"צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" (ו, ב)

שבת שלפני פסח קוראין אותה שבת הגדול, ויש בה את הכוח כמו הכוח של כל שבתות השנה ביחד , שזה כוח עצום לתת סיוע לכל אדם לקבל קדושה וטהרה ושפע של אמונה ושמחה לכן נקראת שבת הגדול, כי יש בה את הכוח של כל חמישים השבתות של השנה" (חידושי הרי"מ).

"זאת תורת העולה"

יהודי צריך כל הזמן לשאוף למעלה אל ה'. הוא צריך להחליט ששום דבר לא יבלבל אותו, שום דבר לא יזיז אותו מהנקודה שהוא רוצה רק את ה'. אדם שעוד לא טעם פעם אחת את האור האמיתי של השם, אז מסכן, הוא כל הזמן חושב שהתענוג היחידי שיש בעולם זה התענוג של התאוות. אם פעם אחת יטעם טעם של תורה, של תפילה, של התבודדות, טעם של קדושה, של רוחניות, כבר אי אפשר יהיה לרמות אותו. והעיקר זה הטעם של הרצון. אדם רק רוצה את השם, איזה טעם זה! כל הזמן מתגעגע, כל הזמן כוסף.

נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה'. התחליף לתענוגות השקריים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של קדושה. אין עונש יותר גדול מזה שאדם אין לו חשק להתפלל, אין לו חשק לתורה, הלב שלו נהיה קר לכל דבר שבקדושה, כי הוא נתן את כל חום לבו לצד האחר.

המלחמה על הקדושה לא נפסקת. אדם,  אם הוא לא הולך קדימה, הוא הולך אחורה. הוא נמשך לתאוות של העולם הזה. בן אדם צריך להכניס קדושה לתוך הבית שלו. ילד צריך לראות את האבא שלו עושה עוד דברים חוץ מאשר לאכול. זה צריך להיות בית של תורה, שהשכינה שורה בו, שהאהבה והחדווה מרוממים אותו, שהשלום והרעות מעלים אותו לשלימות עליונה.

אדם שחי מתוך שמירת התורה, מתעלה למעלה מדרך הטבע, הוא נהפך  לבריה חדשה לגמרי. התורה מרוממת אותו לחיי קדושה ואמת. כפי שמסופר על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מאיזה ישמעאלי, ונמצאה מרגלית יקרה בצואר החמור, והחזיר רבי שמעון בן שטח את המרגלית לישמעאלי, ואמר חמור קניתי, מרגלית לא קניתי ואמר אותו ישמעאלי: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח (דברים רבה ג,ב). אשרינו שבחרנו בדרך האמת והשלמות, שכל רצוננו לעזוב עולם של יצרים ולהיכנס לעולם של קדושה.

מה ה' רוצה מהאדם במלחמה הארוכה בעולם הזה? שהוא ידע שה' נתן בו יצר הרע, כך גזר הבורא בחוכמתו, שיהיה לאדם יצר הרע. ומה על האדם לעשות? להתפלל. לא לכעוס על עצמו, לא להיות עצוב ושובר ומיואש מזה שיש לו יצר הרע שהרי האדם לא ברא את עצמו עם הטבע הזה, כך ברא אותו ה', ולכן ה' לא בא בטענות לאדם על כך שיש לו יצר הרע, אלא הוא רק רוצה שהאדם יתפלל. השם זה תפילה. להגיד רק השם זה פרושו – רק תפילה!

רבונו של עולם תן לי אמונה! שאני לא אסיח דעתי ממך אפילו שניה אחת בחיים שלי! שכל הזמן אני אהיה דבוק בך! כל הזמן אני אזכור אותך! שכל הזמן אני אבקש ממך! שכל הזמן אני אודה לך!

צריך לשאת את הראש למעלה. אל ה'. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. כל כך הרבה עובר עליך ביום אחד, איך אתה יכול להישאר עם זה לבד? אתה חייב ללמוד לדבר עם ה'! פגישה יומית עם בורא עולם פותחת את הסתימות, משחררת את המועקות, מביאה לקירבת ה' כל כך נפלאה. הנפש שלך זקוקה לזה. רבי נתן אומר שיגיע הזמן וזו תהיה דרך כבושה לרבים, כמו שהיום מניחין תפילין כך בעתיד ידברו עם ה'.

