פרשת ויקרא - מהו פר העלם דבר של ציבור?

מאת: אהובה קליין.

חומש ויקרא - הוא הספר השלישי מתוך חמשת חומשי התורה ומכיל עשר פרשיות, רוב הפרשיות עוסקות בנושא: הקורבנות והכוהנים - המשרתים בקודש, לכן הספר נקרא גם בשם נוסף: "תורת כוהנים" , מעניין שבמשך  דורות רבים,  נהגו  מלמדי  התינוקות בישראל ללמד תחילה את חומש ויקרא ועל כך יש הסבר:

לפי מדרש רבה: היה נהוג בדורות רבים- שמלמדי תינוקות פותחים בלימוד  תורה דווקא בחומש ויקרא ולא בחומש  בראשית - כדברי האמוראי  ר' אשי:   "מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים[ויקרא] ואין מתחילין  בבראשית"? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים [שלא חטאו עדיין] והקורבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים"

 ישנם 2 סוגי קורבנות:

 על קורבן יחיד נאמר:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה". [ויקרא א, ב'-ד']

על קורבן ציבור נאמר:

"וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל; וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁמוּ.  וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ--וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.  וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁ הַפָּר--לִפְנֵי יְהוָה; וְשָׁחַט אֶת-הַפָּר, לִפְנֵי יְהוָה.  וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, מִדַּם הַפָּר, אֶל-אֹהֶל, מוֹעֵד" [ויקרא ד, י"ג- י"ז]

השאלות הן:

א] מה הטעם בהקרבת קורבנות?

ב] מהו קורבן אשם של ציבור?

תשובות.

הציווי להביא  קורבנות:

רש"י שואל : מדוע נאמר: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב" ? התשובה: מה האדם הראשון לא הקריב מן הגזל ,גם  אתם אל תקריבו מן הגזל.

לפי "אבני אזל": הכתוב מרמז כאן על האדם הראשון - כדי ללמדנו שאם הוא מעוניין שקורבנו יהיה מן השלימות והאמת, עליו להשריש בקרבו הכרה ברורה, שאין בכל העולם מי שיוכל להטיב לו, או להרע לו- פרט לאלוקים. בדומה לאדם הראשון שלא היה  אדם נוסף בעולם שהוא יכול היה לתת בו אמון. אלא בטח רק בה' ,כאשר האדם מגיע להכרה: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" [תהלים ע"ג-כ"ה] אז הוא יכול להתמלא בביטחון שקורבנו יירצה לפני ה'.

 לפי  דברי רבי אברהם יהושע [בעל "אוהב ישראל"]

כאשר האדם מוכן להקריב למען ה' קורבן מעצמו ובשרו בנאמנות רבה-הדבר נחשב ל"קורבן לה' " ומחשיבים כאילו הקריב את חלבו ודמו לכבוד אלוקים., אך אדם המקריב מהבהמה ,הבקר והצאן-הוא מסתפק רק לתת תרומת ממון ואינו מוכן למסור את נפשו למען ה'-עליו אומר הכתוב: "תקריבו קורבנכם"-זה קורבן המשתייך למקריב עצמו וערכו נמוך ואין הוא נחשב: "קורבן לה' "

יש דעה האומרת: כי קורבן הוא מלשון קירבה והתקרבות לה'.

לפי דברי ספורנו: כאשר אדם מקריב מתוך הכנעה ולב  נשבר- זה  נחשב לקורבן אמתי, אך אם הקרבן לא מתוך כוונה עמוקה-אין הדבר רצוי אצל ה'.

לפי הרמב"ן: כאשר אדם מקריב קורבן והוא מתבונן בכל התהליך של ההקרבה-כיצד נזרק הדם של הקורבן וכיצד נשרפים האיברים, יחשוב כי בשל חטאיו היה ראוי הוא, בכבודו ובעצמו ,שיעבור תהליך זה, אך למעשה הקב"ה נוהג עם החוטא בחסד בכך שנותן לו אפשרות להקריב בהמה – והיא מכפרת על חטאיו.

הרמב"ם מסתמך על דברי חז"ל ואומר: כי כל העולם עומד בזכות הקורבנות.

בספר מורה נבוכים  פרק ג': הרמב"ם אומר: כי מטרת הקורבנות-לנתק את עם ישראל  מעבודה זרה, לפי שהיו רגילים לראות אצל אומות העולם כיצד עובדים לבעלי חיים: הצאן היה אלילם של המצרים והבקר-אלילם של אנשי הודו, לכן ה' ציווה לשחוט את תועבת הגויים - כדי לעקור את עניין עבודת האלילות מישראל ולקרבם לאבינו שבשמים.

