נגיף הקורונה – תשובה, התמודדות, הקשבה לרופאים, והאיסור להדביק אחרים
שלום לכולם
ברכת רפואה שלמה לכל חולי עמנו וחולי העולם, ויהי רצון שהקב"ה
יסיר מעלינו כל צרה וצוקה וכל נגע ומחלה, "וכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים
עליך כי אני ה' רופאך".
רצ"ב מקורות מהגמרא,
פוסקים ופרשנים, ללימוד ועיון, ושיחה עם תלמידים ותלמידות. [המקורות הבסיסיים הם
ממסכת בבא קמא הנלמדת בשנה זו].
המקורות הם בארבעה נושאים:
א.
תשובה
תפילה וצדקה
ב.
התמודדות
עם מגפה (בבא קמא ס ע"ב)
ג. להישמע להוראות הרופאים ומשרד הבריאות (בבא
קמא פה ע"א)
ד.
להיזהר
שלא להזיק, שלא להדביק אחרים (בבא קמא ל ע"א)
המקורות מלווים בשאלות
הנחייה. בסוף נכתבו נקודות לשיח ועיון עם התלמידים והתלמידות בעת הלימוד ולאחריו.
כל מורה י\תחליט מה מתאים ללמוד מתוך המקורות.
שנתבשר בשורות
טובות
"כי אעלה
ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' " (ירמיהו ל, יז)
הרב יהודה זולדן
מפמ"ר תלמוד
תושבע"פ
א. תשובה תפילה וצדקה
בתפילת אבינו מלכנו אנו
אומרים: "אבינו מלכנו כלה דבר, וחרב ורעב מעלינו".
דבר היא אחת מעשרת המכות שהיו במצרים, והיא מגפה. הרמב"ם פותח את הלכות תענית
וכותב שיש לצעוק ולהתפלל כשיש צרה ומגפה.
רמב"ם הלכות תעניות א, א-ב, ד
א .מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות
על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות"
(במדבר י, ט), כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו
עליהן והריעו.
ב.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל
מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב "עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם"
(ירמיהו ה, כה), וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
ד.
ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי
התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד.
איננו יודעים מה הסיבה שמגפה זו פרצה בעולם,
אבל מוטל עלינו להתפלל ולזעוק לפני ה' שיסיר מאיתנו ומכל העולם את המגפה הזו ולרפא
את כל החולים.
בנוסף לתפילה גם תשובה וצדקה:
בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מד
ר' יודן בשם ר' אליעזר אמר: שלשה דברים
מבטלים גזירות רעות, ואלו הם: תפלה וצדקה ותשובה.
תשובה - התבוננות אישית,
קהילתית, לאומית בכל מעשינו והנהגותינו, וצדקה – ביטוי למערכת הקשרים הרחבה בכל
הקשור למצוות שבין אדם לחברו. צום לבד לא מספיק. שינוי המעשים וההתנהלות הוא זה
שמשפיע:
רמב"ם
הלכות תעניות ד, ב
לא
שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו בנינוה שלא נאמר באנשי
נינוה וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא "וירא האלהים את מעשיהם" (יונה
ג, י).
החובה להתענות ולצום נקבעת
ע"י הרבנות הראשית או רבנות מקומית. אך תשובה, תפילה וצדקה אישית, בוודאי שכל
אחד ואחת יכולים לעשות כל שביכולתם.
הנגיף הקטן הזה שפושט
בעולם, ואי היכולת האנושית להתמודד איתו כמו כל מחלה אחרת, על אף הידע העצום
והטכנולוגיות המדהימות בתחום הרפואה שיש בכל העולם, נועד גם להזכיר לכל מי הוא מלך
העולם, ומי "מפליא לעשות" בכל שניה ושניה שהעולם קיים. זמן לחשבון נפש
אישי, לאומי ואוניברסלי בסמיכות לימי הפורים "פורים ככיפורים" (זוהר,
פרשת אחרי מות).
אבינו מלכנו זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה דבר
וחרב ורעב ומשחית ומגפה ויצר הרע ושנאת חנם וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל גזירה
רעה מעלינו ומעל כל בני בריתך. (תפילות ימים נוראים)
ב. התמודדות עם מגפה (בבא קמא ס ע"ב)
בגמרא בפרק הכונס נזכרו שלוש
אמרות בנוגע להתגוננות עם מגפה. נעין בסוגיה זו ונלמד תובנות ודרכי התמודדות עם
מגפה.