התורה הקדושה מלמדת אותנו בפרשת השבוע איך להקריב שלמי תודה. שלמי תודה על מה? על כל החסד שעושה עמנו הקב"ה כשגם מה שהוא מסתיר ומחסיר מאתנו, זה הכל מתוך חסד ורחמים שרק לפניו הם גלויים. אדם מתחיל להגיד תודה, לשמוח, נהיה לו גן עדן בעולם הזה. אדם מתחיל להגיד תודה על היסורים, הוא פתאום יכול להרגיש שזה מתנה היסורים האלה.  רק עם תודה ללכת. להתחזק בדרך של התודה. מי שהולך עם זה בתמימות, מתחזק בזה, לא יכול להפסיק להגיד תודה. כל תודה ממשיכה שפע עצום, ממשיכה ישועות. תודה על הכיפה, תודה על הזקן והפאות, תודה על המצוות, תודה על כל נשימה ונשימה. אין תענוג גדול מזה. ממש המתיקות של החיים. העיניים רואות, האוזניים שומעות, הפה מדבר, הרגלים הולכות, תגיד תודה! הקב"ה נתן בית, ופרנסה, ויש חשמל, ויש מים בברזים, ויש תפילין ויש טלית, ומה לא. ואם זוכים לצאת קצת מעצמנו, קצת להסתכל סביב, יש שמש, יש ירח, יש כוכבים, שמים נפלאים, וכל סוגי הפרחים, וציפורים ופרפרים, זה כזה יופי שלא יתואר.

והפיסגה של כל הדברים, השיא של הכל זה האדם עצמו, נזר הבריאה, הקב"ה השקיע את האלוקות שלו בנו, צריך לגלות אותה, להתפעל ממנה, להתפאר בה. תודה, תודה, תודה, על כל המילים הטובות שאנחנו זוכים להגיד לאחרים ושאחרים אומרים לנו, תודה על כל מה שהצליח והסתדר וגם על מה שלא הצליח ולא הסתדר, הכל זה רחמים אין סופיים של ה' ועל הכל צריך להגיד תודה.

יהודי צריך לחיות את האמונה בשלמות, עד שהכל ממש בוער בו, שזאת תהיה כל חיותו וכל שיחתו, עם כל מי שייפגש, ידבר רק על זה, צריך לחיות את הדברים, שזה יזרום בדם. כמו שאני רוצה אתכם אני רוצה שאתם תרצו אותי. מה אני מבקש מהיהודי? במה הוא ניכר שהוא יהודי? שהוא את המסר הזה שאין עוד מלבדו – הוא לוקח את זה אל הלב, מאמץ אותו, לא עוזב אותו, נושם אותו, ישן איתו, קם איתו, אוהב  אותו, תודה רבה שיש ה', תודה רבה שאין עוד מלבדו. זה לא איזה מן גזירה, איזה משהו קשה, כן, הבנתי את זה בשכל אבל עכשיו תעזבו אותי, עכשיו יש לי חשק לזה ועכשיו יש לי תאווה לזה ועכשיו יש לי רצון לזה. לא! את המסר הזה שאין עוד מלבדו, אני מתפלל על זה, אני כוסף לזה, ומבקש את זה, ומאמץ את זה לליבי, וכשאני רואה שאני לא מצליח אז אני עוד פעם מתפלל ועוד פעם מבקש, זה מה שאני הכי רוצה.

אם אדם משקיע את החיים שלו באין עוד מלבדו, ומגדל את הילדים שלו על זה, הוא יראה נפלאות. כי כשאין עוד מלבדו אז כל כך הרבה בעיות נעלמות מאיתנו, כל כך הרבה דאגות כבר לא שייכות אלינו.

