המאפיין העיקרי של ספר ויקרא הוא העבודה בבית המקדש ובמרכזה עבודת הקורבנות. אנחנו הרחוקים מאוד זה כ-2000 שנה מצורת עבודה זו, זקוקים דווקא כאן להארה של הנושא ולקירובו ללבנו.

בפסוק הפותח את נושא הקרבנות אומר הקב"ה למשה (ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן".

בין שאר הקשיים שמעורר פסוק זה, מבחינה לשונית, בולטת מילה אחת במיקומה המוזר. המילה "מִכֶּם", אינה נראית במקומה הטבעי בפסוק. לו היה מנוסח הפסוק "אדם מִכֶּם, כי יקריב קרבן", הייתה משמעותה של המילה ברורה - המדובר הוא על אדם מעם ישראל המקריב קרבן ולא על נוכרי המקריב.

אך התורה בחרה לשים את המילה במיקום אחר בפסוק: "אדם כי יקריב מִכֶּם קרבן", ושינוי המיקום גורר גם שינוי משמעות. מפרשים רבים ניסו להסביר את המילה הזאת, ואנו נתבונן בפירושו של אחד מהם רבי עובדיה ספורנו:

" 'אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם' - כי יקריב מעצמכם בווידוי דברים והכנעה... כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".

כאשר התורה מדברת על קרבנות מן החי, היא צועדת באזור מסוכן ביותר. עבודת הקורבנות עלולה להיתפס כמעין אוטומט למחיקת עוונות. אדם החוטא בחטא מסויים, מגיע לבית המקדש, מקריב קרבן, ולאחריו הוא בטוח כי אין זכר יותר לחטא שחטא. יתירה על כך, בית המקדש עלול להיתפס כביטוח כנגד חטאים. אנו איננו מאמינים בכפרה אוטומטית על חטאים שחטא אדם.

התורה מזהירה אותנו במילה אחת, כי תפיסתה שונה לחלוטין. לפני שמפרטת התורה את מיני החיות שמהן אנו יכולים להביא קרבן היא מדגישה כי הקרבן הוא "מִכֶּם". התורה דורשת קורבן אדם, אך לא חס וחלילה במובן האלילי הגס, שבו נטבחו בני אדם והועלו לקורבן לשם ריצוי האלילים. אין התורה דורשת קורבן מגוף האדם, אלא את שותפותו של לבו. המילה "מִכֶּם" מבהירה לנו כי חלק בלתי נפרד מן הקורבן, הוא תהליך של חרטה על העבר וקבלת החלטות חדשות לעתיד - וזהו החלק של האדם המוקרב לקב"ה.

מלמדים אותנו חז"ל במסכת סנהדרין (מג, עב): "מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב (מחשיבה לו התורה) כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר (תהילים נא, יט): 'זִֽבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה' ".

הזבחים הנרצים לפני הקב"ה אינם קורבנות ומנחות (הדברים נכונים גם לגבי התפילה שהחליפה את הקורבנות לאחר חורבן בית המקדש) - אלא רוח נכנעת ושפלה של האדם וחרטה אמיתית על חטאיו.

הרב יעקב מאיר שליט"א