בבא קמא ס ע"ב
[1] תנו רבנן: דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר
"ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב), ואומר "לך עמי
בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך [חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם]" (ישעיהו כו, כ),
ואומר "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" (דברים לב, כה)
מאי ואומר? וכי תימא הני
מילי בליליא אבל ביממא לא? תא שמע
"לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך".
וכי תימא הני מילי היכא
דליכא אימה מגואי אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא
טפי מעלי? תא שמע "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", אף על גב דמחדרים אימה
מחוץ תשכל חרב.
רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי דכתיב: "כי עלה
מות חלונינו" (ירמיהו ט, כ)
[2] ...תנו רבנן: דבר בעיר
אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים, דכיון דיהיבא ליה
רשותא מסגי להדיא. שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים, דכיון דלית ליה רשותא מחבי חבויי
ומסגי
[3] תנו רבנן: דבר בעיר אל
יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו, והני מילי היכא דלא קרו ביה
דרדקי ולא מצלו ביה עשרה.
[1] "דבר בעיר - כנס
רגליך"
·
הסבר
בלשונך מה נלמד מכל פסוק מבין שלושת הפסוקים שהובאו בגמרא לכך שיש להישאר בתוך בית
בעת מגפה?
הרב שלמה אידליש, המהרש"א, חידושי
אגדות, בבא קמא ס ע"ב
דבר בעיר כנס רגליך כו'. נראה לומר דלא בא
לומר לאפוקי שלא יפזר רגליו... דהא ודאי בדבר בעיר נמי טוב לפזר רגליו ולהמלט על
נפשו. אלא דהכי פירושו: כל זמן שאינו מפזר רגליו מן העיר, יכנס רגליו לביתו ולא
יצא ברחובות.
·
הסבר
לאיזה מצב נאמרה ההוראה "כנס רגליך", ומהי האפשרות הטובה יותר?
נעין בדברי פוסקים ומפרשים
שלמדו דרכי הנהגה מגמרא זו כשהתמודדו עם מגפות אחרות, רחמנא ליצלן.
הרב יוסף חיים, בן יהוידע
שם
דע שכל מה שכתב מהרש"א הוא בדבר, אבל
בחולירע, אפילו אם נתחזק החולי בעיר טוב שיברח, וגם בזה לא יועיל ההסגר בביתו
שבעיר, יען כי זה החולי של החולירע יזיק לאדם הפחד וההבעתה, ויתהווה בו החולי מחמת
הפחד. ...ולכן טוב לברוח למקום רחוק. והשי"ת ברחמיו יבטל כל גזרות קשות ורעות
מעלינו ומעל כל ישראל, ולא ישמע שוד ושבר בגבולנו, ובגבול כל עמו ישראל, ובלע המות
לנצח ולא נוסיף לדאבה עוד.
הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן אורח
חיים סימן תקעו סעיף יב
כתבו בגדולים דכשאבעבועות פורחים בתינוקות
ומתים יש לגזור תענית וכל אחד מחוייב להרחיק מן העיר בניו ובנותיו הקטנים ואם לא
עשה כן הרי זה מתחייב בנפשם [מג"א סק"ג בשם השל"ה] ובגמ' איתא דבר
בעיר כנס רגליך [ב"ק ס':] אך האבעבועות הוי מחלה מתדבקת ולכן החוב להרחיקם מן
העיר. ועכשיו אין זה מצוי כי זה כק"ן
שנים המציאו הרופאים להעמיד לכל קטן וקטנה בני שנה או יותר קו"י פאקי"ן [זריקה]
ועל ידי זה נמלטים ממחלה זו כידוע.
·
אלו
עקרונות יש ללמוד מדברי הבן יהוידע וערוך השולחן בנוגע לדרכי התמודדות עם מגפה,
ומניעת הפחד מהמחלה?
[2] דבר בעיר אל יהלך
אדם באמצע הדרך... שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים
הרב שלמה בן שמעון דוראן,
הסביר את משמעות הביטויים "אמצע הדרך", "צדי הדרכים".