ה' מחכה לנו. מצפה לראות איפה יש לנו איזה פרפור בלב, פרפור של עליה, של רצון להתקדש, להיות יותר טוב, אפילו בפסיק הכי קטן, ה' אוסף את כל הנקודות האלה, משתעשע איתן. אפילו שאלה הדברים הכי קטנים. התורה הקדושה בפרשת השבוע מראה לנו כמה חביבה מנחת העני לפני הקב"ה. כל המנחה כולה היא בסך הכל עשירית האיפה קמח ומעט לבונה ומעט שמן. זה הכל. וגם מזה, מה שהולך למזבח זה המעט שנכנס בין שלוש אצבעותיו של הכהן, כל השאר נאכל לכוהנים. ולמרות שזה כל כך מעט, זה הכי חביב לפניו יתברך. כי יש פה רצון. גם אם אני לא יכול כי אין לי, אבל אני רוצה לשמח  אותך, אני רוצה לעשות לך נחת רוח ריבונו של עולם. הרצון זה המבחן שלך. כי בעצם הוא זה שיקרב אותך אל ה'. אדם צריך כל הזמן להתחזק בנקודה הזו, לא משנה מה עובר עליו, שהוא רק רוצה את ה'. זה כל הסוד. שאפשר לפחות לרצות. ולעשות מהרצון תפילה. יש לך התעוררות להיות צדיק, אל תזרוק את זה  בגלל שאתה זוכר שבעבר כבר ניסית ולא הלך לך. אל תתייאש מזה. אתה לומד באיזה ספר מוסר או חסידות, אתה שומע איזה דרשה מרב ובאה לך התעוררות? אז גם אם אתה מבין שאי אפשר  בבת אחת להיות צדיק גדול, אבל תרצה. תעמוד בפינה ותגיד כמה מילים לקדוש ברוך הוא. זה כל כך יקר כשיש לאדם רצונות חזקים וכיסופים גדולים לה' יתברך. כי אם תתמיד בהם, אז הקב"ה יעזור לך שגם אתה תזכה להיות צדיק גדול.

פרשת צו, פרשה של קורבנות. קורבן לשון קרוב. כל החיים שלנו אנחנו צריכים להתקרב אל ה'. ולהתקרב אל ה' אפשר רק אם מתחזקים באמונה. זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בשיא החושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה. אני מאמין בך רבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתררת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר זה.

אדם צריך לדעת  שכל הרהור טוב שיש לו, זה האוצר שלו, את זה הוא יכול לשים בכספת שלו. זה משהו נפלא. כי עוד שעה שתיים יהיה לו עוד הפעם איזה הרהור טוב. רק הרהור, כבר לא מדברים על דיבורים ותפילות, לא מדברים על מעשים, רק הרהור טוב. הדמיונות שלנו שאין לנו זמן הם לא נכונים. כי מספיק שנקדיש את המחשבה. נחשוב תוך כדי שאנחנו עושים דברים אחרים.

אתה הולך בדרך, תגיד כמה מילים, כמה מזמורי תהילים שאתה יודע בעל פה. לדבר אל ה' פשוט פשוט. זה כל ההצלחה שלך בחיים. אתה מחפש משהו ולא מוצא את זה, הופך את הבית ולא מוצא את זה, פתאום מצאת – ה' תודה. תודה לך ה'. אני יודע שאתה אוהב אותי ואתה עזרת לי למצוא את זה. מה קרה באותה דקה? קיבלנו קשר אישי עם הקב"ה. כל עבודת התשובה היא לבנות קשר אישי עם הקב"ה. אתה מדבר עכשיו עם ה' כזה פשוט. ואתה אומר לו: ה' תודה רבה לך על מה שעשית בשבילי. אחרי רגע אוי וי, חשבתי מחשבה לא טובה, או דיברתי דיבור לא טוב. ה' סליחה,. תסלח לי. אני כל כך מצטער. אז מה אמרתי? שתי מילים בסך הכל. תודה וסליחה. אבל אמרתי את זה בגוף שני, ישר לקב"ה, דיברתי איתו ישר. ראיתי שהוא על ידי. ראיתי שהוא נתן לי. ראיתי שהוא מחכה שאני אבקש סליחה. ראיתי גם שהוא סולח לי. ראיתי שהוא מחכה שאני אגיד לו תודה.

