדר שממילא הבהמה תצא', היינו כל שלא ברור שהיה היזק, אם כן יש לו דין דגרמא, אלא שיש רבים מהאחרונים שכתבו דאם הוא מתכוון להזיק גם כשלא ברי היזקא חייב מדינא דגרמי וזה בעצם החילוק לשיטתם בין גרמא לגרמי אם הוא כשמתכוין להזיק חייב, וכשאינו מתכווין להזיק פטור, כן נקט הגר"א (חושן משפט סימן שצו ס"ק ח, ובסימן תיח, ס"ק יט) ובשו"ת אדמת קודש (חלק ב חושן משפט סימן ד), ורבינו הגרי"ח זיע"א בשו"ת רב פעלים (חושן משפט חלק ג סימן ח) הביא חילוק זה משו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא סימן יח), ובמשנת יעב"ץ (חושן משפט סימן נו).

ונראה שגם כשאינו מתכוון להזיק וגם לפי שיטת הרא"ש יש לחייב אותו מדין 'אש' שהרי כל אדם שמביא מזיק למקום אחד ויש כוח אחר שמוליך את המזיק הרי זה חייב 'מדין אשו משום חציו', והרי זה דומה למה שפסק מרן השולחן ערוך בחושן משפט (סימן קנה סעיף לד) וז"ל: מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכיסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהם, צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או הריח בית הכיסא או האבק לחברו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בשעה שעושה מלאכתו ומגיעתן לחברו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי רוח מצויה שכל אלו כמו שהזיקו בחיציו הן. ומפורש שכל שלא הרחיק חייב וגם כשלא התכוון להזיק.

ולכאורה קשה לדמות זאת לחיוב אש, שהרי באש ההיזק נעשה מיד ואילו הכא רק אחרי כמה שעות הוא ניזוק מהנגיף, דיש לומר לפי המבואר בשולחן ערוך (סימן שצג סעיף ב) וכן בסמ"ע (ס"ק ד) כתב שבהמה שאכלה פירות הרבה וניזוקה כשהכניס את הפירות ללא רשות בעל החצר וכשבעל החצר לא היה בנמצא בעל הפירות חייב לשלם הגם שהנזק לא היה מידי. וצ"ע.

אלא שאם הנגיף עובר עלי 'מגע' בזה לא שייך לחייב אותו מדין אש שכן הנזק נעשה על ידי מעשיו כמו שמבואר בש"ך (סימן שפו ס"ק כג) ועוד עיין כיוצא בזה בשו"ת בית שלמה (חושן משפט סימן קכו) לגבי אדם שהיו לו בהמות שהיו חולות במחלה מדבקת ושלח אותם לשדה והבהמות שלו הדביקו בהמות של חברו על ידי האוכל שאכלו שם וכתב שהוא פטור דהו"ל שלא תאכל והם הביאו לעצמם את הנזק.

ובנידון הנגיף לא ניתן לדעת איך החולה נדבק אם על ידי האוויר או על ידי מגע כך שקשה לחייב את המזיק מדין אש, אם כך השאלה היא האם לחייב אותו מדין "גרמא”? ושאלה זו תיהיה תלוי במחלוקת בדעת השולחן ערוך אם יש חיוב בגרמא, דהנה הש"ך (בסימן שפו ס"ק ד) שכתב בדעת השולחן ערוך שיש חילוק בין גרמי לגרמא, וכך כתב לדקדק בלשונו של השולחן ערוך בכותרת בריש הסימן: חילוק שבין גרמא בנזיקין לדינא דגרימי.

וחזר על זה הש"ך (חושן משפט סימן תיח, ס"ק ד) ובכנסת הגדולה (חושן משפט סימן שפו ס"ק צג) ובשו"ת שדה הארץ (סימן יח). אבל שיטת הסמ"ע (סימן שפו ס"ק א) שכל גרמא חייב ואין חילוק בין גרמא לגרמי.

ואם כך שאלתינו תיהיה תלויה האם יש חיוב או לא, ולכאורה המזיק יכול לומר קים לי כהש"ך ולפטור את עצמו, אלא שיש לציין שבתוספתא במסכת בבא קמא (פרק ו הלכה ה) מובא שדינו מסור לשמים, ועוד מבואר בתוספתא שבועות (פרק ג הלכה ב) ובירושלמי במסכת בבא קמא (פרק ו הלכה א) שאין השמים מוחלים לו עד שישלם. והמאירי במסכת בבא קמא (דף נו ע"א ד"ה כל) כתב שיש חובה על המזיק לשלם את ניזקו, ונפסל לעדות ויש עליו איסור גזל. אלא שלכאורה מדברי רש"י במסכת גיטין (דף נג ע"א ד"ה וחייב) כתב שחייב בדיני שמים, פורענות לשלם לרשעים, שנתכוין להפסיד את ישראל. ומשמע מדבריו שאין זה חיוב תשלום ממוני, אלא עונש בידי שמים. אלא שבשו"ת דברי נחמיה (אבן העזר סימן נא) כתב שאין הוכחה מדברי רש"י שאין חיוב תשלומים אלא כוונת רש"י לומר שיש עליו עונש מהשמיים אם לא ישלם את ההיזק.

ובשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קא הובא בכנסת הגדולה חושן משפט סימן כח) וכן בהגהות הטור (ס"ק כג) כתבו: שאדם שחייב בדיני שמים, צריך הדיין להודיע בנחת תוכחת מוסר שיצא ידי חובתו לשמים, ואם קיבל מוטב ואם לאו, יאמר הדיין לפני שני בעלי הדין להכריז על החייב בדיני שמים.