הרב
שלמה בן שמעון דוראן, שו"ת הרשב"ש סימן קצה
"דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים,
שלום בעיר אל יהלך אדם בצדי הדרכים", הכונה בזה כי בשעת הבריאות צריך אדם
להשוות הנהגתו ולאחוז במיצוע [באמצע, באופן מאוזן] במאכלו ובמשקהו, ובמלבושיו,
ובשינתו ובקיצתו, וברחיצתו ובאויר המקיף בו ובתנועתו ובמנוחתו ובתנועותיו הנפשיות,
כלומר בשמחתו ובאנחתו בכעסו וברצונו ובשאר דברים ההכרחיים לגוף האדם ללכת באמצעם
לא ריבוי ולא מיעוט.
אבל בימות המגפה צריך להזהר בתכלית השמירה,
ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים, ושלא להרבות במזון, ושיאכל דברים טובי האיכות
ומעטי הכמות, וירבה המנוחה וירחיק היגיעה, וירבה מהמנוחים הטובים, וירחיק האנחה
וירבה השמחה, כל זה בקצה אחד מהקצוות ולא יספיק בזה המיצוע בלבד, וזהו "אל
יהלך אדם באמצע הדרכים אלא בקצה האחרון", וכל זה הוא ענין טבעי.
·
הסבר
את ביאורו של הרשב"ש לדברי הגמרא. באיזה מצב על אדם לנהוג באופן מאוזן,
ובאיזה מצב עליו להקפיד יותר?
[3] תנו רבנן: דבר בעיר אל
יכנס אדם יחיד לבית הכנסת
בהמשך דבריו הסביר הרב
שלמה בן שמעון דוראן, את משמעות האמירה: "דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבית
הכנסת".
הרב שלמה בן שמעון דוראן, שו"ת
הרשב"ש סימן קצה
ומה שאמרו "דבר בעיר אל יהלך אדם לבית
הכנסת יחידי מפני שמלאך המות מפקיד שם כליו והני מילי דלא קרו בה דרדקי ולא מצלו
בה עשרה", הוא ענין תורני. וכונת זה המאמר הוא, ...שלא ילך יחיד אלא בצבור
להתפלל ולחזור בתשובה, שתפילת צבור נשמעת ...והש"י יחמול עלינו ועל כל עמו
ישראל ברחמים אמן.
·
מה
ניתן ללמוד מדבריו אלו על החובה להתפלל ובציבור דוקא במצב שיש בו מגפה?
ג. להישמע להוראות הרופאים ומשרד הבריאות (בבא קמא פה ע"א)
החובה להישמע לדברי רופאים,
נלמדת מדרשת פסוק בפרק החובל. פוסקים ומפרשים דנו בחובה להישמע להוראות רופאים
ומדוע התערבות רפואית איננה סותרת את האמונה שהכל גזירה בידי שמים.
בבא
קמא פה ע"א
תני
דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא" (שמות כא,יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.
תוספות
ד"ה שניתנה
שניתנה רשות לרופא לרפאות – ואם תאמר והא מ"רפא"
לחודיה שמעינן ליה? ויש לומר דהווא אמינא הני מילי מכה בידי אדם, אבל חולי הבא
בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך, קא משמע לן דשרי.
·
הסבר
את הדרשה מהפסוק, והסבר מדוע היה צריך לכפול את המילה "רפא".
·
מהי
המשמעות המעשית והאמונית לכך ש"ניתנה רשות לרופא לרפאות"?
הרב שלמה בן אדרת, שו"ת הרשב"א
חלק א סימן תיג
מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיהא לבו לשמים
וידע שאמתת הרפואה ממנו וידרשנו. ולא שיכוין שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש
הרופא. והוא אמרו באסא (דבה"י ב' טז) "גם בחליו לא דרש את ה' כי
ברופאים". ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק
בדברים המועילים, בין בדברים הטבעיים בין בסגולות. והוא אמרו "ורפא
ירפא" ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. ואמרם "נתנה רשות"
לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה. ובגדר זה נכנסו כל דרכי הרפואות... ולא
עוד אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס... ואמרו כל הסומך על הנס אין
עושין לו נס [ספרא אמור, ח, ט]. ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו
"ארור הגבר אשר יבטח באדם.. ומה' יסור לבו" (ירמיהו יז, ה). אך לבטוח
בשם ושיעשה לו תשועה ע"י האיש הפלוני מותר ומצוה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן שלו סעיף א
נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא.
ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו,
שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות.
הרב שמואל סגל, טורי זהב, ט"ז, שם סעיף
קטן א
נתנה תורה רשות כו' ומצוה היא כו'. - קשה
כיון דבאמת מצוה היא למה קרי לה תחלה רשות? ונראה דהכי הוא כוונת הענין זה דרפואה
האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה כמו שכתוב: "מחצתי ואני
ארפא", אלא שאין האדם זוכה לכך, אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם והוא
יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות, וזהו נתינת רשות של הקדוש
ב"ה וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו.
הרב אברהם ישעיהו קרליץ, אגרות חזון, איש
אגרת קלו
הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע
לבריאות למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע
עולמו. ומצינו מאמוראים שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להירפא, והרבה מן
הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל
לחשוב להתבונן ולדעת. אם כי יש בדרכי ה' יתברך לדלג על הטבע וכל שכן על רוב
השתדלות בה, מ"מ צריך לפלס מאד, כי שתי הנטיות מקו האמת המדויק אינן ישרות,
אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון שהגעתי אליו באמת, ואם להאמין בהשתדלות יותר מדי.
·
מדוע מי שלא שומע להוראות רופאים הרי
הוא "שופך דמים"?
·
בעקבות דברי הפוסקים והמפרשים שהובאו
לעיל - חולה שנזקק לטיפול רפואי, באיזה מצב ומדוע הפניה להתערבות רפואית, איננה
סותרת את האמונה שהכל גזירה בידי שמים?
לצערנו גם בעבר היו מגפות קשות.
גדולי ישראל פסקו הלכות במסגרת התמודדות עם המגפה. למשל, הרב משה סופר, החתם סופר,
השיב תשובה הלכתית לבני מקום בו היתה מגפת חולירע, כיצד עליהם לנהוג בנוגע לצום יום
כיפור. הוא קבע שיש להתפלל ביחיד אם באופן זה המתפלל לא יצטרך לאכול, ואם בכל מקרה
לפי דברי הרופאים יש חובה לאכול, הוא התיר לאכול ביום כיפור, בשיעורים ההלכתיים
המקובלים.
הרב משה סופר, שו"ת חתם סופר
חלק ו, ליקוטים סימן כג
על נידון דברת רופאים מומחים האומרים
היוצא מפתח ביתו אליבא ריקנא [בבטן ריקה] ביום התענית דמו בנפשו בעידן ריתחא מגפת
כולירע רחמנא ליצלן ומסתפק מה יהיה ביום צומא רבה [יום כיפור] ה' יסיר חרונו וירפא
כל חולי עמו ישראל מהרה.
...לפי לשון השאלה שהרופאים הזהירו
מצאת פתח ביתו בתענית משמע כשהם סגורין בביתם אין התענית מזיק להם. אם כן יתענו
ויהיה סגורים ויתפללו ביחידות ולא יקראו בתורה כי אין זה כדאי לדחות איסור כרת
דאורייתא.
אך אם המומחים מסכימים שהתענית עצמו
מזיק, ...אז ישערו הרופאים כמה שיעור לגימה שצריך האדם שיתחזק גופו וינצל מספק סכנה
ואותו שיעור קפה או תה או מרק ישתה פחות פחות מכשיעור מלא לוגמיו וישהה בין שתיה
לשתיה כדי אכילת פרס שהוא לכל היותר ט' דקות ולכל הפחות ב' דקות... וישתה רק הנאת
מעיו ולא הנאת גרונו היינו קפה או תה בלי סוכר/וחלב ומרק בלי מתובל. ואם היה אפשר
שלא כדרך אכילתן היה טפי [יותר] עדיף.
וה' הרופא חנם הרופא נאמן יסיר מכם
ומכל חולי ישראל כל מיני מחלה ויכתבו ויחתמו לאלתר לחיים טובים ארוכים ומתוקנים.
·
מה ניתן ללמוד מתשובת
החתם סופר על החשיבות בשמיעה לרופאים גם אם מדובר בצום יום כיפור?