שבת שלפני פסח, שבת הגדול, למה היא נקראת כך? כי בשבת האחרונה שלפני שיצאו בני ישראל ממצרים, ה' ציוה לכל בית אב לקחת שה קורבן פסח, ולקשור אותו לרגלי המיטה. המצרים שראו את זה כעסו מאד, השה נחשב אצלם בהמה קדושה, וקרה נס, הם לא תקפו את בני ישראל, וגם כששמעו שהולכים לשחוט את השיים, הם לא השיבו דבר, קהו שיניהם.

שבת הגדול באה להזכיר לנו שה' הוא גדול, כמו שאמר רבינו הקדוש: ה' יתברך גדול מאד, ואין יודעים כלל( חיי מוהרן ס"ז) הבעיה שלנו שאנו נופלים הרבה פעמיים לקטנות המוחין בגלל כל מה שעובר עלינו, ואז שוכחים את גדולת ה'. זה מה שבא להזכיר לנו שבת הגדול, שה'  הוא גדול כל כך , הוא כל יכול והוא עושה לנו ניסים ונפלאות בכל עת ובכל זמן, כמו בסיפור הבא:

שלושה סימנים וקופאי אחד

עדשת  הסיפור מופנית לליטא, שם בעיירה קטנה התגוררו להם הרב רפאל והרבנית שרה רחל פליכטמן עם שבעת ילדיהם, שהגדול ביניהם אברהם, עדיין לא מלאו לו 14 שנים. כמה עשרות משפחות יהודיות תקעו שם יתד באותה עיירה, שקטה ואדישה משהו, אך הלהבה היהודית בערה שם, ועוד איך בערה. לפליכטמנים היתה חנות לא שוקקת ולא מזהירה במיוחד לממכר דגים מלוחים ולשימורי ירקות. הם התפרנסו מפרוטות אבל ידעו לשמוח בשמחת התורה, המפכה בהם. עד לאותו בוקר בראש חודש אייר, שנשא בחובו זעזוע נורא. חווהלה בת הארבע סיפרה כמשיחה לפי תומה שהמוזג הנוצרי הגיבן ייבגני, נתן לה במתנה חתיכת נקניק וסוכריה והיא ברכה "שהכל", כי גם על סוכריה וגם על הנקניק מברכים "שהכל".. "הילדה אכל דבר אחר!, זעקה הרבנית. הרב רפאל חש צמרמורת צוננת בכל גופו. זעזוע משפחתי. בצהריים הגיע הדוור איוון יברונסקי ובידו מעטפה מארץ ישראל. וזו לשונו  של המכתב שבתוכה: "אחי היקר רפאל שלומך ישגה. אין קדושה וטהורה כארץ ישראל. אני מתגורר כאן כבר שנתיים בירושלים עיר הנצח, ולומד בכולל חשוב עם כמה מחכמי ירושלים. כדאי לך לעזוב את ארץ טומאת העמים, ולבוא עם כל בני המשפחה לחונן את עפר הארץ בה הלכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ולהתבשם מאורותיה של השכינה הקדושה שלא זזה מעולם מן הכותל המערבי, שם אנו מתפללים מידי בוקר. מכור את מעט מטלטליך, קנה כרטיס ואני כבר אעשה הכל שתשתלב בירושלים תובב"א. אחיך אוהבך משה נחמן".

"אחיך צודק. כאן לא מקומנו. הגוי הערל טימא את נשמתה של בתנו, ומי יודע מה ילד יום" אמרה הרבנית המודאגת. "זו החלטה לא פשוטה שרה רחל, אף נשמתי צועקת ארץ ישראל, אך המסע יקר מאד, מעבר להיותו מפרך. ואנחנו בחסדי השם יתברך, עם מה שמרוויחים קונים פת וגבינה. אצטרך להתייעץ עם גדול הדור מרן ה"חפץ חיים", האם לקום וללכת. סוף סוך אני מכהן כאן כמרביץ תורה, מוהל ושוחט.. יגעים הדברים". השיב הרב.