אמנם בים של שלמה במסכת בבא קמא (פרק ו סימן ו) אחרי שהביא בדבריו תשובה שבה נכתב שהחייב בדיני שמים הדיינים יכולים לכופו בדברים, כתב שממה שאמרו שחייב בדיני שמים היינו שאין חובה כלל מדיני אדם אלא רק בדיני שמים ולכך אין את האפשרות גם לכופו במילים. והגם שלא ניתן לחייב את אותו נושא הנגיף מכל מקום הוא מחויב בדיני שמים, , ואף נחלקו האחרונים האם הניזק יכול לתפוס בנכסי המזיק בגרמא, והדברים ארוכים, בשו"ת הריב"ש (סימן שצב) שדן אם תפס הניזק מעצמו האם מוציאים זאת ממנו, וכתב שמוציאים ממנו, והביא שכך כתבו הגאונים הובאו ברמב"ן במסכת בבא מציעא (דף סז ע"א ד"ה ושוב ראיתי) לעניין אבק רבית שאינה יוצאה בדיינים שאם אחר שפרע הלווה למלווה, תפס הלווה מן המלווה כשעור ההוא אבק ריבית - מוציאים ממנו.

ובגיליון רע"א (חושן משפט סימן כח) הביא בשם הרשב"א והר"ן שהביאם הנימוקי יוסף במסכת בבא מציעא (דף לה ע"א) מדפי הרי"ף שאם תפס הניזק לא מוצאים ממנו. עיי"ש. אבל מה שכתב רע"א לדייק מדברי הרשב"א רבינו האורים ותומים (שם ס"ק ד) כתב לדייק מדברי הרשב"א להפך שאם תפס מוציאים ממנו.

והמהרש"ל בספרו ים של שלמה במסכת בבא קמא (פרק ו סימן ו) למד בשיטת רש"י שאם תפס מוציאים ממנו. ומה שהעיר עליו בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קמו) כבר העיר עליו רבינו האורים ותומים (ס"ק ד) שכנראה לא עיין בדבריו של רש"י עצמו.

ולעניין הלכה אם מועיל תפיסה או לא: נחלקו רבותינו הפוסקים, בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן תעו) מבואר שכל שתפס לא מוציאים ממנו, וכן המחנה אפרים )דיני רבית סימן טו( נקט כשיטת רש"י שאם תפס לא מוצאים ממנו, וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן קס), וכן מבואר מדברי שו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן רכט), וכן נראה מדברי רבינו הנתיבות המשפט (סימן כח) וכן מתבאר מדברי הגר"ש קלוגר בהגהות חכמת שלמה (חושן משפט סימן כח), ובשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קמו), ובשו"ת חיי הלוי (חלק א חושן משפט סימן קיח). ואם כן לדינא בוודאי שהתופס יכול לומר קים לי כמו הנך פוסקים, ולא כפי שנתבאר בשו"ת חיי הלוי שלא מועילה תפיסתו.

ואם אותו חולה לא ידע שהוא חולה והדביק אחרים: נראה שהוא תלוי במחלוקת האם צריך לצאת ידי שמים שהתוספות במסכת בבא קמא (דף נו ע"א ד"ה כסויי כסיתיה) כתבו על דברי הגמרא, שלרב אשי איתמר נמי טמון באש מהו דתימא אנא כסווי כסיתיה ניהלך בדיני שמים נמי לא נחייב קמ"ל.

והקשו התופסת: ואם תאמר גלוי וידוע למקום למה נתכוון אם לטובה אם לרעה, ותירצו אפילו במתכוון לטובה שלא ימהר לשרוף, ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך, מכל מקום בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבוא הפסד בכך. עכ"ל. ומבואר שגם כשחשב לטובת חברו אפילו הכי חייב על הנזק. אולם הרא"ה והמאירי (שם הובא דבריו בשיטה מקובצת) כתבו שאם כוונתו של המזיק לטובת הניזק פטור, וז"ל: הייתה דליקה מתפשטת ובאה וטמן קמתו של חברו ונעשית טמון באש, ונפטר בעל הדליקה מתשלומיה, הרי יכול לומר שלטובה נתכוון שלא יבער האש כל כך, ונמצא שאין כאן כוונה להזיק ופטור מדיני אדם, ומכל מקום חייב בדיני שמים אם הייתה כוונתו להפקיע את התשלומין. עכ"ל.  ולכן, אדם שהיה חולה בקורונה או בנגיף מדבק אחר והסתובב בחברת אנשים, ואנשים אחרים נדבקו ממנו ובעקבות כך ניזוקו יש לדון אם הוא חייב לשלם להם על הנזק שגרם, אמנם אין ספק שלפי ההלכה והדין הוא חייב לצאת ידי שמים ולשלם לניזוקים את הנזקים שגרם להם.

* * * *

האם יש מצות ביקור חולים בחולה במחלת הקרונה?

יש לחקור כשיש לחולה מחלה המדבק האם יש מצות ביקור חולים או דילמא כיון שזה מדביק אין מצוה של ביקור חולים.

הנה בשו''ת הרמ''א (סימן כ בסוף) ומובא בש''ך (חו''מ סימן שי''ב ס''ק ב) וכן בכנסת הגדולה (יו''ד סימן של''ה) נשאל בענין משכיר שהשכיר את דירתו לשוכר ועשו קנין שכירות באופן שאין יכולים לחזור, ואשתו של השוכר נעשית חולי במחלה מדבקת ורוצה המשכיר לחזור בו, דטוען דהויא אונס.

ומסיק הרמ''א: וז''ל כי מה שאומר שהוא חולי מדבק, כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן כי השם יתעלה הוא המוחץ ורופא, ואם היה כדיני המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים, כי לא מצינו בשום מקום שחילקו בין חולי מדבק לחולי שאינו מדבק, אלא שמע מינה דאף בחולה המדבק יש מצוה של ביקור חולים. רואים מדבריו דמצות ביקור חולים הויא אפילו במחלה המדבקת.

וכן כתב מוהר''ח פלג'י (נשמת כל חי ח''ב חו''מ סימן מ''ט) וכן בשו''ת באר משה (ח''ג סימן כ''ט) ומובא בפסקי תשובה ח''א סימן קע''ה וילך לבקר אף חולה במחלה המדבקת, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ורבים מיראי ה' עושים כסדר הזה, ואינם ניזוקים כלל ולא תאונה עליהם כל רעה.

אבל בשולחן גבוה (יו''ד סימן של''ה) כתב וז''ל ומי שומע לו להיכנס בסכנת נפשות דכתיב במגפה ידבק וכו' וכן נוהגין שלא לבקר חולי מגפה, וכן כתב בשו''ת בית דוד (סימן ק''ח). וכן מרן הדברי יציב חו''מ סימן ע''ט ס''ק י''א כתב דדברי הרמ''א תמוהים מצד הסברא והמציאות, ובהרבה מקומות מצינו דחיישינן לחולי המדבק.

יש להקשות: ממה שנאמר בגמרא במסכת נדרים (ל''ט ע''ב) שכל המבקר את החולה נוטל אחד משישים בחליו, אם כן רואים דכל ביקור חולים הויא מחלה מדבקת, ואפילו הכי איכא מצוה ביקור חולים?!.

ויש על כך כמה תירוצים:

אפשר לומר מכיוון שהוא רק קצת אין בזה סכנה, לכך איכא מצוה, משא''כ במחלה מדבקת שיש בזה סכנה.

עוד אפשר לומר על מה שכתב המהרי''ל (ח''ב חידושי אגדות) וז''ל דע כי כאשר מבקר את החולה אז הוא מתחבר עליו, ובפרט כאשר הוא בן גילו, ועל ידי כך החולי מתפשט ממנו, ולא שידבק על המבקר החולי, לפי הנ''ל אתיה שפיר שזה לא חולי המדבק.

ולכאורה מדברי הגמרא במסכת בבא מציעה (דף ל' ע''ב) דאמרינן ילכו זה ביקור חולים, ומקשה הגמרא והרי זה היינו גמילות חסדים, וכיון דתנן שצריך לעשות גמילות חסדים, ידעינן שצריך לבקר את החולה, ומדוע צריך לומר את זה? ומתרצת הגמרא לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחד משישים בחליו ואפילו הכי מיבעי ליה למיזל לגביה, חזינן שהמבקר נדבק מהחולה, וכן בעטרת ישועה (שמות אות ט) מסמיך את הגמרא במסכת ברכות (דף יב ע''ב) המתפלל על החולה צריך שיחלה עצמו עליו, ואז נוטל אחד משישים ועל ידי זה יש רפואה, אם כן חוזרת בקושיה למקומה ואפשר לומר כמו התירוץ הראשון.

* * * *

אדם שנדבק וחולה בקורונה האם ניתן לקיים מצוות ביקור חולים דרך שיחת וידאו או דרך הטלפון?

הנה בעיקר מצווה יקרה וחשובה זו של ביקור חולים חשיבות מיוחדת מאוד, ולמרות שביקור חולים הוא בכלל מצוות כמילות חסדים, נצטווינו במיוחד על מצווה זו להדבק במידותיו של הקב"ה שביקר את אברהם אבינו ביום השלישי למילתו כאשר היה חולה. וחז"ל האריכו והפליגו בשבחו ובשכרו של המבקר חולים שזוכה ונמנה על אחד מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת. וכך אומרת הגמרא במסכת שבת (דף קכז ע"א), וכן במסכת נדרים (דף מ ע"א) ומוסיפה במעלותיו ובברכותיו החלות על כל אדם שהולך ומבקר חולה.

השל"ה הקדוש (ח"ב בפסחים עמוד כד) מגדיר: שדרך קיום מצוות ביקור חולים היא: בגוף, בנפש, ובממון. כיצד בגוף? ירוץ ויתעסק בכל צרכיו ולהמציא לו כל רפואותיו, וכן יטרח בגופו ביתר צרכיו. בנפש כיצד? ישפוך נפשו בתחינות להתפלל להקב"ה שישלח לו רפואה שלמה. בממון כיצד? לראות אם אין לחולה ממון כל צרכו להשתדל לו, כי צרכי החולה הם מרובים.

המשנה במסכת מידות מתארת כיצד היו משתפים אחרים בתפילה על הרופא בזמן שבית המקדש היה קיים: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו, כשנכנס להר הבית מקיר דרך שמאל, והיו שואלים אותו מה לך מקיף לשמאל, והוא משיב לו שיש לו חולה בתוך ביתו, והם אומרים לו: השוכן בבית הזה ירחם עליו".

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל ע"ב) לומדת מהפסוק שנאמר בתורה: "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות יח, כ) דורשת הגמרא: "והודעת להם" - זה בית חייהם, "את הדרך" - זו גמילות חסדים, "ילכו" - זה ביקור חולים. וכן מבואר בגמרא במסכת נדרים (דף לט ע"ב) שדורשת רמז לחובת ביקור חולים ממה שנאמר בתורה במחלוקת קורח ועדתו "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם" (במדבר טז, כט) היינו שעדת קרח ימותו באופן טבעי שבו מתים כמות בני אדם שקודם למיתתם הם חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן, וכפי שנאמר בפסוק "ופקדת כל האדם יפקד עליהם" היינו שפקידה הוא לשון זכירה, שמכריו של החולה זוכרים את החולה ומבקרים לדעת את שלומו.

האם מצוות ביקור חולים היא מצוות עשה דאורייתא או דרבנן: כל גדולי הראשונים והאחרונים האריכו לדון האם חובת ביקור חולים היא מצווה מהתורה או שהיא מצווה מדרבנן.

והנה בעל ההלכות גדולות (עשה לו) מנה את מצות ביקור חולים במניין המצוות שלו, וכן כתב השולחן גבוה (יורה דעה סימן שלה) בדעת הרמב"ם, וכן כתב בספר אמרי בינה (סימן יג, אות ג)  בדעתו של הרמב"ם.

ובספר חקקי לב (סימן יז ד"ה עוד כתב) מביא שרבינו יונה והריטב"א כתבו שמצות ביקור חולים היא מצווה מהתורה.

והנהיגו במרוצת הדורות נהגו בכל קהילות ותפוצות ישראל למנות חברים ב"חברת ביקור חולים" שתפקידם לסייע בפועל לחולים. ולקיים בזה מצוות ביקור חולים. וכבר שמעתי בשורה משמחת שביישובינו "גבעת זאב" מתגבשת בימים אלו קבוצה יקרה שקבלה על עצמה לטפל ותדאג לאוכל, שמירה, וטיפול על ילדים לנשים היולדות, ונמצאות במנוחה במשך כמה ימים אין ספק שזו יוזמה ובשורה משמחת, וכל העוסקים בזה יבואו על הברכה ממקור כל הברכות.

ועתה נחזור  לשאלה שכבר הבאנו בשאלה הקודמת ומנקודה אחרת:  האם יש מצוות ביקור חולים לאדם שיש לו מחלה מדבקת?

הנה בשו"ת הרמ"א (סימן כ) כתב: שלעולם יש מצוות ביקור חולים אפילו בחולי המדבק, שלא מצינו בחז"ל מחלה מדבקת אלא בחולי הראתן, והביא את דבריו להלכה בכנסת הגדולה (יורה דעה סימן שלה ס"ק ב).

ולכאורה יש לעיין שהרי כאשר המשחית מסתובב ברחובות ומצוי ההיזק לרבים וליחיד בכהאי גוונא לא אמרינן בזה שולחי מצוה אינם ניזוקים. וכך מבואר בגמרא במסכת פסחים (דף ח ע"ב), ואפילו במקום פיקוח נפש פסקינן דאין לו לאדם ואסור לאדם לסכן את עצמו בשביל חברו, וכמו שכתב בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תרכז). והנה כמה אחרונים התקשו מאוד בהבנת דבריו של הרמ"א. ועיין בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רנא), וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן יז קונטרס רפואה בשבת פרק ה אות ג).

והנה המהרש"ם בספרו דעת תורה (יורה דעה סימן שלה סעיף ח) כתב שחייבים לומר שבוודאי כוונת הרמ"א לומר שיעמוד בבית החיצון וישאל לשלומו, ובכלל גם אם הבנת דברי הרמ"א כפשוטם רבים חלקו על דברי הרמ"א. ובשולחן גבוה (יורה דעה סימן שלה ס"ק א) כתב על דברי הכנסת הגדולה: "ומי שומע לו ליכנס בסכנת נפשות", וכן רבנו חיים פלאג'י זיע"א בספרו שו"ת נשמת כל חי (חלק ב חו"מ סימן עט).

רבינו חזקיה מדיני זצוק"ל בספרו שדי חמד (מערכת ב אות קטז) התחבט בזה באריכות ונשאר בזה בצריך עיון.

ורבים מפוסקי דורנו העלו להלכה שאסור לבקר חולה כשיש חשש שידבק במחלה זו, וכן כתב מורנו ורבנו הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה בהלכות אבלות (חלק א עמוד יד)  וכן כתב רבנו רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל האדמו"ר מקלויזינבורג בספרו שו"ת דברי יציב (חושן משפט סימן עט), וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן יז), וכן בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רנא), וכן בשו"ת מאמר מרדכי (חלק ג סימן כא, עמוד קסה).

 ועתה נחזור לשאלה האם ניתן לקיים את מצוות ביקור חולים דרך הטלפון, או דרך מצלמת וידאו אינטרנטית כדי לדבר עם החולה ולשאול בשלומו. או שכדי לקיים מצווה זו צריך דווקא לגשת אל החולה ולבקר אותו פיזית?

 וכפי שמספרים חז"ל בגמרא במסכת נדרים (דף מ) על אחד מתלמידיו של רבי עקיבא שהיה חולה ונפל למשכב, ואיש לא בא לבקרו. וכאשר נודע הדבר לרבי עקיבא, בא רבי עקיבא  עצמו לבקר את החולה. ורבי עקיבא בעצמו האכיל את התלמיד, השקה אותו, וניקה את חדרו ושטף את מקומו של התלמיד. וכאשר בא רבי עקיבא לצאת קרה התלמד: "רבי, החייתני".

חזר רבי עקיבא לבית המדרש והכריז: "כל מי שאינו מבקר את החולים, כאילו הוא שופך דמים". ומכאן למדנו שכל עיקר מצוות ביקור חולים הוא: לעיין ולבדוק מה הם צרכי החולה, ומה צריך לעשות בשבילו והיינו בביקור בפועל ופנים אל פנים ולא די במצלמת וידאו או בטלפון.

והנה מו"ר הגאון רבי יצחק וייס זצוק"ל בספרו שו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד) הביא בתשובה שנכתבה בשנת תשט"ו  ודן ממש בשאלה זו, ונביא את דבריו ככתבם וכלשונם: אם יתפתח הטעליוויזעשן (הטלוויזיה) לשימוש יחידים כמו הטלפון כהיום ויהיה יכולת לראות החולה ולספר עמו, כדבר איש אל רעהו פנים בפנים, בוודאי אין צריכים שיראה כל דבר בשיעורו האמיתי. עכ"ל. אם כן מפורש בדבריו שיוצאים ידי חובת ביקור חולים על ידי שיחת טלפון או על ידי שמדבר איתו במצלמת אינטרנט.

ומו"ר רבי יצחק הוטנר זצוק"ל בספרו פחד יצחק (אגרות וכתבים סימן לג) כתב: כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה, נכללת היא במצות ביקור חולים, ואין הענין תלוי באומדנא של מילי דעלמא אם בפעולה הנידונת משום הקלה לחוליו של אדם, ולא עוד שנראה כי תרגומה של המילה "ביקור" בביטוי "ביקור חולים" אינו "וויזט" (ביקור) אלא שתרגומו הוא מלשון 'בקורת תהיה', כלומר ה'עיון' במצבו של החולה. וממשיך הפחד יצחק שבמובן זה של ביקור חולים, אין שום הבדל יסודי בין שיחת טלפון או התעסקות באופן אחר, כי הכל כללו בחובת ה"עיון" לשם עזרה במצבו של החולה.  ואם כן מבואר מדבריו שניתן לקיים את המצווה בשלמותה דרך הטלפון.

ויצוין שגם התפילה בפני החולה יותר מקובלת, ובכך שאינו צריך להזכיר את שמו בפניו כמו שמשה רבנו התפלל על מרים אחותו, ודרשו מכך חכמינו ז"ל במסכת ברכות (דף לד ע"א): המתפלל על החולה אינו צריך להזכיר את שמו שנאמר: "אל נא רפא נא לה".

והעולה מכל זה למסקנת הדברים: ישנם כמה וכמה דרגות ורמות בביקור חולים, ובוודאי שהרמה הגבוהה והרצויה היא ללכת בגופו לבקרו. אבל כאשר אי אפשר להגיע לחולה כגון שהוא חולה במחלה מדבקת ומסוכנת, בוודאי שמצוות גמילות חסדים היא להתקשר אליו בשיחת וידאו ואם אין לו אפשרות בוודאי שחובה עליו להתקשר אליו בטלפון קווי להתעניין ולדרוש בשלומו וכמובן להתפלל עליו לרפואתו.

* * * *

חולה בקורונה ששורפים את בגדיו האם מותר לו להניח תפילין?

יש לחקור חולה במחלה מדבקת שעל פי פקודת הרופא לאחר שיבריא צריך לשרוף את כל החפצים שלבש בימי מחלתו ויצטרכו לשרוף גם את התפילין האם מותר להניח תפילין בימי מחלתו או דילמא אסור שגורם למחיקת ושריפת התפילין.

הנה השואל בשו''ת דובב מישרים ח''א סימן צ''ט רצה לומר מכיוון שהוא אנוס, וא''א לו להניח תפילין, כדי שלא יגרום עי''ז שריפת התפילין, א''כ אפילו כשאינו מניח, חשיב כאילו עשה מצוה, דקימ''ל בגמרא במסכת ברכות (דף ו ע'א) וכן במסכת שבת (דף סג ע'א): חישב לעשות מצוה ולא עשאה מחמת אונס דהויא כאילו עשאה, אם כן אסור להניח תפילין.

אבל הדובב מישרים דחה את דבריו: על פי הש''ך (חו''מ סימן כ''א) דאונס כמאן דעביד לא אמרינן, אבל אונס כמאן דלא עביד אמרינן, אם כן להיפך יותר טוב שיניח תפילין, והא דישרפו אחר כך את התפילין הויא אונס ולא חשיב כאילו שורפו.

ומסיק: דאינו רשאי להניח תפילין, כיון שוודאי וברור שיבא לידי מחיקה והויא כמוחק בידיים ואסור, וכן כתב אחיו של הדובב מישרים בשו''ת חזון נחום (ח''א סימן ו) שאסור להניח תפילין.

וכן בשו''ת אגרות משה (או''ח ח''א סימן ד' ה' ו') כתב שיש איסור להניח תפילין בחולה במחלה המדבקת שיצטרכו לשרוף אח''כ, ולא דמי למה שכתב הרמב''ן הובא בר''ן במסכת שבת (דף קל''ד) באישתפך חמומי עי''ש.

אבל בשו''ת משנה שכיר (יו''ד סימן ר''י) חולק על הדובב מישרים וכותב דזה פלא הפסק שלו כיון דקימ''ל דאין למצוה אלא מקומה ושעתה והוא חייב בכל יום במצות עשה דתפילין, איך אפשר לבטל משום גרמא דבזיון דלעתיד, ומה גם שהחיוב עשה של תפילין מוטל עליו והביזיון לא נעשה על ידו, ומסביר ע''פ הש''ך חו''מ סימן כ''א דאונס כמאן דעביד לא אמרינן וכמאן דלא עביד אמרינן, אם כן מוטב שיניח תפילין דעל ידי אונס בזיון לא מקרי שהניח תפילין, אבל על ידי אונס הנחת תפילין הויא כאילו לא ביזה את התפילין.

וכן בשו''ת אמרי דוד (סימן רי''ח) מובא בפסקי תשובה סימן קס''ה כתב כיון דבהנחת תפילין מצוה קעביד אין לו להביט מה שיהיה אחריו, כמו דאמרינן בגמרא ברכות (י' ע''א) בהדי כבשא דרחמנא למה אע''פ שאתה רואה שיצא ממך בנים שאינם הגונים.

* * * *

בימים טרופים אלו בעקבות התפשטות הקורונה ובעקבות הוראת משרד הבריאות לא להתפלל בתוך ביתי הכנסת. אנשים רבים מתפללים בליל שבת בבתים או ברחבה הפתוחה הצמודה לבעת הכנסת (מפצלים מניינים) כדי למלא אחר ההוראות. ויש להסתפק האם דיני התפילה שונים ממה שמתפללים בתוך בית הכנסת?

דיני צירוף תפילה בציבור בצל הקורונה: בגמרא במסכת פסחים (דף פה ע”ב)נאמר: "מן האגף ולפנים - כלפנים, מן האגף ולחוץ - כלחוץ", ובגמרא שם: "אמר רב יהודה אמר רב, וכן לתפילה, ופליגא דרבי יהושע בן לוי שאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". ופרש"י: אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, דהיינו משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה מן האגף ולפנים דהיינו תוך העיר ממש כלפנים, ואוכלים שם קדשים קלים מן האגף וכו'. וכן לתפילה, לעניין צירוף. עכ"ל.

ומשמע מכאן שמכיוון שנפסקו דברי רבי יהושע בן לוי להלכה שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, אם כן הוא הדין גם לעניין צירוף. וכן  כתב בחידושי המאירי במסכת ר"ה  (דף כח ע"א ד"ה זה) שפסק כרבי יהושע בן לוי גם לעניין צירוף לעשרה, וזה לשונו: זה שביארנו בעובר אחורי בית הכנסת שאם כיון ליבו על הדרכים שביארנו יצא, יש שואלין בה והרי אמרו בעירובין (דף צב ע"ב) חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, ט' בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין וכו', וכל שכן כשהיא ברשות אחר לגמרי שאינן מצטרפין, וזו אינה שאלה שלא נאמר כן אלא בדבר שאינו אלא בעשרה במקום אחד, שהוא צריך צירוף שכל כיוצא בזה אין מצטרפין, אבל דבר שאם עשאו ביחד יצא אע"פ שלכתחילה ראוי בעשרה כגון שופר ומגילה וכיוצא בזה כל ששמעה ממקום שהוא בכל מקום שהוא יצא, ולדעת זה נשים שלנו העומדות בבית הכנסת בעזרת הנשים) אינן יוצאות ידי תפילת ציבור הואיל וצריכה עשרה, ומכל מקום צריך לעיין בזה שהרי מצד אחד שהרי אומרת הגמרא במסכת פסחים (דף פה ע"ב) מן האגף ולחוץ כלחוץ וכן לתפילה, ואין לומר שלא נאמרה אלא לעניין צירוף סתם נאמרה אף לצאת, והרי חלק רבי יהושע בן לוי לומר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, אלמא אף בלצאת נחלקו, אלא שאף זו אינה שאלה שמכל מקום הלכה כרבי יהושע.

ואם כן מפורש לכאורה מדבריו שאין הכי נמי הנשים הנמצאות ברשות אחרת יוצאות ידי חובה ואף לעניין צירוף איתמר ולכן סיים "שמכל מקום הלכה כרבי יהושע בן לוי" ופירש לפני כן "ואין לומר שלא נאמרה אלא לעניין צירוף סתם, והרי חלק רבי יהושע בן לוי... אלמא אף בלצאת נחלקו", אם כן לרבי יהושע בן לוי שכן הלכה אף לצירוף מהני. ולכאורה לפי דברי המאירי אפשר גם להסביר כך בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק טו הלכה ח) וכן בדברי מרן השולחן ערוך (סימן קכח סעיף כ"ד, וכן בסימן נה סעיף כ) שפסקו להלכה דברי רבי יהושע בן לוי במסכת סוטה (דף לח ע"ב) שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת לעניין ברכת כוהנים, ולכן מועיל לכוון על העם שבשדות או העם שאחורי הכוהנים. ואם כן צריך לומר דהוא הדין לעניין צירוף, וכמ"ש המאירי להוכיח.