בגמרא בכתובות
מסופר על מחלה מדבקת ששמה ראתן, שמספר אמוראים התרחקו מהחולים בה כדי שלא להידבק.
כתובות עז ע"ב
מכריז רבי יוחנן: הזהרו
מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי
אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה.
(תרגום: רבי זירא, לא
הוה יתיב בזיקיה. [לא היה יושב מול הרוח הנושבת ממושבם של חולי ראתן, כדי שלא ידבק
מהן]. רבי אלעזר לא עייל באהליה [לא היה נכנס באהלם, שלא
ידבק מהם]. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה
[לא היו אוכלים מביצי אותו מבוי שגרים בו חולי ראתן]).
הרב אשר וייס, פרסם מכתב ביום
ט' אדר תש"פ, בו הוא למד מהגמרא בכתובות על דרכי ההתמודדות עם מגפת הקורונה.
לשאלת רבים כיצד להתנהג
בעניין וירוס הקורונה (CORONA) הנני לגלות את חוות דעתי דפשוט וברור שיש לשמור בקפדנות על כל הוראות
רשויות הבריאות המוסמכות, אלה שנמצאים בבידוד לא יצאו מביתם אף לא לדבר מצוה.
כמה החמירו חז"ל
וגדולי הדורות בחשש מגפה, למדנו בכתובת (ע"ז ע"ב) לגבי מחלת הראתן,
וידוע מהגאון הרב ישראל סלנטר שבשעת מגפת החולירע הורה אף לבריאים לאכול ביום
הכיפורים, וכיוצ"ב במקורות רבים. [החשש שם היה, שאדם רעב עלול להדבק מהמחלה. ראה: הרב משה
פיינשטיין, שו"ת אגרות משה אורח חיים ג, צז].
וכך זה במחלה זו שמדבקת
ומתפשטת באופן מבהיל וסכנתה מרובה וכבר הפילה חללים רבים. ויש להרבות בתשובה תפילה
וצדקה שמעבירין את רוע הגזירה.
·
בסס את דברי הרב אשר וייס על מקורות
נוספים מאלו שהובאו לעיל.
·
"תשובה תפילה וצדקה - מעבירין את רע
הגזירה". באיזה אופן נוכל להעביר את המסר הזה לכל?
ד. להיזהר שלא להזיק, שלא להדביק אחרים
(בבא קמא ל ע"א)
מי שחלה במחלה מדבקת ונמצא
בבידוד בבית חולים, ואף מי שיש חשד שנדבק ועליו להיות בבידוד ביתי, מצווה להיזהר
ולהישמר שלא להדביק אחרים. מאחר שמשרד הבריאות נקט באמצעי זהירות נוספים וחייב את
כל הבאים מחו"ל להיות בבידוד ביתי, יש להישמע להוראות כדי שלא להזיק ולהדביק
אחרים.
בבא
קמא ל ע"א
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים
קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא (זרקם לאש). רבא שדי
להו בדגלת (זרקם לנהר חדקל).
אמר
רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא [מי שרוצה לנהוג כחסיד] לקיים מילי דנזיקין.
·
מה
ניתן ללמוד ממעשיהם של החסידים הראשונים, והאמוראים – רב ששת ורבא, בנוגע לזהירות
שלא לפגוע באחרים וברכושם ?
כלל מנחה בכל סדר נזיקין
הוא שאדם צריך לשמור שלא יזיק אחרים יותר מאשר לשמור שהוא עצמו לא יינזק.
בבא קמא כג
ע"א תוספות ד"ה וליחייב [השני]; בבא קמא כז ע"ב תוספות ד"ה
ה"ג אמאי
דיותר
יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק.
·
הסבר
את ההיגיון שבעיקרון זה שמופיע בדברי התוספות.
היוזמה לעשות פעולות כדי
שלא להזיק לאחר או אף לרכושו של אחר, נובעת ממצוות שונות שבין אדם לחברו, עשה ולא
תעשה. ראשונים ואחרונים כתבו מספר אפשרויות:
ספר
החינוך מצווה רמג
לאהוב כל אחד
מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו
וממונו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). ואמרו זכרונם לברכה "דעלך
סני לחברך לא תעביד" (שבת לא ע"א). ואמרו בספרי: "אמר רבי עקיבא:
זה כלל גדול בתורה", כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך. שהאוהב
חבירו כנפשו, לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא
יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע
הדבר לכל בן דעת.