שוב דפיקה בדלת, הדוור יברונסקי אוחז בידו מעטפה ואומר "סליחה הרב פליכטמן נזכרתי שיש לי עוד מעטפה עבורך, דומני שאף היא הגיעה מארץ ישראל – פלשתינה". "עוד מעטפה מארץ ישראל"? התפלא הבן הבכור אברהם, "מי יש לנו בארץ ישראל חוץ מדוד משה נחמן? ממש מעניין?". רבי רפאל פתח את המעטפה , אט אט ובזהירות הוא שלף דף צהבהב מקופל, ובו אותיות מודפסות של מכונת כתיבה. "לכבוד הרב הגאון המופלג בתורה ויראה, רבי רפאל פליכטמן שליט"א. הנני פונה לכבוד תורתו בדחילו וברחימו, ואחרי דרישת שלומך, אבקשך להיחלץ חושים למען תורתה של ארץ ישראל. לא, אינני מבקש תרומה... אלא בשמם של כל בני התורה בירושלים הנני מבקש שכבודו ייחלץ חושים ויעלה לארץ אבותינו, ויטול על כתפיו הרחבות לרומם את מוסדות התורה, והרבצתה בכל אתר ואתר. על החתום אחד מגדולי רבני ירושלים וארץ ישראל". אותו רב שלח כמה עשרות מכתבים לתלמידי חכמים ברחבי אירופה, ובהן קריאה מעומקא דליבא לעלות ארצה.

"רפאל , תוך פחות משעה קיבלנו שלושה סימנים ברורים. המקרה הנורא עם הילדה, שני מכתבים – הקוראים לנו לעלות ירושליימה – שהם ממש בנות – קול מן שמיא... דומני שאפילו שאלת רב אין כאן. מחכים לנו שם", סיכמה הרבנית. "וכסף מנין?" שאל. "יש לי כמה פרוטות שחסכתי מהיד לפה". זה משמח, אך דומני שלא כדאי שנעזוב כל המשפחה יחדיו, עדיף שאסע כחלוץ לפני המחנה עם שלושת הילדים הגדולים, וכשאגיע לשם ואסתדר, אשלח לך טלגרמה עם עדכון מתי כדאי לכם להגיע". העזר כנגדו הנהנה בהסכמה.

הרב רפאל למרות שלושת הסימנים המובהקים שאותתו לו "סע לארץ ישראל"- החליט למרות הכל לקבל את ברכתו של הכהן  הגדול מראדין. רבן של כל בני הגולה האזין בקשב רב לרב פליכטמן, לספקותיו, היסוסיו וסימניו וסיכם בשתי מילים: "מעלין בקודש". פניה של הרבנית שרה רחל ששמעה שתי מילים אלו שיצאו מפיו של כהן גדול – זהרו מאושר. "אין לי ספק שהסיעתא דשמיא תעמוד לימיננו, ובכל אשר נפנה נעשה ונצליח..." . הרב רפאל ישב על כסאו במטבח הצר, עדיין פירפרו בקירבו היסוסים וחששות... "מצב הקופה שלנו צולע לחלוטין, עם שטר של עשרה רובל אינני רואה שמץ של סיכוי להגיע לארץ ישראל. על פי חשבון הכי מצומצם, מימון המסע הזה שיכלול את שלושת ילדינו הגדולים ואותי, הוא לפחות 100 רובל".

שרה רחל פליכטמן, אשה גדולה בת למשפחה מיוחסת של חכמי תורה, שחושיה החדים ונקיי המבט לא הטעו אותה מעולם, היתה נחרצת: "נלווה עוד 10 רובל, ויש לי עוד שני רובלים אחרונים במגירת הלחם. הכנתי תיקים עם מלאי בגדים ומזון... והתפילות שלי ילוו אתכם, והשם לא ימנע טוב להולכים בתמים". עם עשרים ושניים רובל בכיס, שהורכבו משני שטרות של עשרה רובל, ועוד שני רובלים מנחושת, עלה הרב פליכטמן לרכבת עם שלושת ילדיו הבוגרים, אברהם בן ה-14, שמעון בן ה12 ועם אלחנן בן 10. רעייתו על  רציף הרכבת ולצידה ארבעת הקטנטנים הכרוכים סביבה, מנופפת בידיה, זולגת דמעות של אושר.

