לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשת צו

ו,ב: וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ: אלשיך: " מי לא ידע כי בו תוקד אש המזבח? ... והטעם כי אש המזבח שהוא קדושה מן השמים תוקד בו. גם אחר שנתאכלה אש עצי המערכה. כי אחר שאחזה בה אש המזבח שהוא מן השמים ... כי עין בעין יראו כי אש רוחני וקדוש מעין המזבח של מעלה הוא וא"כ ודאי שהיא העול' בקדושתה ... (במדרש רבה) תוּקד עליו לא נאמר אלא תוּקד בו. האש היה מתוֹקד בו". אש פלאית ראויה לציון.

ז,כט: הַמַּקְרִיב אֶת-זֶבַח שְׁלָמָיו, לַיהוָה--יָבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ לַיהוָה, מִזֶּבַח שְׁלָמָיו: אלשיך: " מי לא ידע כי המקריב את זבח שלמיו שיביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו, כי הוא הדבר בעצמו? ... שמגביה ערכו להביא זבח שלמיו, שהוא לתת זבח בהמת שלמים, כאלו מעורב דעתו עמו, כשווים. והם שלמיו שלו שבשר ודם הוא לה' אלהי האלהים". השלמים הם כאילו הוא עצמו, ולכן הם נקראים 'זבח שלמיו'.

ז,לז: זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; וְלַמִּלּוּאִים--וּלְזֶבַח, הַשְּׁלָמִים: מדוע נכתב 'לעולה למנחה' ולא 'תורה העולה והמנחה'? אלשיך: " שהכוונה היא לומר ש'נשלמה פרים שפתינו', כי בעסוק בתורת עולה מעלה עלינו ה' כאלו הקרבנו עולה". התורה מוקרבת על ידינו, כביכול, בתורה עולה ומנחה, וזאת בזכות עיסוקנו בלימוד העולה ובתפילה. מעניין.

ז,לח: אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינָי:  בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה--בְּמִדְבַּר סִינָי: אלשיך: " מי לא ידע כי זאת התורה צוה ה' את משה בהר סיני ... שאם הוא לומר שהיה במדבר סיני מה בא להודיענו שלא ידענו? ...  והיא אשר צוה ה' בהר סיני. לא צוה על דברי עולה וזבח. אך ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. היה במדבר סיני. ולא בהר סיני שהוא כי בהיותם בהר סיני שהיו קדושי עליונין, לא היו צריכין קרבנות, אך אחרי כן שחטאו בעגל: וחזרה זוהמתן, ונתעתדו לחטא, אז שהיה במדבר סיני הי' צווי הקרבנות לתקן עוותתם שהוא בעוברם על מצות התורה, מה שאין כן מתחלה כי בלי תורה לא היה חטא". אלשיך מבין שאכן בהר סיני לא צוו בני ישראל על קרבנות, אלא צוו על כך במדבר סיני, לאחר חטא העגל, ורק אז הייתה סיבה למצוות הקרבנות. מעניין. אי"ם סובר אחרת לגמרי, שהציווי על קרבנות הוא תקף למדבר סיני בלבד ולא לאחר כניסתם לארץ.

שבת שלום וקורנת מאושר ולא מקורונה, שבת של ניסי שמיים, עירוב דעת עם עבודת ה', הרגשת עולה וקרבן לרצון ה' בעבודתנו גם ביחידות, ושבת מלאה תורה בלא חטא, אורן.