הרב מאיר הלוי אבולעפיה, יד רמה, בבא בתרא
פרק ב סימן קז
אסור למיגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי
[אסור לגרום דבר שיבוא מזה נזק לאנשים] אי משום 'לפני עור' (ויקרא יט, יד), ואי
משום 'ואהבת לרעך כמוך' (שם יח).
הרב
אהרן ליכטנשטיין, שיעורי הרא"ל – דינא דגרמי, עמ' 179-169 (בשינויים קלים)
...ניתן להצביע על עוד שני מקורות. האחד הוא
"וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו). ציווי זה מוסב במקורו על מצוות צדקה ועל
איסור ריבית, אך הוא ניתן להרחבה כללית יותר... נוכל לראות בציווי זה מקור כללי אף
לאיסור נזיקין.
מקור נוסף, כללי אף יותר, הינו הציווי של
"ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח). הרמב"ן (שם) מבאר שזו דרישה
עקרונית להתנהגות הוגנת ומוסרית. דרישה כזו ודאי כוללת בתוכה גם את האיסור
להזיק...
[ג] נוכל להצביע על מוקד נוסף שבו מבואר
קיומו של איסור ספציפי בנזיקין. כמקור לאיסור ניתן להעלות שלוש אפשרויות:
(1) נפתח במה שמובא בשם הגר"ח [הגאון
הרב חיים סולוביצ'יק מבריסק, הדברים הובאו בספרו של תלמידו הרב ברוך דב ליבוביץ,
ברכת שמואל, בבא קמא סימן ב]. הגר"ח מצביע על הפסוק: "ולא ישמרנו"
(שמות כא, כט). מפסוק זה מדייק הגר"ח שיש חובת שמירה על היזקים ובאים בטענה
כלפי מי שלא שמר. אם מוכנים להניח שחוסר שמירה נטען כלפי מי שיש עליו חובת שמירה
ברמה של איסורין, יש לנו מקור לאיסור נזיקין... יש לציין שאם מקבלים את "ולא
ישמרנו" כמקור, הרי שמקור זה מוסב הן על אדם המזיק והן על נזקי ממון. מסברה,
היה ניתן לומר שאיסור נזיקין יוסב רק על אדם המזיק, אך מהפסוק רואים שמדובר גם
בנזקי ממונו של האדם.
(2) מקור אפשרי נוסף מופיע בגמרא בסנהדרין
(ז ע"ב): "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" (דברים א, טז). הגמרא
דורשת את הפסוק באופן הבא: "'בין איש ובין אחיו' – אמר רב יהודה אפילו בין
בית לעלייה, 'ובין גרו' – אמר רב יהודה אפילו בין תנור לכירים". רבנו חננאל
פירש: "...אפילו בין בית לעלייה צריך הדיין להיות בקי כמשפט הפסדת העלייה על
הבית כמה היא, כדי שידין כמה יש לבעל העלייה בתחתון. וכך צריך להיות בקי כמה הרחקת
התנור מן הכותל... וכמה הרחקת הכירה..." כל אלו קשורים לדיני שכנים הנידונים
בפרק השני של בבא בתרא...
(3) מוקד אפשרי נוסף לאיסור מקומי בנזיקין,
הוא הדין של השבת אבידה. הרי דברים קל וחומר, אם אדם מצוה להשיב אבידת חבירו, ודאי
שהוא נאסר לאבד את ממון חבירו. יתירה מזו, מצוות השבת אבידה כוללת בתוכה לא רק את
החזרת החפץ האבוד, אלא גם את מניעת המצב של איבוד. לפיכך, קל וישיר הוא המעבר מדין
השבת אבידה לאיסור להזיק...
כיוון דומה עולה מהרמב"ם בהתייחסו
לפסוק "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ההבנה המקובלת רואה בפסוק
זה דין בדיני נפשות, אם נפשות ממש ואם חבלת הגוף. אך הרמב"ם בספר המצוות (לא
תעשה רצז) מצטט ברייתא מתורת כהנים, שדנה בהקשר של פסוק זה גם בהפסדים ממוניים:
"...ובאה האזהרה באמרו "לא תעמוד על דם רעך". וכבר אמרו שמי שיכבוש
עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה. כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו
באמרו האמת...".