והנה כתב הרמב"ן במסכת פסחים (דף פה ע"ב) שגם רבי יהושע בן לוי לא נחלק אלא על האומד כנגד הפתח בחצר קטנה שלפני הבית, אבל בשני בתים לכו"ע אין מצטרפין. וכן כתב באורחות חיים מילוניל (הלכות קדיש סימן ט) בשם הרמב"ן, והוסיף שכן היא דעת רב האיי גאון, שאם שומע קול שליח ציבור כשהוא מחוץ לבית הכנסת וכו', אינו רשאי לענות עמהם.

אמנם התוספות במסכת פסחים (דף פה ע"ב ד"ה וכן) כתבו שמדברי הגמרא בסוטה (דף לח ע"ב) משמע שהלכה כרבי יהושע בן לוי, אמנם בגמרא בעירובין (דף צב ע"א) משמע שמחיצה מפסיקה לצירוף, ולכן חילקו בין צירוף לבין לענות עמהם קדיש או קדושה. ומרן הבית יוסף בשולחן ערוך (או"ח סימן נה אות יג ד"ה במחודש) הוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (פרק ט הלכה א) שמחיצה מפסקת, ועל פי דברי הש"ס משמע שהוא הדין גם לעניין תפילה. וכך מבואר מדברי רבינו ירוחם (נתיב ג חלק ז, דף כז ע"ד). וכן כתב הרי"ד במסכת פסחים (דף פה ע"ב) שלעניין צירוף הלכה כרב יהודה אמר רב, ואף ריב"ל לא אמר כן לעניין צירוף. 

ובספר האגודה (ר"ה פ"ג סימן יג) כתב: וקיימא לן כרבי יהושע בן לוי במסכת פסחים (דף פה ע"ב) שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת לעניית קדיש וקדושה וברכו אם יש עשרה בבית הכנסת, אבל להצטרף לעשרה בעינן שיהיו בבית הכנסת כדמוכח במסכת עירובין (דף צב ע"ב).

וכן כתב בתוספות הרא"ש במסכת עירובין (דף צב ע"ב ד"ה תשעה) אחרי שהביא דברי ריב"ל בפסחים כתב: ומסתמא לעניין צירוף איירי, דאי לעניין לצאת אם יש ציבור וגם שליח ציבור מודה רב דיוצא, כדתניא במסכת ר"ה (דף כה ע"ב) היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר.

וסתמא דתלמודא כרבי יהושע בן לוי בסוטה (דף לח ע"ב) גבי עם שאחורי הכהנים וכו', אלמא הלכה כוותיה דאפילו יש מחיצה ביניהם מצטרפין, וקשה שהרי במסכת עירובין (דף צב ע"ב) נאמר תשעה בקטנה וכו', ונראה לפרש דבפסחים לא איירי לעניין צירוף אלא לעניין לענות קדושה וברכות, ועל זה אמר רבי יהושע בן לוי שאפילו מחיצה אינה מפסקת.

צירוף מנין עשרה דרך מרפסות: כתב הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א שכאשר מתפללים מנין במקום אחד, כגון בחצר וכיו"ב, אף שמרוחקים שני מטר זה מזה, יכולים לומר קדיש וקדושה, כרגיל. ואם אין שם מנין, נחשב הדבר לתפילה ביחידות. סיפרו לי שהשבוע התפללו התקבצו למניין עשרה דרך מרפסות הבתים, כאשר בכל מרפסת עמדו שניים-שלושה אנשים בלבד, ואחד מהם אמר קדיש וכולם ענו אחריו. אך אסור לעשות כן, והאומר את הקדיש צריך לאומרו כשעשרה אנשים במקום אחד, ואז יתר האנשים העומדים במרפסות יכולים לענות אחריהם. כמו כן המתפלל ביחידות, ושומע קדיש וקדושה בשידור ישיר דרך הטלפון, אף שאינו עמהם, יכול לענות.

האם צריך ספר תורה במקום שמתפללים ברכה אחת מעין שבע? כתב מרן השולחן ערוך (סימן רס"ח ס"י) אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהיו ניזוקין, ומסביר המשנה ברורה (סעיף קטן כד) דהיינו כשמתפללים בביתם במניין וכ"ש אותם שמתפללים לפרקים במניין בבית, אבל כשיש קביעות לכמה ימים ויש שם ספר תורה הרי זה דומה לבית הכנסת קבוע, וכבר נחלקו גדולי הפוסקים אם צריכים ספר תורה שם כדי שיחשב כמניין קבוע. אבל למעשה נהגו העולם כמו שכתב הפרי מגדים שאין צריך שם ספר תורה.

כמה זמן צריך להתפלל במקום כדי שיתחייבו לומר שם ברכה אחת מעין שבע: הפוסקים נחלקו בהא דסגי אם המניין מתפללים שם רק לכמה ימים, וכך מבואר בט"ז (סק"ח). אבל בשו"ע הרב (סימן רסח סט"ו) ובקיצור שולחן ערוך (סימן עו סז) כתב שצריך שהמניין יהיה קבוע שם לכמה שבועות. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן כ"א) כתב דמה שכתב הט"ז לכמה ימים הוא לאו דווקא, דהרי נפסק במרן השו"ע שאין מברכים ברכת מעין שבע בבית האבל, והרי אצל האבל יש קביעות להתפלל לכמה ימים ובכל זאת אין מתפללים שם.

ברכה אחת מעין שבע כאשר מתפללים ברחוב:  כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן כא) שאם רוב הציבור יוצאים יאמרו ברכה אחת מעין שבע גם שם. ואף על פי שהמקום לא קבוע לתפילה ואין שם ספר תורה (וכך מבואר גם בתהילה לדוד סימן רסח ס"ק יג) דגם בכה"ג יש לחוש משום המאחרים.

במה מדליקין במניין שאינו קבוע:  כתב מרן בשו"ע (סימן ע"ר ס"א) נוהגים לומר במה מדליקין בליל שבת. והסביר המשנה ברורה (סק"א) לפי שיש בו דין הדלקה ושלושה דברים שצריך לומר אדם בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה. ובשו"ת תשורת שי (ח"א סימן תריד) כתב שהגדרים מתי לומר במה מדליקין הם אותם גדרים כמו בברכת מעין שבע, דהיינו רק במניין קבוע, והסביר שלפי כמה ראשונים תקנו במה מדליקין משום המאחרים לבוא לתפיטלת ערבית כמו שתקנו לומר בברכת מעין שבע, וממילא במקום שאין אומרים ברכה אחת מעין שבע, גם כן אין אומרים במה מדליקין.

אבל לענ"ד יש להעיר על חידושו שכל זה תלוי בזמן אמירת במה מדליקין, דהרי בשלמא בחו"ל שאומרים אותו אחרי ערבית שפיר מובן סברתו זתקנו לומר אותו משום המאחרים, אבל לפי מנהג ארץ ישראל שאומרים אותו אחרי תפילת ערבית, שפיר מובן סברתו לאומרו משום המאחרים. אבל לפי מנהג ארץ ישראל שאומרים אותו זמן רב לפני מעריב בזמן שעדיין שייך להדליק את הנירות ולערב ולעשר את האוכלים, אם כן לא שייך האי טעמא ומימלא יש לומר במה מדליקין כאן בארץ ישראל גם כאשר מתפללים במניין שאינו קבוע.

טלטלול ספר תורה מבית הכנסת לצורך קריאת התורה במקום אחר: כתב מרן השולחן ערוך הלכות קריאת התורה (סימן קלה סי"ד) בני אדם החבושים בבית האסורים, אין מביאים אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויום כיפור (והמשנה ברורה מוסיף דה"ה לחלוה) וטעם הדבר משום שהוא זלזול לספר תורה להוליכה לאנשים הצריכים לה, כי כבודו של הספר תורה הוא שאנשים ילכו אצלו (עיי"ש במ"ב סק מז) ומקור הדין מביא הבית יוסף מהמרדכי (סופ"ק דר"ה סימן תשי) בשם הירושלמי (יומא פז הא). אבל האחרונים הקשו בשלמא כשיש אפשרות ללכת למקום שהספר תורה מונח שם יש לומר דהוה זלזול כאשר לא הולכים לספר תורה. אבל כאשר יש אנשים חבושים בבית האסורים ורוצים לקיים מצוות קריאת התורה אלא שהם אנוסים, למה זה נחשב זילותא לספר תורה כאשר מביאים להם את הספר תורה? ולכן הביא הביאור הלכה (שם ד"ה אין) בשם האחרונים שחומרת המרדכי ומרן השולחן ערוך אפילו באונס מיירי באופן שרק יחידים חבושים בבית האסורים, וכיוון שאין מצוות קריאת התורה מוטלת על היחיד כשאינו יכול ללכת לבית הכנסת, ומימלא אסור לזלזל בספר תורה כדי להביאו להם אף על פי שהם יחידים ואנוסים. אבל כאשר יש מניין אנשים שהם אנוסים יש להקל להביא להם ספר תורה, וכן נקט המשנה ברורה (שם סק מז) להלכה.

האם צריך להניח את הספר תורה דווקא בארון הקודש או שמא יכול להניחו אפילו בארון בגדים? מבואר בפרי מגדים (סימן קל"ה א"א סק כב) והובא בדף החיים (שם סק פג) שאם מביא את הספר תורה לבית בהיתר אינו צריך להניחו דווקא בארון הקודש, אלא יכול להניחו גם בארון אם הוא נקי ומכובד, ומשמע מדיבריהם שאין להסתפק בהנחה על השולחן כשהוא מכוסה בטלית.

האם יש איסור לטלטל ספר תורה מחדר לחדר באותו מקום או דווקא לבניין אחר? בגדר טלטול הספר תורה ממקום למקום, הרבה אחרונים סבירא ליה דכל שהוא בית אחד אינו נחשב כטלטול ממקום למקום (עיין בשו"ת בית שלמה ח"א או"ח סוף סימן לד, מטה יהודה סימן תקפד סק"ג, שו"ת הר צבי או"ח סימן עא). אבל הגר"T (מעשה רב אות קכט) סבירא ליה דאפילו מחדר לחדר אסור וכל שכן לבית אחר אסור, ובשו"ת שלמת חיים (סימן קט) נשאל אודות מנין שהתפללו בעזרת נשים לפני בית הכנסת וכאשר הגיעו לקריאת התורה המניין השני היה אוחז עדיין בפסוקי דזמרה ולא היה אפשרות לקרוא בבית הכנסת מחמת הבלבול, ופסק שאסור לטלטל את הספר תורה, אלא ראוי שימתינו. ולמעשה כתב האשל אברהם מבוטשאטש (סוף סימן קלה ד"ה עוד מצאתי) בתחילת דבריו שהמנהג להקל בזה, אבל אחר כך חזר בו וגילה דעתו ברבים שאינו אומר בזה לא איסור ולא היתר, וסיים  דיש להקל בתנאי שעשרה אנשים ילוו את הספר תורה לחדר השני.