צפירה ארוכה, והרכבת הכבדה החלה להניע גלגלים. הנסיעה ברכבת אמורה לעלות עשרה רובל, הכרכרה לנמל קצת פחות... אבל ההפלגה תעריפה לפחות 80רובל לארבעתם. וכסף מנין? קומץ הפרוטות לא יספיק, זה פשוט, אבל אם שרה רחל אומרת שנסתדר, אז נסתדר... הרכבה החלה לתפוס תאוצה, בעוד שהנוסעים ניגשים בזה אחר זה לקופאי הגוי חסר הסבלנות. "נו , נו, לא להירדם עוד מעט יעבור המבקר של הרכבת ויבדוק למי יש כרטיס, חבל שיהיו בושות" הרהר הרב רפאל. הרב רפאל ניגש לקופאי והפקיד בידיו את השטר "בבקשה" הקופאי נטל את שטר בזריזות, תחבו לתוך תיבת המתכת הגדושה בשטרות ומטבעות, והחל בידו הימנית לאסוף עודף, תוך שהוא מפקיד בידו השמאלית את אבעת הכרטיסים ביד הרב המשתאה. "עודף? יתכן שמחיר הכרטיס זול מכפי שחשבתי" הרהר.

הרב פליכטמן אחז את העודף, טמנו בכיס חולצתו והתיישב. לפתע נכנס לקרון גבר משופם גבה קומה חבוש קסקט צהוב וסימן בידו לקופאי "אני פה" הוא צעד לאיטו, והביט בעין בוחנת בקופאי, מה נכנס ומה יוצא. הנוסע היהודי שלנו הביט בכרטיסים, ופניו עטו ארשת תמהון. כל כרטיס עולה שנים וחצי רובל, כפול ארבעה. סה"כ עשרה רובל. מה פתאום קיבלתי עודף? הוא הכניס ידו לכיס חולצתו ולתדהמתו בכיס שכן אחר כבוד, סכום של 90 רובל, לא פחות, שטר של 50 רובל, ועוד ארבעה שטרות של 10 רובלים. מה קורה פה? הוא ניגש  בדחילו ורחימו לקופאי ולחש לו "אדוני, עשית כאן טעות, החזרתי לי המון כסף עודף קח זאת בחזרה, טעית"."שתוק, והסתלק מכאן יהודון", סינן הקופאי מבין שיניו. "אבל" ניסה הנוסע הישר...

"הסתלק טיפש, ואל תפריע לי". חתם הקופאי. הרב פליכטמן התיישב כולו נסער. "אינני גנב וגם לא גזלן, שהרי גזל גוי הוא איסור גמור. עם כל חיסרון הכיס שיש לי, לא אותר, אני אחזיר לו את הכסף" הוא ניגש בשנית לקופאי, גהר לעברו ולחש "אדוני, אולי לא הבנת..." "יהודון חצוף" התקצף הקופאי, "אתה מפריע לי לעבוד, עם עוד פעם תיגש אלי, אני פשוט מכה אותך ומשליך אותך מן הרכבת". למה להאריך אם ניתן לקצר. הנסיעה התסיימה בכי טוב, הרב פליכטמן ושלושת ילדיו, שכרו כרכרה נסעו לנמל, שילמו במיטב כספו של הקופאי את כרטיסי ההפלגה באוניה. לאחר שבועיים עגנו בנמל חיפה, ופניהם על טנדר אנגלי, ירושלימה.

כעבור שלושה חודשים, נשלחה הטלגרמה לרעייתו הנאמנה שציפתה לסימן חיים, וזמן קצר אחר כך התאחדה המשפחה, תקעה יתד בבית שכור קטן ברובע היהודי, והחלה חיים חדשים של רוחניות ויראת שמים בעיר הקודש.

אלא שחידת הקופאי הליטאי הפכה אצל הפליכטמנים למוקד של השערות מהשערות שונות. שהרי 90 רובל שניתנו כעודף, הם ללא ספק נס, ואפילו נס גלוי, היו כאלה שהפליגו על כנפי דמיונם וטענו בתוקף שהקופאי העצבני שלנו לא היה אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו. "נו, נו" הנהנו הפליכטמנים "אבא שלנו אומנם תלמיד חכם וצדיק, אבל גילוי אליהו ספק אם היה לו".