·
מה
המכנה המשותף לכל המקורות מהם נלמדת החובה להיזהר מלהזיק או אף האיסור ההלכתי
להזיק לאחר?
·
מה
היא ההשלכה בנוגע לזהירות שמוטלת על אדם החולה במחלה מדבקת בהתנהגותו עם אחרים?
הרב דוד לאו, הרב
הראשי לישראל, פרסם בט' באדר תש"פ, פסקי הלכות בנוגע לחולי הקורונה. עיקר
דבריו היו בהלכות פורים אך בתחילה כתב גם על החובה להישמע להוראות הרופאים ומשרד
הבריאות וכן הזהיר מהסכנה להדביק אחרים במחלה. בדבריו הוא הזכיר את דברי התוספות
שהובא לעיל:
ראשית,
חובה על הציבור להישמע להוראות משרד הבריאות ולפעול לפי הנחיותיהם. ידוע מכתבו של
רבי עקיבא איגר בתקופה בה השתוללה הכולירע באירופה שכתב: "כבר הזהרתי פעמים
הרבה אזהרה אחר אזהרה שיהיו הנהגתם … כפי אשר סדרו ואשר שפטו הרופאים… ולא יעברו
על דבריהם".
כל
התכנסות של ציבור מעלה חשש להתדבקות ח"ו, על כן ישנה חובה לשמור על כללי
ההיגיינה. יש לאוורר את בתי הכנסת ולדאוג לאוויר נקי וצח.
מי
שעל פי הנחיות גורמי הבריאות חייב להימצא בבידוד, אסור לו בשום אופן לצאת מהבידוד
כדי להתפלל במניין והוא חייב לקיים את ההוראות. יש לזכור את דברי התוספות (בבא קמא
כג ע"א ועוד מקומות) "יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק".
נקודות לדיון ושיח
"תשובה תפילה וצדקה מעבירין את רוע
הגזרה": אין אנו יודעים מה
הסיבה הרוחנית להתפרצות המגפה. אך מתברר שנגיף זעיר יכול לעורר אותנו לחשיבה
מחודשת "מי ברא כל אלה", מי מנהיג את העולם. אלו מעשים חיוביים וטובים
נדרש מאיתנו לעשות, ואיפה אנו עומדים בכל אלו. כל אחד ואחת באופן אישי, והכל ביחד, כל העולם.
התנהגות בעת מגפה: ההדרכות של חז"ל האם לצאת מהעיר או להכנס לבתים בעת
שהיה דבר, נלמדה מדרשת פסוקים, אך אין אלו הוראות הלכתיות מובהקות כמו בהלכות שבת
או הלכות פסח. המסר הוא שיש להתגונן עם כל מחלה - מגפה בהתאם לאופיה. המבוקש הוא
לעשות כל מה שניתן להתגונן ולהציל חיים במידת המקסימום האפשרית. לצערנו במהלך
הדורות, היו מחלות ומגפות נוראיות, והפוסקים שבכל דור התבקשו לתת מענה הלכתי
לשאלות שונות: דרכי ההתגוננות, התנהלות יומיומית, בשבת ובחג, צום יום כיפור ותשעה
באב, סיכון של הרופאים בעת טיפול בחולים, חשש התבדקות בעת קבורת הנפטרים, ועוד
ועוד. ההתמודדות היא אחת: שמירת הבריאות והחיים למול קיום מצוות ועזרה וסיוע
לחולים ולנפטרים.
לשמוע להוראות הרופאים ומשרד הבריאות: "כפי
אשר סדרו ואשר שפטו הרופאים… ולא יעברו על דבריהם", אלו דבריו של ר' עקיבא
איגר (כפי שהובאו לעיל). דברי הרופאים ומשרד הבריאות הם אכן דברי משפט. קביעה
מחייבת שמקבלת תוקף וגיבוי הלכתי מאת הפוסקים כמו כל הלכה. "ונשמרתם מאד
לנפשותיכם" (דברים ד, טו) נאמר בתורה בהקשר רוחני, אך הוא מתפרש גם בהקשר
הפיזי – החיים עצמם.
לרוב
בני אדם אין את כל הנתונים והם אינם מודעים לכל מערך השיקולים שהביאו את מקבלי
ההחלטות לקבוע מגבלות שיש בהם אי נוחות גדולה, הפסדים כספיים גדולים ועוד. אך צריך להאמין למנהיגות שטובת הציבור לנגד
עיניה, וכל השקולים נלקחו בחשבון ויש לקיים את ההוראות כפי שמפורסם.
האיסור שלא להזיק: אפשר לראות בהנחיה זו הצעה או המלצה להתנהלות של כל פרט בחברה
ובמרחב הציבורי. בדרך זו – כשכל פרט שומר על עצמו ועל רכושו שלא יזיק – לא ייגרמו
נזקים. אך אפשר לראות בהנחיה זו גם אמירה ערכית וחינוכית, ולא רק סדר חברתי. תנועת
הנפש של כל אדם צריכה לבטא את תשומת הלב שלו כיצד לא יגרום נזק, באילו דרכים יפעל,
ועד כמה עליו להתאמץ ולהשתדל לא להזיק לאחרים.
כאמור, אין פסוק מפורש
בתורה שבו כתוב "לא תזיק", כמו שכתוב "לא תגנוב" או "לא
תרצח". אך ראשונים ואחרונים הציעו הצעות רבות מאיזה פסוק בתורה יש ללמוד
איסור זה. העובדה שיש מקורות רבים שמרמזים או מכוונים לכך שאסור להזיק מלמדת שאיסור
זה הוא שורשי ובסיסי, ומתבטא בכל מערכת הקשרים המסועפת שיש בין האדם, רכושו, חברו
ורכושו של חברו.
להזיק לאחרים או
לרכוש זהו ביטוי לקלקול בנפש, במידות של האדם, קלקול בטוב ובשפע האלוקי שיש בעולם,
פגיעה בצלם אלוקים שבאדם ובניסיון להידמות אליו יתברך. לא משום שפלוני נפגע, דבר
רע כשלעצמו, אלא משום שהעולם נהיה מושחת יותר ורע יותר. היפך ההנהגה האלוקית:
"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". מסכת בבא קמא עוסקת בסדרי המשפט: מי
חייב, כמה, למה ואיך. זהו עיסוק בתיקון המציאות, שנפגמה כתוצאה מהפגיעה והנזק. זהו
תיקון החברה, במובן זה שהפוגע יעשה תשובה, יסיר את הקלקול ויביא את העולם לתיקונו
השלם.
"מאן
דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין":
הזהירות שמוטבעת בנפש האדם שלא להזיק, שלא לפגוע באחר, ולנהוג בדבר אף זהירות
יתירה ומחמירה, מביאה לידי התנהגות של חסיד. חסיד במובן זה שלא רק שהוא איננו מזיק
ואיננו פועל רע, אלא כל התנהלותו היא התנהלות של איש חסד, מי שעוסק כל העת בדרכים
להיטיב עם אחרים, לסייע להם ולעשות להם רק טוב. לכך אולי התכוון הרב יעקב משה
חרל"פ שכתב: "הזהירות במילי דנזיקין היא שלמות עליונה מאד". ציינו
את דברי הגמרא (בבא קמא ל ע"א) על הנהגות של חסידות שנהגו אמוראים. הרמב"ם (הל' נזקי ממון יג, כב) ציין
הנהגות חסידות אלו, ונימק: "כדי שלא יוזק בהן אדם", שלא יוזק גופו של
אדם או מחרשתו – רכושו. ההתייחסות להנהגות אלו כאילו מדובר במנהג חריג של אנשים
בדרגות רוחניות גבוהות, שנקראים "חסידים הראשונים", נועדה להזמין את
כולנו להמשיך את דרכי החסידות הללו, לדעת היטב את הנדרש והמצופה ואת המותר והאסור
בכל הקשור למערכת הקשרים בין אדם ורכושו ובין חברו ורכושו של חברו, ולהרגיל אותנו
לחשוב עוד כמה צעדים קדימה. גם כשמותר על פי דין, אפשר ליצור מצבים טובים יותר
ולהכין תנאי שטח שבהם לא ייווצר מצב של פגיעה באדם או ברכוש של אדם. עלינו להתרגל
לחשיבה חיובית – איך לגרום טוב לאחרים, ואיך לעשות בשבילם אף מעל לנדרש, כדי שלא
יפגעו.