קורבן ציבור:

יתכן מצב שעֲדַת יִשְׂרָאֵל חטאו- והכוונה לראשי העם ולפי חז"ל-  מדובר בבית הדין הגדול - הם טעו באחת מהוראותיהם  ואילו העם לא ידעו שהם טעו ופעלו לפי ההוראה המוטעית - אי לכך עברו על אחת המצוות וחטאו בה. כשייוודע החטא לעדה ,כלומר-  לבית דין הגדול ,הם צריכים לכפר על הדבר ולהביא קורבן הנקרא: פר העלם דבר של ציבור- פר הבא על כל המצוות.

רבינו בחיי מבהיר: חטאו של האדם הראשון וחטאם של עם ישראל- דומים זה לזה, לכן אמרו חכמי האמת כי האדם הראשון הקריב שור,  ומפני זה  שאלו במדרשם: מדוע היו צריכים להביא את קורבן – הפר אל פתח אהל מועד?, דבר שלא נאמר על הקורבנות? ועל כך הם מביאים משל: אחד שאהב את המלך הביא לו דורון נאה ,אמר המלך: תלו את הדורון בפתח הארמון כדי שכולם ידעו איזה שי נאה הביא אוהבי. וממשיך ואומר רבינו בחיי: הדורון הזה הוא התשובה שהרי -מי שהלך אחר ליבו וחטא אין דבר נאה יותר מאשר  שובו בתשובה עם אותו דבר שנטה אחריו, כי בכך שמביא את הדורון הוא מוכיח לכול , על כך שהוא מודה על חטאו ועוזב וחוזר בתשובה מלאה ולכן מביא את הפר לפתח אוהל מועד.

רש"ר מסביר: שגגת ההוראה של בית דין גדול טעונה כפרה בתנאי שגרמה לשגגת מעשה מצד הקהל: "מעשה תלוי  בקהל והוראה תלויה בבית דין" ולא משנה אם חברי בית הדין עצמם עשו כהוראתם אם לא. אך חטא העם תלוי בצוואר בית הדין - רק אם בית הדין הורו על מנת שיעשו מעשה לפי הוראתם.

אין זה מספק שיאמרו: "מותרים אתם לעשות"

לדעת ר' שמעון בן אלעזר שנתקבלה להלכה על ידי הרמב"ם [הלכות שגגות  י"ב, א,] "קהל" הכוונה:  לרוב האומה , או רוב היהודים בארץ ישראל.

המילה: "וְאָשֵׁמוּ"- פירושו- חטא האומה שנגרם כתוצאה מטעות חכמי האומה - מטיל אשמה על האומה כולה. חטאת קהל זו, כשאר כל החטאות באה רק על דבר שחייבים על  זדונו - כרת.

במצב זה, לדעת ר' יהודה אשר התקבלה להלכה- מוטל על הציבור הלאומי- ולא על בית הדין הגדול- להביא את הקורבן המכפר על שגגת בית הדין,  האומה פועלת כגוף אחד מאוחד, ובית הדין הגדול - הוא הנפש המשכלת של הקהל, לכן האומה מביאה את הפר משלה לצורך בית הדין ובאה בתוכחה אל עצמה ואל בית הדין שעליהם לעבוד את ה'  כ "פר"

האומה מופיעה כחטיבה אחת הכוללת את שנים עשר השבטים לכן אין מביאים פר אחד, אלא - כל שבט ושבט- גם אם קיים מיעוט שלא חטא- מביא פר אחד לצורך בית דין הגדול, אפרים ומנשה - מהווים שבט אחד- כלומר- שבט יוסף כפי שהופיעו על אבני חושן המשפט של הכהן הגדול.

הסמיכה על קורבן זה נעשית על ידי שלושה, ולדעת ר' יהודה: גדולי החכמים אשר תפקידם לייצג את כל בית הדין.

לסיכום, לאור האמור לעיל, בזמן  שהמשכן היה קיים, ומאוחר יותר המקדש- הייתה יכולת לכפר על חטאים, בין אם מדובר ביחיד, או ציבור שלם, וזאת על ידי הבאת קורבן מתוך קירבה והכנעה אל בורא עולם על מנת  שיסלח על החטא ברחמיו הרבים.

אך בימינו באין משכן  או  מקדש - מוטל על עם ישראל לקיים את מצוות התורה כדת וכדין, ואם חטאו ,חלילה, עליהם להרבות בשלושה דברים:

"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה"

 ובמיוחד בימים קשים אלה- כאשר מתרחשת מגפה עולמית בכל תבל, עלינו להתעורר ולעשות תשובה- למען ירחם עלינו בורא עולם ויגאלנו במהרה בימינו אמן ואמן.