40 שנה חלפו, ואיש גבה קומה משופם וגמלוני משהו, נכנס לבית הכנסת, שם שקד על תלמודו הרב רפאל פליכטמן. "אני זוכר את הפרצוף הזה" הבליחה מחשבה בליבו, "אבל מהיכן?" חצי דקה אחר שנזכר, נפתחה שיחה מרתקת. המשופם הקשיש שעטה על ראשו כיפה קטנה, נתגלה כטיפוס חיוני וצבעוני, ובלשון ציורית חשף את סוד הקופאי. "ובכן, הרבה זוכרים אותי. חברת הרכבות השתמשה בשרותי כפקח ראשי על הקופאים שברכבות. מוכרי הכרטיסים בקרון המיוחד לכך נחשדו בהעלמת כספים. אבל לי היתה עין בוחנת וידעתי לקלוט מי גזלן או קופאי נאמן. המקרה שאתה זוכר, הרב פליכטמן, זכור ל גם היטב. הקופאי הליטאי ההוא, היה דווקא טיפוס אמין, שלא שלח ידו בגניבה. אלא שהוא באמת טעה, הוא חשב שקיבל ממך שטר של 100 רובל ולכן החזיר לך 90 רובל. כמה דקות אחר כך הוא הבחין בטעות והחליט לקום ולבדוק מי הנוסע  שקיבל עודף שלא כדין. אלא שבאותה שניה נכנסתי לקרון כדי לבצע ביקורת הליטאי השתנק, ומרוב חרדה פן יפוטר עקב רשלנותו הכניס מכיסו הפרטי לקופה את הסכום שחסר. הוא העדיף לממן מכיסו סכום זה, העיקר לשמור על מקום עבודתו המכובד, וכשאתה ניגשת להחזיר את העודף הוא נבהל, וחשש שמא אגלה את העובדה כי הוא חסר אחריות ורשלן שמאבד את כספי החברה, ולכן סילק אותך משם, כדי שלא אתפוס אותו בקלקלתו". "מה רבו מעשיך השם" התפעל הרב פליכטמן. "ומתי וכיצד נודע לך מכך?"

חייך האיש "גם אני יהודי ועליתי ארצה עם פתיחת מסך הברזל. הקופאי הליטאי הוא שכן שלי. ובטרם צאתי לפנסיה, כאשר עמדתי לנסוע לארץ, הוא התוודה על מחדלו, אבל היה מספיק אנושי לומר: "אינני מצטער שעזרתי ליהודי".

"אמרנו לך שזה לא אליהו הנביא" אמרו הנכדים לסבא רפאל. "מי אמר לכם כיצר נראה אליהו הנביא"? שאלה סבתא שרה רחל "והתפילות שלי הן לא אליהו הנביא?" חתמה את הרב שיח. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם, זכה אותי לזכור שאחרי הירידה תבוא עליה. שככה זה תמיד. שככה בראת את עולמך, ויהי ערב ויהי בוקר. תעזור לי לזכור שכל מה שקורה לי בחיים זה הכי טוב בשבילי, גם הירידה הזו, ואם אני זוכר את זה, אז בעצם נגמרה הירידה ומתחילה העליה.

אל תתן לי לשכוח שאתה אבא שלי, שאתה אוהב אותי, שכל מה שקורה לי בחיים, גם הדברים הכואבים והלא נעימים, זה ככה אתה אוהב אותי, זה מהאהבה שלך מה שעכשיו קורה לי.

ואם כך , אפשר להגיד אפילו תודה, לא פעם אחת, עשרות פעמים וההכרה הזו שהכל טוב חודרת ללב ומנצחת את הכל.

תעזור לי אבא לעזור לעצמי בזמן של ירידה להתחיל לקפוץ, לנתר על שתי רגלי, ואם אפשר להוסיף לזה איזה ניגון, אז זה ממש הופך לריקוד.

נכון, זה קשה, אך אם מתאמצים אתה עוזר, וזה יכול להיהפך אפילו לריקוד סוער.

וכשאני מתאמץ לשים דיסק ושומע את שפכי כמים ליבך, או נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם, אז באותו רגע אני כל כך מתחבר אליך, ומרגיש אותך, ואוהב אותך, שאין בכלל דבר כזה ירידה.

רבונו של עולם, אני איתך לנצח.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי