להורדת גרסת pdf של החיבור לחץ כאן

באדיבות המחבר

 לחלק הראשון לחצו כאן

שאלות ותשובות אקטואליות בנושא הקורונה

האם אנו צריכים או מחויבים לשמור על נקיות והיגיינה?

איתא בירושלמי במסכת תרומות (פרק ח הלכה ג) שכל זיעת האדם היא סם המוות, חוץ מזיעת הפנים. ע"ש. וכן פסק הרי"ף במסכת עבודה זרה (דף י ע"ב), וכן רבנו הרא"ש במסכת עבודה זרה (פרק א סימן יג). וכן פסק הרמב"ם בהלכות רוצח (פרק יב הלכה ד), וזה לשונו: "אסור לאדם לתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים, או זיעה שכל זיעת האדם סם המוות חוץ מזיעת הפנים". וכן כתב האגודה במסכת ע"ז (פרק ב סימן כ), ורבינו חננאל ע"ז (דף לג ע”א), והמאירי ע"ז (דף ל ע”ב), והרא"ה בשיטת הקדמונים לעבודה זרה (דף ל ע"ב ד"ה גרסינן), וכן הראבי"ה (בסימן אלף נט), והרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ג שער ה, דף צ ע"א), ורבינו ירוחם (נתיב טו ח"ה, דף קמא ע"א), ובספר מצוות קטן (מצוה קעא), וכן בספר החינוך (מצוה תקמו, ד"ה והרבה דברים) ועוד ראשונים ואחרונים, שכתבו שכל זיעת האדם היא סם המוות, ולכן צריך ליזהר ולהישמר ממנה. וכן כתב הטור (בסימן קטז), ומרן הבית יוסף בשולחן ערוך (סימן קטז סעיף ד).

וכן נאמר בגמרא במסכת בבא קמא (דף ס ע"ב): רבא בשעת הדבר היה סוגר את החלונות, מחשש להידבקות עיי"ש ברש"י. וכן במדרש רבה (ויקרא פרשה טו פיסקא נ): שרבי יוחנן אומר שאסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות, ורבי שמען בן לקיש אומר אסור אפילו מאה אמה, ולא פליגי מאן דאמר ארבע אמות שאין הרוח יוצא ממנו, ומאן דאמר מאה אמה בשעה שהרוח יוצא. רבי מאיר לא אכיל בעי מן מבואה דמצרוע, רבי אמי ורבי אסי לא הוו עיילי למבואות של מצרוע.

וכמו שהבאנו גם מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קטז סעיף ה) כתב: שיש להתרחק מן המצורע מחשש להידבקות, וזה הטעם שמצרוע יושב בדד מחשש הידבקות ממנו, ראה באריכות רבה בספר מקור חסד לגאון בעל מרגלית הים בביאורו על ספר חסידים (סימן תרעג) שפירט כתב והאריך להביא מקורות רבים שמחלת הצערת היא מחלה מדבקת ויש להיזהר מאוד מלהידבק בה, אמנם בזמן הזה הצערת אינה מדבקת אלא אם נמצאים אם החולה זמן רב מאוד כמה שנים, כמו שכתב בנשמת אברהם.

הרמב"ן בביאורו על התורה (פרק יט פסוק יז) כותב: שהמלאך אומר ללוט "הימלט על נפשך אל תביט אחריך" וכתב הרמב"ן וז"ל: "כי הראות באוויר הדבר ובכל החוליים הנדבקים יזיק מאוד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן ייסגר האיש המצורע וישב בדד וכו' וממשיך וכותב הרמב"ן לפי זה יהיה אפשר להבין מדוע נענשה אשתו של לוט והפכה להיות דווקא נציב מלח ולא עונש אחר. מכיוון שבאותה המכה במחשבתה כאשר ראתה גופרית ומלח היורד עליה מן השמים ודבק בה'. עיי"ש.

ובשו"ת בית דוד (סימן כב) כתב: 'על דעת על דעת השאלה בחולי המדבק אם מותר לשמשו או שאסור לשמשו משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ועיין עוד בשו"ת מהרי"ל שצריך לברוח מן הדבר כשהדבר בעיר, ובמסכת שבת (דף לב ע"א) אל יעמוד בשעת סכנה, ומה שכתב כת"ר שיש לומר דהוי כמו מאבד עצמו לדעת כיון שמוסר עצמו לסכנה'. עיי"ש. וכן ראה לרבי אברהם אזולאי בספרו חסד לאברהם (בעין משפט נהר כח) שכשיש דבר בעיר העיקר הוא לא נשום את אוויר החולים. ועיין באריכות בספר רפואה וחיים (פרק ה).

וכן כתב רבינו בחיי (בפרשת קרח) על הפסוק "הבדלו מתוך העדה" שכתב: "כדי שלא ידבק בהם האוויר הרע שבמכת דבר, כעניין האמור באשתו של לוט ותבט אשתו מאחריו". עכת"ד. וכן כתב הגרעק"א בגליון יו"ד (סימן קטז ס"ה) בשם רבינו בחיי. וכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן קצה).

והחיידקים הללו הם גם כן כמו מלאך המשחית, וכמו שכתב בשו"ת מפענח נעלמים (סימן ט), וז"ל: וזה ימים בלכתי בדרך בעת נסיעה על מרכבת הקיטור, שאלני אדם אחד במה שמבואר במקראי קודש שסיבת המגפה נעשה על ידי מלאך משחית, והרי בימינו נתברר ע"י כלי השקפה המגדילים את הראות, שסיבת התדבקות המגיפה מאחד לחברו מתהווה ע"י רמשים קטנים דקה מן הדקה, והשבתי לו דע כי לא מחכמה שאלת זאת, האם סבור אתה כי אלה הרמשים הברואים הקטנים הם חיים מעצמם בלי השפעת כח עליון, אין הדבר כן אלא יש כח נעלם מאתנו השופע בהם חיותם אשר הם חיים, והנה הנביאים ידברו מצד כח הרוחני, והטבעים ידברו מצד כח הגשמי.

ולפי זה יוצא שכן הוא דעת חז"ל. והדבר הוסכם בכל הראשונים והאחרונים שזיעת האדם היא סם המוות, לכן בוודאי חייבים ליזהר בכל הכללים הללו. ויש שחושבים שהיא מידה יפה או מידה היותר ממידת האמצע, וכביכול רק לאיסטניסטים נאמרה, ואמנם הנך רואה כי נאמרה הלכה זו לכל אדם.

ורבנו יוסף חיים הבן איש חי זיע"א כתב בספרו בבניהו על מסכת הוריות דף יב ע"א) וז"ל: "וידוע כי נקיות המקום הוא צורך גדול, הן בעבור הנפש והן בעבור בריאות הגוף".

וכן כתב השל"ה הקדוש (שער האותיות דרך ארץ, דף סב ע"ב). וכן כתב הרמב"ן על הפסוק "והתורה רצתה בטהרת ישראל ובניקיון גופם" (ויקרא יג, ג) עכ"ל.

וזה לשונו של  השל"ה הקדוש (שער האותיות דרך ארץ, אות טו): גם מדרך ארץ הוא, לראות שיהיה גופו נקי תמיד, הן אברים הגלויים, הן אברים הנסתרים הן מכל לכלוך, הן מכל זוהמה, וכהא דתניא בפרק במה טומנין (שבת נ ע"ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). וזולת זה הטעם, היא בטבע, נקיות הגוף מביא לידי התעוררות נקיות הנשמה, וכשאינו נקי נמשל כבהמה, ועושה מעשה הבהמה. ויראה, שלא יאכל מאכל שיצא ריח רע מפיו, ואם ריח רע נודף מפיו, ישתדל להתרפאות ממנו, כדי שלא יהא מאוס אצל בני אדם. ויהיה כל גופו נקי, ויתקן שערו וזקנו, כדי שלא יהיה מכוער אצל חברו, ובקל חומר שלא יצא ריר מפיו ולא יטנפו נחיריו.

והדבר הוכח גם על ידי החוקרים והרופאים במאות השנים האחרונות כאשר כל הרפואה החלה להתפתח, שרוב החולאים המגיעים לאדם מגיעים מבקטריות וחיידקים.

והעולה לדינה מכל זה: שחייב אדם לשמור על עצמו ועל גופו שניתן לו מאת האלוקים בהשאלה, ולשמור עליו ולתחזק אותו כראוי, ולשמור על כל כללי ההיגיינה והנקיות עד כמה שאפשר.

ההיסט(ו)ריה חוזרת: לפני 190 שנה קבע הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע כמה וכמה כללים למניעת התפשטות מחלת הכולרה, צעדים שהתקבלו בברכה על ידי המלך והרשויות. בעולם ההלכה של 2020 עוקבים אחר פסקיו של הגאון בשנת 1831. כרבה של פוזנא, דאג הגאון רבי עקיבא איגר להפעיל את סמכותו כרב גם במקרים שאינם הלכתיים, לתועלת הציבור במקרי הצורך.

בשנת תקצ"א, לפני 190 שנה, פרצה מגפת הכולרה, והגאון רבי עקיבא אייגר זצוק"ל תיקן מספר תקנות שסייעו מאד למניעת התפשטות המגפה ולבידוד האזורים הנגועים, הוא מינה ועד שיהיה אחראי על ההיגיינה במרחב הציבורי, ועל המודעות לה בקרב התושבים.

בנוסף דאג הגאון דאג שהוועד יממן שירותי ניקיון לבתי העניים, והפיץ כרוזים הלכתיים בדבר החובה לשמור על הבריאות על ידי הרתחת מי השתייה ושמירה על ניקיון אישי. כדי להמעיט התכנסויות המוניות, קבע בין היתר כי ניתן לוותר על תפילות במניין. לקראת הימים הנוראים באותה שנה, קבע כי תיערך הגרלה ובה ייקבע אלו מחברי הקהילה יתפללו בבית הכנסת בתפילות ימי ראש השנה, ואלו בתפילות יום הכיפורים, כך הצטמצמה כמות המתכנסים לכדי שליש.

כמו כן, קיצר משמעותית את התפילות עצמן, וקבע הפסקה ארוכה בין תפילה לתפילה. בשיתוף פעולה עם המשטרה המקומית, הוכנסו שוטרים לתוך בתי הכנסת כדי לפקח על הסדר ולמנוע צפיפות בשעות הכניסה והיציאה. הרב גם חייב את כל הקהל לשתות משקה חם לפני תפילת שחרית למרות המנהג שלא לטעום דבר לפני התפילה.

בצעדים הללו תרם הרב איגר זצ"ל משמעותית לצמצום מספר הנפגעים בפוזנא בהתפרצות זו של המגפה, וקיבל על כך מכתב הוקרה מפרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה. מחלת הכולרה, המוכרת גם בשמה היהודי "חולי רע", התפשטה בעיקר בפולין וסביבותיה, בשונה ממגפת הקורונה שהיא מגיפה עולמית, כאמור הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע הצטרף לשלטונות בעזרתו לעצירת המגיפה, ותיקן כמה תקנות שסייעו לעצור את המגיפה.

וכך כותב הגאון רבי עקיבא איגר במכתב לרב קהילת פלעטשען המודפס בחידושי הגרק"א במסכת נדרים דף ל"ט "בעניין תפלה בבית הכנסת, לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו אנשים, ולומר אחר התפילה ערב ובוקר תהלים איזה מזמורים שיבחר ואחר כך הנוסח אל רחום שמך, ענינו, מי שענה, ויהי רצון אחר התהלים, ולהזכיר בתוכו גם על המלך ירום הודו, וזרעו ושריו, וכל שוכני ארצו, ולומר בבוקר ובערב פרשת התמיד בצבור, כל נוסח פרשת הקטורת".

בהמשך מכתבו כותב רבי עקיבא איגר זי"ע, "ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מט"ו לבא לבית הכנסת, ואפשר על ידי עמידת שומר מפאליציי שומר מהמשטרה, להשגיח בזה, שמאחר ויש כבר כפי המספר אל יניחו לאחר לבוא לשם עד אחר ישלימו הם, ואם יסרבו טוב להעביר לרשויות דפה, ובדאי תצליחו אם תזכירו את שמי שהזהרתי אתכם, שלא להיות קיבוץ גדול, בבית הכנסת במקום צר, ושיעצתי לכם הסדר הנ"ל, וגם האזהרה באמירת תהילים ולהתפלל על המלך ירום הודו".

אם נחזור לזמנינו אנו, בעולם ההלכה של שנת 2020 תש"פ רואים בפסק ההלכה הזה אבן דרך חשובה, פסק ההלכה הברור לצמצם מנייני תפילה, למסור לרשויות את המסרבים לכללים, ואפילו להכניס שוטרים לבתי הכנסת - משמעותי ביותר לימים אלו ממש.

* * * *

האם יש חיוב להישמע להוראות משרד הבריאות והרופאים?

מי שלא נזהר בכוונה תחילה ובזדון מפר את הוראות משרד הבריאות הרי הוא מכניס עצמו לסכנה בכוונה תחילה ובוודאי מי שחייב בבידוד אסור לו לצאת החוצה מהבידוד. והרי הוא מכניס את עצמו ואת האחרים לסכנה ויש אומרים שדינו כמאבד את עצמו לדעת שאין סופדים לו.

והנה אדם שמכניס את עצמו לכל סכנה מוחשית בוודאי הרי הוא נחשב כמאבד עצמו לדעת, ובמסכת בבא קמא (דף צא ע"א) נחלקו התנאים האם רשאי ומותר לאדם לחבול בעצמו?

דעת רבי אליעזר הקפר אומר: שאין אדם רשאי לחבול בעצמו ונזיר מקרי חוטא מחמת שציער עצמו מן היין. וכך נאמר גם במסכת שבועות (דף כז) שאם אדם נשבע להרע לעצמו חלה השבועה וכו'. וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבועות (פרק ה הלכה יז) שאם נשבע להרע לעצמו השבועה חלה. ואין זה סותר למה שפסקו הרי"ף והרא"ש במסכת בבא קמא (דף צ ע"ב) שלדינה אין אדם רשאי לחבול בעצמו, וכרבי אליעזר הקפר. וכן פירש הרמב"ם (הלכות רוצח פרק ה הלכה א) כי אין הדבר מפורש בתורה שאסור להזיק לעצמו אלא נלמד מדרשה, ולכן אף שהוא אסור באיסור מהתורה מכל מקום האיסור לא כתוב אינו מפורש, ולכן השבועה חלה, כן תירץ הר"ן (חידושי שבועות כז. ושם כה. ד"ה מלקין). ועין עוד בחידושי המאירי (שבועות כז ע”א). וכל שכן לדעת הרשב"א בח"א (סימן תרטז) שלדינה אין השבועה חלה במי שנשבע לחבול בעצמו. ועיין בכנסת הגדולה (חו"מ סימן תכ) שהקשה על דברי הרשב"א מהגמרא במסכת ב"ק (דף צ ע”ב). וע"ע בטור (חו"מ סימן תמ) במש"כ בשם הרמ"ה, וברמ"א (יו"ד סימן רלו ס"ב). ובשו"ת הריב"ש (סימן תפח) כתב להדיה שגם החובל בעצמו, חלה השבועה רק לעניין ממון אבל לא לעניין איסור. ע"ש. ואמנם לא משמע כן בכסף משנה (הלכות ממרים פרק ה הלכה ז) לגבי הקזת דם לאביו. ע"ש. ואפשר שלדעת הרמב"ם  (בהלכות רוצח שם הלכה א) כל איסור חובל בעצמו הוא מדרבנן, ולכן אין צריך להגיע לתירוצו של הר"ן, שכיון שהוא איסור דרבנן השבועה חלה במקום איסור זה. משאא"כ לדעת הרשב"א (סימן תרטז תשובה ח"א), האיסור לחבול בעצמו הוא מן התורה, ולכן לא חלה השבועה. ובישוב הסוגיות צריך לומר כמו שכתב הר"ן הנ"ל. ועיין בקצות החושן (סימן רמו ס"ק א) בשם השיטמ"ק דמפתה אינו נותן צער מפני שנתנה לו את גופה לעשות כרצונו, וא"כ הזיק ברשות הבעלים. וכוונתו לשיטמ"ק בכתובות (דף לט ע"ב ד"ה ודע), והיינו אף שאין לה רשות לתן רשות לחבול בעצמה, מ"מ מדאורייתא יש לה רשות, כי איסור חובל בעצמו הוא מדרבנן. וק"ל.

ואמנם הנה המאבד עצמו לדעת אינו עובר בלא תרצח, כמבואר ברמב"ם (הלכות רוצח פרק ב הלכה ב): "וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בזה מיתת בית דין". ובהלכה ג כותב הרמב"ם: "את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו". עכ"ל. ומבואר שלדעת הרמב"ם אין בו איסור לא תרצח, שאם היה כן היה חייב בידי אדם כמו השוכר הורג להרוג את חברו המבואר שם בריש הלכה ב. וגם, שאילו היה איסור לא תרצח מן התורה, לא היה מביא הפסוק את דמכם וכו'. וראה במכילתא (שמות כא, יג). ועל כל פנים מבואר שכל שבא לכלל סכנה הרי זה מאבד את עצמו לדעת, שהרי הוא הכניס עצמו לכך. ועיין באריכות מה שכתב בעין במשפט (פרק ג הלכה יז) בדין מי שהכניס עצמו לאונס דלא מקרי אנוס.

* * * *

אדם שחזר מחו"ל או היה בקרבת חולה ובהוראת משרד הבריאות נכנס לבידוד כאמצעי זהירות, כאשר הוא יוצא מבידוד האם יצטרך לברך ברכת הגומל?

אמרו חכמים במסכת ברכות (דף נד ע"ב): ארבעה צריכים להודות: יורדי הים שחזרו ליבשה, הולכי מדבריות שחזרו לישוב, חולים שהתרפאו ואסירים שיצאו מבית הכלא לחופשי. והנה עניין ההשגחה הפרטית, והידיעה שאין דבר שקורה בעולם ללא ידיעתו ורצונו של הבורא יתברך הוא אחד מהיסודות החשובים של האמונה. ולכן, כדי להשריש בקרבנו את הידיעה הזו, תקנו חכמים ברכות שתכליתן להודות להקב"ה על דברים פרטיים שאירעו לנו, ואחת מברכות הודאה אלו היא ברכת הגומל.

נוסח הברכה: חז"ל תקנו להם ברכה: "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אף על פי שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיחשב 'חייבים', בכל זאת הקב"ה גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות. וכתב מרן השולחן ערוך (או"ח סימן ריט סעיף ב) לאחר הברכה אומר הציבור "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה

כללי ברכת הגומל: ככלל, ראוי לציין שיש הבדל יסודי בין מנהגי הספרדים לבין מנהגי האשכנזים בקשר לברכת הגומל. לפי מנהג האשכנזים רק כאשר הייתה סכנת נפשות מסוימת צריכים לברך הגומל. ואילו למנהגינו הספרדים אלו הארבעה מברכים הגומל גם כאשר לא נשקפה להם סכנת נפשות.

והנה מרן בשולחן ערוך (בסימן ריט ס"ח) כתב: בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לדון. ואין הפרש בין אם יש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע. וכתה על כך הרמ"א: ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל, וכן נוהגים בארצות אשכנז. ועיין עוד בבית יוסף (סימן ריט ס"ח) מה שכתב על כך.

והנה כמה אחרונים פסקו כדברי מרן השולחן ערוך דכל שנפל למשכב מחמת חולי כגון שקיבל חום גבוהה וכיווצה בזה ואפילו יום אחד, צריך לברך הגומל וכמו שכתב המגן אברהם (סימן ריט סק"ח), וכן באליהו רבה (שם סק"יב), ובמגן גיבורים (שם אלף למגן סק"יד). וכתבו שהגדר הוא כל שחלה בכל גופו שכיוצא בו מחללים עליו את השבת על ידי גוי מברך ברכת הגומל. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז (סימן אלף א)וכן כתב בביאור הלכה (שם ד"ה כגון) בדעת מרן השולחן ערוך שכל שעלה למיטה אפילו יום אחד – צריך לברך ברכת הגומל. והוא שלא כדברי החיי אדם (כלל סה ס"ו)שכתב: דאין לברך ברכת הגומל אלא אם כן נפל למשכב לא פחות משלושה ימים. וכן כתב הט"ז וכן כתב רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (פרשת עקב שנה ראשונה אות ו).

ומו"ר הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה על מסכת ברכות (עמוד שעב) פסק שאפילו לא היה רתוק למיטתו אלא יום אחד מחמת חום גבוה וכיוצ"ב  חייב בברכת הגומל, ואין צריך שיהיה רתוק למיטתו שלושה ימים אלא יום אחד. וכן כתב רבנו זצוק"ל גם בהליכות עולם (חלק ב עמוד קעה). וכן כתב בכף החיים (סימן ריט סק"מו). ולשיטת האומרים דבעינן שלושה ימים מדובר בחולה שלא היה בו סכנה, דאם היה בו סכנה אפילו פחות משלושה ימים צריך לברך. וכן כתב המשנה ברורה (שם סק"כח). וכן כתב מו"ר רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בחזון עובדיה על מסכת ברכות  (עמוד שע"ג) בבארו את דברי רבנו יוסף חיים זצוק"ל  בספרו בן איש חי (פרשת עקב שנה ראשונה אות ו).

ונראה פשוט שמה שכתב מרן זצוק"ל "אפילו יום אחד" לא דווקא, אלא אפילו אם חלה כמה שעות ונפל למיטתו ולאחר שנטל תרופות נתרפא – גם כן צריך לברך ברכת הגומל. דזיל טעמא, ומרן זצוק"ל כתב אורחא דמילתא שבדרך כלל כל מי שנפל למשכב לוקח לו לפחות יום אחד כדי להבריא.

וכמה מגדולי אשכנז כתבו למעשה דאין לברך הגומל אלא אם כן נפל למשכב לא פחות משלושה ימים או שהיה במצב סכנה. ויש לדעת שגם לפני הספרדים אם היה מיחוש בעלמא כגון שחש בראשו או חש כאב בגרונו וכדומה ולא עלה למשכב כלל אינו מברך ברכת הגומל. וכן כתב המשנה ברורה (שם סק"כד)

ומעתה יש לדון בנידוינו, כאשר אדם נכנס לבידוד האם כאשר יצא יצטרך לברך ברכת הגומל או לא. והנה הגדרתו של מו"ר הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל לגבי חבוש בבית האסורים שהוא אחד מהארבעה שצריכים להודות ולברך עליו ברכת הגומל. היא: שחבוש זה מצב של שלילת החירות של האדם. ולכן יתכן לומר שכל מצב שבו נשללה חירותו של האדם צריך לברך ברכת הגומל. כלומר: לכאורה המדד לחיוב ברכה הוא: לא עצם זה שהאדם נמצא לבדו בחדר או לא יכול טכנית לצאת מהחדר. ולכן במצב של בידוד, אם האדם מצד הדין לא מחויב להתבודד וכפו עליו בידוד הרי שנשללה ממנו חירותו וחייב לברך כאשר משתחרר ויוצא לאחר זמן הבידוד.

והעלתי את הדברים בפני מו"ר המרא דאתרא בגבעת זאב הרה"ג רבי יוסף טולדאנו שליט"א ואמר לי שלמרות שעליו לשבת בבידוד מחמת זהירות מכיוון שכל הבידוד הוא אך ורק לטובתו ולבריאותו. ולכן כאשר יוצא מהבידוד לא יברך ברכת הגומל.

ומעתה מי שיצא מבידוד משום שהיה חשד שחולה בנגיף ולאחר שיצא מהבידוד התברר שלא היה נגוע בחולי, אין לו לברך הגומל אף לבני ספרד וק"ו לבני אשכנז שלא יברך הגומל.

ואם נתברר שהיה חולה ממש בנגיף, אם היה מלווה בחום וכאבים, ונפל למשכב, לספרדים ובני עדות המזרח יברך ברכת הגומל. ולבני אשכנז נראה שלא יברך ברכת הגומל, מאחר ולפי הסטטיסטיקה שמצויה בידי חכמי הרפואה נגיף זה אינו בגדר סכנה ממש, ולדברי הרופאים נכון להיום רק אחזום קטנים מגיעים לידי סכנה , וגם זה רק מעל גיל שישים, או אנשים בעלי רקע בריאותי בעייתי לכן בני אשכנז לא יברכו ברכת הגומל.

* * * *

כאשר יש ספק רפואי במקום סכנה עם מי צריך להתייעץ הרופא או הרב?

בספר משפט הגט (ח"ב סימן קנד סעיף ו) כתב: כי הנה ראינו בפוסקים שהפנו את השואלים לעיתים להתייעץ אצל הרופאים, כמו בשכתב בפחד יצחק (ערך חולה בשבת) ובשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סימן ל), ובשו"ת מהרש"ך (ח"ב סימן קס) ובשו"ת מהרימ"ט (ח"ב חאה"ע סימן יד) ובשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן רצ) וכן, בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן כב), ובשו"ת דבר שמואל אבוהב (סימן שלא) ובשו"ת חוות יאיר (סימן רלד) ובשו"ת שב יעקב (סימן לו, וכן בסימן מא), ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן סה, וסימן פו. וכן בחלק ב סימן קו), ובחלק ג סימן עח, וסימן פו, וסימן קו), ובכרתי ופלתי (יו"ד סימן מ ס"ק ד), ובשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק חיו"ד סימן מט, וסימן נה, וסימן נח), ובשו"ת נודע ביהודה (מהד"ת חיו"ד סימן כא), ובשו"ת הגרעק"א (ח"א סימן סא), ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קנח, קס, קסז, קעד), ובחאה"ע (ח"ב סימן סא), ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סימן עד), ובדעת תורה (סוף הלכות טריפות, בקונטרס אחרון אות רלו), ועוד ראשונים ואחרונים. ועיין באריכות בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן עח) שכתב שמן הראוי להיווכח מה דעת הרופאים בכל העניינים הנוגעים להלכה, וכן נהגו חז"ל ששאלו לרופאים, וכן נהגו הראשונים, ושכן עשה מעשה כמה פעמים לשאת ולתת עם הרופאים. כיע"ש. וראה בפתחי תשובה (יו"ד סימן קפז ס"ק ל).

החזון איש (קובץ אגרות ירושלים תשטו, ח"א סימן קלו) כתב: "הנני חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם וכו', ומצינו מאמוראים שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להירפא". עכ"ל.

ולכן חובה גמורה ללכת לרופא, להתייעץ עם הרופאים ולשמוע להם במקום שיש אפילו רק חשש וספק סכנה, וכך היה מנהג גדולים ורבים שלא סמכו על חכמתם וגדלותם, אלא התייעצו עם הרופאים כדי שיוכלו לפסוק בדיני נפשות, כי מטוב שיבטל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

* * * *

אדם שנמצא בבידוד או בהסגר האם יכול לסמוך על הנס, וללכת להתפלל תפילות במניין ובציבור?

אימתי אמרינו "שומר פתאים ה'"? מכיוון שיש רבים המשתמשים באמירה זו "התורה מגינה ומצילה" ומגיעים לכלל סכנה, לכן אולי הגיע הזמן שנברר קצת הסוגיה בעזרת ה'. בגמרא במסכת סוטה (דף כא ע"א) נאמר: "משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ומחיה רעה, ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך יהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים, ועדין הוא אינו יודע באיזה דרך יהלך. כיון שעלה עמוד השחר, ניצל מחיה רעה ומן הליסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם וכו'. אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנה ומצלה, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנה אצולי לא מצלא. ובספר המאור הגדול (סוטה דף כא ע"א) הקשה בשם הגר"א: כיצד יתכן בתורה עידנא דלא עסיק בה, והרי כתיב והגית בו יומם ולילה?!  (וכמאמר הגמרא במנחות דף צט ע”ב), ואם כן אין לך עת ועידן שאינו עוסק בתורה?!. ולכן ביאר שכונת הגמרא היא: דבמצוות אם יאכל מצות בפסח וייטול לולב בסוכות שפיר דמי ונוטל שכר, אבל אם יאכל מצות בסוכות וייטול לולב בפסח לא עשה כלום, ומעשה ריק בעלמא הוא. אבל בתורה אינו כן, בין בעידנא דעסיק בין בעידנה דלא עסיק, היינו שעוסק בה בלא העת שלומד מסכת פסחים בסוכות ומסכת סוכה בפסח, הרי הוא מקיים מצות תלמוד תורה. ויש לו על זה שכר שלם. מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנה אצולי לא מצלא". ופירש רש"י: מצוה בעידנא דעסיק בה, והיינו לפי שעה, דאמר מגנה מן הייסורים ומצלה מיצה"ר שלא יכשילנו לחטא. בעידנא דלא עסיק בה, משנגמר המצווה ואינו עסוק בה אגוני אגנא מן הפורענות אצולי לא מצלא, ודקתני בברייתא עבירה מכבה מצוה לאו מלהגן מן הייסורים קאמרי אלא מליטול שכר לעתיד. עכ"ד. וכתב המאירי במסכת סוטה (דף כא ע"א ד"ה אע"פ): משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה וכו', כך זכה למצות והן הנמשלות לאבוקה, ניצל מקצת פורעניות בעוד שהיא זורחת, אלא שהוא דבר מסתלק לשעתו, ומגינות עליו מן הפורענות, אבל אינה מצילתו מיצר הרע אחר שנסתלק מעשייתן, וזהו שאמר "אגוני מגנה אצולי לא מצלא". זכה לתורה, והיא הנמשלת לעמוד השחר, ניצל מן הכל, אלא שאינו בטוח עדין מכל וכל, כמו שאמר: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (ועיין בגמרא במסכת ברכות דף כט ע”ב), הגיע לפרשת דרכים, והוא יום המיתה, ניצל מן הכל, וידע ללכת אל עיר גדולה לאלוהים העיר אשר ה' שמה, עכ"ל. ומה שכתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב חיו"ד סימן קמו ד"ה ומ"ש השואל) בשם החתם סופר (יו"ד סימן רמה) שתירץ דמצווה מגנה ומצלה וכו', עי"ש.

לכאורה יש לעיין והרי זה הפוך ממסקנת הגמרא במסכת סוטה (דף כא ע”א) דבין כשעוסק בה ובין כשלא עוסק בה אינה מצילה. ועיין בחתם סופר (פרשת שלח לך, דף סה ע"א) שכתב שהמצווה מגינה על האדם בין במצוות דאורייתא ובין במצוות דרבנן.

בגמרא במסכת פסחים (דף ח ע”ב) נאמר: "הנהו בני בי רב וכתב רש"י: תלמידים. הדרים בכפרים שבבקעה, האם יכולים לבוא השכם והערב קודם עלות השחר ומשתחשך, כלום יש להם לירא מן המזיקים. אמר להם רב: יבואו עלי ועל צווארי", ופירש רש"י: ועל צווארי יהיה עונש היזקן, דודאי לא יזוקו, שהמצווה מגינה עליהם עכ"ל. ואולם כל זה דווקא כשיודע בוודאות שהוא עושה מצוה, ולבבו כנה להשי"ת, וכמו שכתב ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל בקובץ שיעורים במסכת פסחים (אות לג) וז"ל: עלי ועל צוארי. וקשה הא איכא למיחש שמא אינן מכונין למצווה רק לצורך עצמן ובכה"ג לא מיקרו שלוחי מצוה וצריך לומר דרב היה מכיר את תלמידיו וידע דמתכונין למצווה עכ"ל. ומבואר שאם יש בכך נגיעות קצת, אינה שומרת עליו. וכן משמע בעצי ארזים (אה"ע סימן יז ס"ק קכב).  רבנו יוסף חיים זיע"א כתב בבן יהוידע במסכת ברכות (דף לב ע”ב): וגם שלפעמים יש אדם צדיק שמכווין בכל מעשיו לשם שמים, ובכל זאת יכולים להינזק בשליחות מצוה, וכמו שכתב הנתיבות המשפט בפירושו על מה שכתב שלמה המלך החכם מכל אדם "תעלומות חכמה" (קהלת ח, ה) וז"ל: "שומר מצוה לא ידע דבר רע. אמר זאת, תדע לך שהכל בהשגחה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ומה שאתה רואה צדיק ורע לו, על זה שאמר שאין לתמוה על כך, כי עת ומשפט ידע לב חכם. עת נקרא המזל, ומשפט נקרא מה שההשגחה מחייבת על איזה חטא. והיינו שלפעמים סיבת הצדיק ורע לו, הוא מחמת שמזלו רע, כמו רבי אלעזר בן פדת, ואין הקדוש ברוך הוא רוצה לשנות המזל בשביל מעשיו הטובים, שלא ינוכה שכרו לעולם הבא, ולפעמים הוא מצד המשפט לנכות לו חטאיו, אשר לא נודע לאדם בעולם הזה, וזה יודע לב חכם" עכ"ל.

וכן משמע בריטב"א הובא בשיטמ"ק כתובות (דף עז ע"ב) דלא אמרו דאורייתא מגנה ומצלה אלא לעוסקין בה לשמה.

בדרשות מהר"י אבן שועיב (פרשת צו, ד"ה ועוד כתב) בטעם שהתורה לא הגינה על דואג ואחיתופל עיין שם באריכות. וכן  את הסברו של התפארת ישראל למהר"ל מפארג (פרק יד ד"ה בפרק).

ואולם בגמרא במסכת פסחים (דף ח ע"ב) לענין בדיקת חמץ בחורין ובסדקין, מבואר דהא דשלוחי מצוה אינן נזוקין היינו היכא דלא בריא ולא שכיח היזקא, אבל היכא דשכיח היזקא לא. וכן פסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ב הלכה ה) שהחור שבאמצע הבית וכו', בודק עד היכן שידו מגעת. וכן פסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן תלג סעיף ז).

ומבואר דהיכא דבריא היזקא ממש אין לעשות זאת ולומר שהתורה תגין עליו. ועיין עוד בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן ו ד"ה אלא שאי).

ובפתחי תשובה (יו"ד סימן קנז ס"ק ג) כתב: שמותר לאדם להכניס את עצמו בספק סכנה במקום מצוה משום דמצוה אגוני מגנא. ובספר ברכת יצחק (או"ח ח"ג סימן שכט) שהאריך בדברי הפתחי תשובה, ודן באריכותמה הוא שיעור "שכיח היזקא".

וראה במש"כ לפי זה בשו"ת דובב משרים (ח"א סימן עד) לענין קטלנית במקום מצוה.

ומה שנאמר בגמרא בפסחים (דף סד ע"ב) שנתמעך זקן אחד בעזרה כשעשו את הפסח. צריך לומר שכיון שהיה כל כך ריבוי עם, כנראה ממעשה דאגריפס שם, הוי שכיח היזקא לזקן. וכן כתב בספר אורח מישרים (פרק לג אות לד). וכל המכניס עצמו לידי סכנה בזה, מנכים לו מזכיותיו, כמו שנאמר במסכת שבת (דף לב ע"א): אמר רבי ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכים לו מזכויותיו.

וכן כתב בתפארת ישראל במסכת ברכות (פרק א משנה ג) שמותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזקא ומצוה דעסיק בה אגוני מגנא, וראיה לכך מרבי עקיבא שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים שהיה סומך את עצמו שלא יניחו שומר האסורין למות בצמא וכמו שנאמר במסכת עירובין (דף כ ע”א). ועיין בשו"ת משפט כהן (סימן קמג) בפירוש דברי חז"ל על האי דאיתא בספרי על הפסוק: "לא תגורו מפני איש", ואפילו כשאמר מתירא אני מפני פלוני ופלוני שמא יהרוג את בני וכו', דבודאי אי אפשר לומר דמיירי התם בסכנה של ודאי ואפילו לא בספק קרוב, שראוי לקרותו בשם ספק. עכת"ד. וכן פסק בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קנו ס"ק ג) שמותר להכניס את עצמו לספק סכנה בדלא שכיח היזקא, ומצוה דעסיק בה אגוני מגנא. כיע"ש. 

החזון איש (בסימן נט ס"ק ד) כתב שבדבר שהוא ספק סכנה משום חשש רחוק דסכנה, מי שבוטח בה' אין מזניחים אותו וכו'. כיע"ש. ועיין עוד בשדי חמד (ח"ט מערכת יום הכיפורים סימן ג אות ג) בשם ספר ראשית ביכורים, וישרי מלב. ועיין עוד בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ה סימן סה, דף צד ע"א אות ד) בדין זה, והעיר על מה שכתב מהר"ם שיק (או"ח סימן קס) לענין כזית מצה ומרור, שהרופאים הזהירו שלא יאכל מצה ומרור, ואם החולה רוצה להחמיר על עצמו ולאכול, אינו רשאי.

ולכן יוצא להלכה: שאסור לאדם לומר "שומר מצוה לא ידע דבר רע" או "שלוחי מצוה אינם נזוקין" או "שומר פתאים השם" בענין מחלת הקורונה, כי הרי בזה הוכח שבריא היזקא, ובכי האי גונא הרי זה שופך דמים. ועל כן כל מי שבבידוד מחמת שהוא נגוע במחלה או שהוא בבידוד בגלל ספק שהיה ליד חולה ודאי, או שחזר מחו"ל ובהוראת משרד הבריאות עליו להמצא בבידוד ובהסגר הרי הם פטורים מכל המצוות התלויות בציבור, ומכל המצוות התלויות ביציאה מחוץ לבית, ולא מבעיא שפטורים הם ממצוות עשה בשב ואל תעשה, אלא שאף איסורי לא תעשה אפשר להתיר להם במקום הצורך, ועל כן הם חייבים לדעת שאין רצון התורה הקדושה, ולא רצונו של הקב"ה שמסרה לנו אןתה, שיצאו מפתח ביתם ואדרבה בכך שהם נשארים בבית ולא יוצאים החוצה דווקא בזה הם עושים נחת רוח לפני הקב"ה הרבה יותר ממה שיצאו החוצה להתפלל בבית הכנסת או במניין.

* * * *

אדם שהיה ליד חולה קורונה או שחזר מחו"ל ובהוראת משרד הבריאות עליו להיכנס לבידוד האם מותר לו לצאת לתפילה? או לנשום אוויר כשאין אף אחד בחוץ?

 אדם שהיה ליד חולה קורונה או שהיה בחו"ל ובהוראת משרד הבריאות עליו להיכנס לבידוד אסור לו באיסור חמור לצאת לתפילה או לנשום אוויר כשאף אחד לא נמצא בחוץ. והעושה כן מסכן את עצמו ואת האחרים וגורם במישרים ובעקיפים לשפיכות דמים גמורה.

בדין ספק ספיקא להקל במקום סכנה, מוכח בש"ס שאפילו בג' ספיקות יש להחמיר, כמבואר במשנה יומא (דף פג): "מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק הוא אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל". ומבואר דאפילו בג' ספיקות לא מהני להקל במקום סכנה. והפרי מגדים כתב באו"ח (סימן ד אשל אברהם ס"ק ב) שבסכנה אף להרמב"ם ספיקא לחומרא מדאורייתא, וכן כתב עוד במשבצות זהב (סוף סימן קעג). וכן כתב התפארת ישראל (הלכתא גבירתא יומא פרק ח): "דספק נפשות ואפילו הרבה ספיקות דוחה שבת, וכל איסורי התורה, דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש" עכ"ל. וכן כתב בשו"ת שרידי אש במסכת מכות (סימן ל ד"ה במאמרו) ובתוספות יום טוב (אבות פרק ה), ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן אלף יז, בשם הראב"ד).

והנה לכאורה לפי דברי הפני יהושע במסכת כתובות (דף ט ע"א ד"ה לא צריכא) דאליבא דהרמב"ם בהלכות טומאת מת (פרק ט) והרמב"ן במסכת קידושין (דף עג ע"א) שסוברים שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, לפי זה בספק ספיקא הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא.

וכן כתב בשו"ת שם אריה (חיו"ד סימן ב ד"ה ולכן) ולפי זה יוצא כדברי הפרי מגדים דלא מהני ספק ספיקא בסכנה. ואמנם לדעת התוספות במסכת כתובות (דף ט ע"א) ובקידושין (דף עג) והרשב"א (קידושין עג) שספק דאורייתא לחומרא מן התורה, על כורחינו הטעם שמועיל ספק ספיקא להקל הוא, כי בחד ספיקא הוי ליה פלגא ופלגא, וכשיש ב' ספיקות הרי זה כרוב ולכן אזלינן לקולא, וכן כתב הפרי חדש (סימן קי ס"ק מט) ובשו"ת בן אברהם (סימן כב) ובשו"ת תורת חסד מלובלין (או"ח סימן ג אות ד). ולפי זה אף במידי דסכנתא יש לומר שלא חוששים למיעוטא, וכל שכן לפי דברי התרומת הדשן (ח"ב סוף סימן קכג) שספק ספיקא עדיף מרוב ושכן דעת הסמ"ג. וכן כתב גם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן יג) בשם רבינו יונה מניקלשבורג. וכן כתב בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סימן מב) ולפי דבריהם יש להקל במקום סכנה כשיש ספק ספיקא.

ואמנם מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סימן ט אות ו בהערה) אחרי שהביא דברי הפוסקים הללו, כתב לדחות צד זה על פי דברי הפרי מגדים הנ"ל, שיש חילוק והפרש גדול בין איסורין לבין סכנה (וכמו שמשמע בחולין ט. ובטור ובבית יוסף בסימן קטז). וכן כתב להדיא הרדב"ז בתשובה (הובאה באבקת רוכל סימן ריג) שלא מועיל ספק ספיקא לגבי סכנה. וכן כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ת ח"ג סימן קיח, ד"ה ובזה).

ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סימן ה אות ה) כתב כן, אלא שהוסיף, דאף דלא מהני ספק ספיקא במקום סכנה, הני מילי בסכנה טבעית כגון סכנת גילוי וכו', הא לאו הכי כגון שהיא סכנה סגולית, מועיל ספק ספיקא להקל. ע"ש. וכן כתב גם בשו"ת אמרי אש (יו"ד סימן ס) ובשו"ת טוב טעם ודעת (ח"ג סימן קצח) ובעתים לבינה (עמוד רה), ובשו"ת שלמת חיים זוננפלד החדש (סימן רצד בשם מהרי"ל דיסקין). כיע"ש.

* * * *

האם מותר לטייל ולנשום אוויר בחוץ ב"חופשת הקורונה"?

בראשית הדברים עלינו קודם כל לברר האם יש היתר לאדם להכנס למקום סכנה:

הנה בגמרא במסכת שבת (דף לב ע"א) נאמר: "רבי ינאי אמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו. ואם עושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו. אמר רבי חנין, מאי קראה? "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" (בראשית לב, יא). רבי זירא ביומא דשבתא לא נפיק לבני דיקלא". וכן נאמר בגמרא במסכת תענית (דף כ ע"ב), וכן בילקוט שמעוני (בראשית סימן לא) וכן פסקו רבינו חננאל במסכת שבת (דף לב ע"א) וכן פסק הרמב"ם בהלכות רוצח (פרק יא הלכה ה), והרא"ש  במסכת שבת (פרק ב סימן כא), וכן התוספות במסכת כתובות (דף ל ע"א ד"ה הכל בידי שמים), והריא"ז (ברכות פרק א הלכה ב אות ב, וכן שבת פרק ב הלכה ג אות א), ובמחזור ויטרי (סימן שכה ד"ה ומבני), ובאור זרוע (ח"א הלכות ק"ש סימן כ ד"ה אל ישאל), שאסור לו לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה, כדברי הגמרא במסכת שבת (דף לב ע"א). וכן הזהירו בספרי האחרונים, בים של שלמה למהרש"ל במסכת בבא קמא (פרק ו סימן כו, ד"ה ועוד מסקינן), ובשירי קרבן במסכת תענית (פ"ג הלכה יא ד"ה והוה) וכן במנורת המאור (הוספות מדרש לעולם), ובשל"ה הקדוש (שער האותיות אות ד כלל יג), וכן המגן אברהם (סימן קנו ס"ק ב), ובשולחן ערוך הרב (או"ח סימן קנו סי"ט).

והעולה מכל זה: אנו נמצאים בימים קשים שבו מלאך המוות משתולל ואינו מבחין כמו שאמרו חז"ל משניתן רשות למשחית אינו מבחין... ובוודאי זמנים אילו אינם חופש ולא חופשה, ואנו מחויבים להישמע להנחיות ואסור באיסור חמור לאדם לצאת החוצה לטייל סתם בחוץ בזמן שהמגיפה משתוללת ואינה פוסחת על איש.

* * * *

חובש במגן דוד אדום או רופא האם יכול לטפל או לפנות חולה כשיש חשש לקורונה ללא ציוד מיגון מתאים ומלא?

דבר בעיר, כנס רגליך כבר הבאנו לעי"ל את דעות הפוסקים שכתבו שאסור לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה, ושלאו דווקא בסכנה ודאית, אלא אפילו בספק סכנה אסור לו להכניס את עצמו אליה.

והנה בגמרא במסכת בבא קמא (דף ס ע”ב) נאמר: "תנו רבנן דבר בעיר כנס רגליך שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". והזוהר הקדוש (פרשת נח) כתב: בוא וראה, למדנו בשעה שיש מגיפה בעיר או בעולם, לא

יתראה האדם בשוק, משום שיש לו רשות למשחית להשחית הכל , משום זה אמר לו הקב"ה לנח, אתה צריך להישמר, ולא תראה עצמך לפני המשחית, שלא ימשול עליך.

ואמנם בתשובת מהרי"ל (סימן לה) כתב: "ויש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו".

וכן כתב הרמ"א (יו"ד סימן קטז סעיף ה) בשמו, והוסיף: "וכל זה הוא משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהן". וכן כתב מהר"י חיות בספר אפי רברבי  (שער לא אות יג עמוד פ בהנדמ"ח), ובהגהות מהרי"ץ (יו"ד עמוד רנט), ובספר עבודת אהרן על מסכת ב"ק (דף ס ע"ב עמוד קכח ע"ב בספר).  ואפשר שאינה סתירה, כי "כנס רגליך" היינו אל מחוץ לעיר, דהיינו שכולם יברחו למקום אחד.

הגר"א בביאורו (סימן קטז ס"ק יז) כתב: "כיון שכבר איתחזק, וכי האי גונא אמרו בב"ק (דף ס ע"ב) דבר בעיר". עכ"ל. ומשמע שמבאר דמה שכתב מהרי"ל היינו בתחילת הדבר, אבל כשכבר התחיל לא יברח. ובאמת כן משמע להדיא מדברי מהרי"ל: "ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו".

וכן כתב השל"ה הקדוש (שער האותיות דרך ארץ אות יד) לענין זהירות מהידבקות במחלה, וזה לשונו: "בב"ק (דף ס ע"ב) הזהירו על דבר בעיר, ועל רעב בעיר וכו'. וכתב הרמ"א (יו"ד סימן קטז סעיף ה) שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו. (תשובות מהרי"ל סימן לה), וכל אלו הדברים הם משום סכנה,

ושומר נפשו ירחק מהם, עכ"ד הרמ"א. וכן נוהגים העולם. ואני תמה, אודות מכת אבעבועות קטנות ההולכת בין התינוקות, למה אין נזהרין להבריח התינוקות ולצאתם מן העיר, ובוודאי עתידים האבות לתן את הדין על מיתות יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו שמתו בחולי זה ולא חשו אביהם להבריחם.

על כן, כל איש ירא אלהים יהיה ירא וחרד על כל צרה שלא תבוא. וכל אלו הדברים שהם שמירת הגוף, הם בכלל האזהרה של "הישמר לך ושמר נפשך מאד" (דברים ד, ט), והוא גם כן מדרך ארץ, לשמור הגוף שהוא תיק ונרתיק הנשמה, כדי שיהיה כסא לנשמה". עכ"ל. וע"ע בזה בשו"ת מים חיים (ח"ב סימן פו) בענין מי שקיבל תפקיד חשוב אך מסכן את הבריאות, והשיב שם, שיש להימנע מלעבוד בעבודה כזו משום חשש פיקות נפש. כיע"ש.

ובשו"ת באר משה (בנין ירושלים סימן כט) שדן בדברי הרמ"א בתשובה (סימן כ) לגבי אדם ששכר דירה מחבירו, וקודם שנכנס לדירה חלתה אשתו בחולי הקדחת ורצה המשכיר למנוע כניסתם לדירה מחמת חולי האשה, והשיב הרמ"א: "כי מה שאומר שהוא חולי המדבק, כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא, ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דין ביקור חולים, כי לא מצינו בשום מקום שחילקו בין חולי המדבק לשאינו מדבק חוץ מלעניין בעל רעתן דאסור לישב בצילו" וכו'. עכת"ד וכתב ע"ז הבאר משה, כי הרמ"א סותר את דברי עצמו

ממה שכתב ביו"ד (סימן קטז ס"ה), ויש לומר דזה לא משום חשש דחולי מדבק, אלא כמו שכתב בשו"ת מהרי"ל (סימן ג), משום דבעידן ריתחא הוא כמבואר בב"ק ס: דכיון שניתנה רשות למשחית להשחית אינו מבדיל בין צדיק לשאינו צדיק וכו'. עכת"ד.

וכן כתב רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חו"מ סימן מט) לגבי רופא שהיה מרפא חולים בשעת מגיפה, ולא רצו להניחו להכנס לבית הכנסת מפני החשש שמא יתדבק בהם המחלה, וכתב שאין להביא ראיה מדברי הרמ"א, דדוקא

לגבי מלחמה דהוי עידן ריתחא, אבל לא לשאר מילי. ועל כל פנים מדברי השל"ה בדעת הרמ"א ומהרי"ל משמע שגם

בחולאים המדבקים נאמר דין זה, ולכן אין הכי נמי יש לברוח מן העיר או להימנע מביקור חולים כשיש חשש התדבקות. ובשו"ת בית דוד (סימן כב) נשאל אם מותר לשמש חולה החולה בחולי המדבק, והסיק שהדבר אסור לחלוטין, שהרי שנינו בשבת (דף לב ע"א) אל יעמוד אדם במקום סכנה, ואין חיוב לשמש, דלא אמרה תורה לעשות מצוה באופן שההיזק הוא ברור לעושיה. וכן כתב התפארת ישראל (כתובות פרק ז משנה י): "נראה לי כשיש ח"ו חולי המדבק, ואפילו ספק מדבק, אסור לשכור ישראלים לשמשו או לקבור מתיו, וכן משמע בגמרא במסכת שבת (דף קיג ע”ב). ולכן כתב בשו"ת חמדת צבי (ח"ג סימן מג) דמי שיש לו מחלה מדבקת חייב להודיע זאת לאחרים, כי למנוע העברת המחלה לאחרים, וראיה לזה ממו"ק (דף ה ע"א).

וע"ע בשדה חמד (מערכת ב אות קל). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן יז, רפואה בשבת פרק ה) שדן באם מותר לגור במקום שהאויר בו מזוהם ואי אפשר לנשום כראוי, ויש סכנה לחלות במחלות זיהומי אויר, שיש להתרחק ממקום כזה, וכמ"ש הרמ"א הנ"ל.

וע"ע בספר אסותא (עמוד שצב) בדברי הרמ"א בתשובה (סימן כ). ומ"מ כתב בשו"ת קנין תורה (ח"ד סימן קטז) שבאמת אסור להתקרב לחולי המדבק ממש לידו, שזה פיקוח נפש ממש, אלא שיעמוד בריחוק מקום מהחולה וכו', ובחולי ראתן דוקא מזיק הדבר למרחוק וכו'. כיע"ש. וע"ע בדעת תורה למהרש"ם (יו"ד סימן שלה).

ולאור האמור למעלה נראה שיש להימנע מלגור בערים הסמוכות לכפרים ערביים, שסובלים לעתים מירי טילים, וכמו שכתב מהרי"ל והרמ"א.

וכן דעת מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל כמו שכתב ביביע אומר שיש להימנע מלגור בהתיישבויות מסוכנות, או בערים הסמוכים לכפרים ערביים וכתוצאה מכך סובלים לפעמים מירי טילים, דהוי ליה בכלל מקום סכנה, ואסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה.

ובשו"ת הרשב"ש (סימן קצה) כתב כמה הנחיות לעת מגיפה, ומהן, שלא יצא אדם מביתו כלל וכו', וז"ל: ומה שאמרו

ג"כ דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים, שלום בעיר אל יהלך בצידי הדרכים כדברי הגמרא המסכת ב"ק (דף ס ע”ב) הכוונה בזה - כי בשעת הבריאות צריך אדם להשוות הנהגתו ולאחוז בממוצע במאכלו ובמשקהו ובמלבושיו ובשנתו ובקיצתו בהקרתו ובהיעצרו וברחיצתו ובאוויר המקיף בו ובתנועתו ובמנוחתו ובתנועותיו הנפשיות, כלומר בשמחתו ובאנחתו בכעסו וברצונו ובשאר דברים ההכרחיים לגוף האדם, ללכת באמצעם לא ריבוי ולא מיעוט. אבל בזמן המגפה צריך להיזהר בתכלית השמירה, ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים, ושלא להרבות במזון, ושיאכל דברים טובי האיכות ומעטי הכמות, וירבה המנוחה וירחיק היגיעה, וירבה מהמנוחים הטובים, וירחיק האנחה וירבה השמחה, כל זה בקצה אחד מהקצוות ולא יספיק בזה מיצוע בלבד, וזהו אל יהלך אדם באמצע הדרכים אלא בקצה האחרון, וכל זה הוא ענין טבעי".

ומו"ר הגר"ש וואזנר זצוק"ל נשאל בזה בספרו שו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן רנא) וז"ל: בעניין חובת הרופא, האם יש חובה לרופא לטפל בחולה עם מחלה מדבקת מסוכנת, ובעיקר בזמן מגיפה, או שהעצה לברוח מן העיר כשיש דבר כמבואר בגמרא במסכת בבא קמא (דף ס ע”ב)? תשובה: פשוטם של דברים שאסור לרופאים שיכולים להועיל לחולים לברוח לסלק מתפקידם רק ישמרו עצמם ככל האפשר שלא להתדבק כתקנת הרפואה בעתים הללו, וראיה לי מתקנת רבינו הגרעק"א זי"ע בשעת מגיפת הכולירע בעיר פוזן שכתב שאנשים שיכולים לשמש החולים האלה יהיו באופן קבוע בחדר הלאצארעט, וכתב שם שהוא שכר האנשים האלה, וכן כתב שם שיקראו מיד לרופא. יע"ש. ונדפס באיגרת מרן הגרעק"א בספר אגרות סופרים (מכתב ל). ואינו משמע לי שידבר דוקא מאנשים אשר לא מבני ישראל המה. עכת"ד.

ודברי הגרעק"א הנ"ל נדפסו גם בחידושיו על מסכת נדרים (דף לט ע”ב).

וכן כתב בספר פסקי רפואה (פרק ב הלכה יב) שחובש שנקרא לבצע פעולת הנשמה, מחויב ללבוש מסכה כדי למנוע התדבקות מן המחלה שאותה נושא החולה. ואף שכתבנו שם בהערות בשם מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל והובאו דבריו בספר רבינו (עמוד קס). וכן כתב בספר בישרים תהילה (ח"א מדיני חולה, סימן רפט) וז"ל: חובש שנקרא לבצע הנשמה, אף על פי שעל פי הנהלים צריך לחבוש מסכה בכדי לא להדבק מהמונשם אם יש בו איזו מחלה, בכל זאת אם נקרא להציל חיים ואין בידו המסכה, מחויב להנשים אותו, כיון שהסכנה היא ספק קלוש. היינו בסתם חולה שאין ידוע אם הוא נושא מחלה מדבקת, אבל בחולה קורונה לית מאן דפליג דאין לו להנשים ללא מסיכה, וחמירא סכנתא מאיסורא, ואין לו להכניס עצמו לסכנה כדי להציל חיי חברו, וכפי שהסכימו הפוסקים.

והעולה מכל זאת: שאסור להיכנס גם כדי לנסות ולהציל חיי אדם כאשר המציל אינו ממוגן ויש חשש של סכנה מהידבקות בנגיף. ומכל מקום מכיוון שאסור ואין שום היתר הלכתי לאדם להכניס את עצמו למקום של חשש סכנה, אין לו היתר לסכן את עצמו בשל כך.

ודיברתי בעניין זה עם חתני היקר המחנך הדגול ואיש החסד הרב יאיר אביצור שליט"א שעשה לי קצת סדר בדברים כיצד ומהם ההנחיות והנהלים של מגן דוד אדום, ישנם שני סוגי היערכויות במגן דוד אדום, ישנם את הכוננים שנמצאים בכל רגע נתון במצב היכון על כל קריאה וצרה שלא תבוא, אבל הם יושבים בביתם ועסוקים בעיסוקיהם. וכאשר הם נקראים לבוא ולהציל חיי אדם, הם נזעקים מיד ומגיעים עם הציוד האישי שיש לכל אחד מהם. חלק מהציוד האישי להצלת חיים כולל גם ציוד של חובש רגיל ובהם:

·כפפות תקניות.

·2. מסכת ff3 או מסכת n90.

על כל כונן יש חובה להגיע וללבוש לכל אירוע ולכל כתובת עם כפפות (למרות שיש לו גם בציוד האישי גם מסכת ff3 או מסכת n90) בין אם זה בזמנים אילו כאשר הנגיף נמצא בכל מקום, ובין בעיתות רגילים. כאשר ישנו ספק של קורונה לא יוצאים לשום אירוע בכלל, ואם יצאו לאירוע ויש ספק הקל שבקלים הם מחויבים לא לטפל בכלל, אלא להתרחק מהמקום, ולהזעיק צוות אמבולנס, או צוות אט"ן.

לצוות אמבולנס וכן לצוות אט"ן יש את כל הציוד למיגון נגיפי הכולל בין היתר:

·כפפות כפולות.

·בגד גוף אטום.

·מסכת פנים.

·ערדליים.

·כיסוי ראש אטם.

·משקפי מגן.

כל הציוד הנ"ל הוא לפי תקן מחמיר המאפשר חשיפה בטוחה גם לנפגע מאומת. וזו ההזדמנות להודות לכל אנשי החסד הרופאים, הכוננים, האחים והאחיות, שמדירים שינה מעיניהם ועובדים יומם ולילה סביב לשעון כדי לטפל ולהציל כמה שיותר אנשים. תהא משכורתכם שלימה מאתו יתברך וישמור ויגן עליכם ועל כל עמו בית ישראל ויבער את הנגע הזה במהרה.   

* * * *

אדם שחלה בקורונה ונמצא במצב קשה, ויש שני רופאים אחד כהן ואחד ישראל, מי מהם צריך ורואי לטפל בו?

הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א כתב בספרו חשוקי חמד על מסכת סנהדרין (דף ק"ז ע"ב) כתב לדון בשאלה: באדם החולה במחלה מדבקת, כגון בימינו השפעת המקסיקנית המדבקת, וגורמת למות, אם יש לפניו שני רופאים היכולים לטפל בו ואחד מהם כהן האם יש להעדיף אחד על השני ואולי עדיף שהישראל יטפל בו כיון דאמרינן בגמרא במסכת הוריות (דף יג ע"א) שכהן קודם לישראל להחיותו והאריך שם מדברי המרגליות הים בשם הילקוט הגרשוני בשם אהבת יהונתן דמצורעים לאו משום טומאה נשלחו אלא משום שצרעת הוא מחלה מדבקת ופחדו תושבי העיר שלא תדבק בהם צרעת וכתב על זה כי מדבריו נראה שבמחלה מדבקת עדיף שהכהן יטפל כיון שהוא חסין יותר משאר ישראל, וצ"ע אם גם בימינו נאמר כלל זה שעדיף לבחור רופא כהן להתעסק בחולים. עכ"ד.

וכתב על כך בכרם אליעזר: והנה מה שכתב לדון האם זה שייך גם בכוהנים שבזמנינו לכאורה יש לדון גם בזמן הבית גופא, האם רק בנגעים הייתה שמירה מיוחדת לכוהנים, שלא ידבקו או דהוא הדין כלפי שאר מחלות מדבקות רח"ל.

* * * *

כאשר שומעים על סגולה מסויימת היכולה להציל מהקורונה אבל צריך לביצועה להתאסף מאה אנשים יחדיו (נגד ההנחיות של משרד הבריאות) האם אפשר לסמוך על הסגולה?

חייב כל אחד ואחד כל שאפשר על פי דרכי הטבע להיזהר ולהינצל מהסכנה, ולכן אסור לסמוך בזה על תפילות וסגולות, ולכן גם מי שיש בידו כל מיני סגולות להינצל מכל מיני מגיפות חובה עליו לשמור על כל הכללים שהורו רשויות החוק ומשרד הבריאות. וכן מובא בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן קעב ד"ה אמנם) שכל שאפשר על פי הטבע להיזהר ולהינצל מהסכנה אין לסמוך על רחמי שמים, כיון שיש על כל אחד ואחד מצוות עשה "ושמרתם מאוד לנפשותיכם”. ואמנם אין לנו שום צל צילו של ספק שחובה עלינו להתחנן ולהתפלל ולבקש מהקב"ה בדמעות שליש שיחוס וירחם עלינו ועל כלל העולם, אבל לסמוך על סגולות ולנהוג שלא כפי ההוראות ההנחיות והכללים הרי זה אסור באיסור גמור.