"ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו. וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כה,י-יא).'"זֵר זָהָב" – כמין כתר מוקף לו סביב למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו, וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים, עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא, והוא סימן לכתר תורה' (רש"י). 'רבי יוחנן רמי: כתיב "זר" וקרינן "זיר", זכה נעשית לו זיר, לא זכה זרה הימנו' (יומא עב,ב). 'זכה – ללמוד לשמה ולקיימה. זרה – משתכחת ממנו' (רש"י). כיון שבארון הברית היו הלוחות, שבהם רמוזה כל התורה כולה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב [שיר השירים ה] "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה'. יר' שקלים ו,א) לכן הארון שהלוחות בתוכו מרמז על התורה, ולכן ה"זר" הוא כעין כתר התורה. כמו שכתר מלכות ניתן למלך ולא לאדם פשוט, כך גם כתר התורה נתנה לאדם הראוי לתורה, ולא לאדם שאינו ראוי לה. משום כך למד ר"י לדרוש "זר" מלשון זר – כתר, ומלשון זר – זרות, שתלוי באדם האם הוא ראוי לכך או לא. בפס' הובא בסמיכות: “מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב", שיש חיבור בין העניין של הזר זהב, לבין שהארון מורכב משלושה חלקים של זהב פנימי, עץ ביניים וזהב חיצוני: '"מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" - שלש ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב ואחד של עץ, וארבעה כתלים ושולים לכל אחד ופתוחים מלמעלה. נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ (יומא עב, ב), וְחִפָּה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ (תנחומא ויקהל ז; שקלים טז:)' (רש"י בפס'). נראה שעץ רומז לאדם: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט), וזהב רומז לתורה: '"אשר שם הזהב”, אלו דברי תורה, שהן "נחמדין מזהב ומפז רב”' (ב"ר טז,ד). ממילא יוצא שבא לרמז שיש זהב פנימי וזהב חיצוני – תורה פנימית ותורה חיצונית, והם צריכים להיות קשורים, שלכן גם בעץ יש בחלק העליון זהב, כדי לחבר בין חלקי הזהב, וכך יוצא שת"ח צריך להיות פנימיותו וחיצוניותו שוים, כדברי הגמ': '"מבית ומחוץ תצפנו" אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם' (יומא שם), שת"ח שיש בו גילוי תורה אמיתי, זה רק כשהפנימי והחיצוני שוים. לכן זה קשור לזר זהב, שמתי מתגלה בת"ח שהוא ראוי לכתר תורה, רק כשתוכו כברו, שלומד לשמה ומקיים, שהתורה מתגלית בו באמיתיות כראוי בשני הצדדים (פנימי וחיצוני). הצד החיצוני (הארון זהב החיצוני) יותר גדול מהפנימי, כיון שגם בצד המעשי הוא צריך להיות מרובה יותר: 'רבי חנינא בן דוסא … הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת' (אבות ג,ט). גם נראה שהזהב הפנימי והחיצוני בא לרמז שיש גילוי בשני הצדדים, הפנימי והחיצוני, שצריך שיהיה לומד לשמה – שזה הצד הפנימי (מה שבמחשבתו), וצריך שילמד כדי לקיים – שזה הצד החיצוני (שמקיים במעשיו הגלוים). נראה שזה מתבטא גם בכך שהזר נראה במיוחד כשהכפורת עליו (כמו שאומר רש"י בפס': 'וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים, עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא, והוא סימן לכתר תורה') ועל הכפורת יש את הכרובים, שהם כילדים: 'מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא' (חגיגה יג,ב) וכן הביא רש”י: '"כרבים" – דמות פרצוף תינוק להם' (שמות כה,יח). ומה שמייחד במיוחד את התינוק זה שתוכו כברו, שמוציא את מה שחושב בלי פילטרים. לכן גם בארון, הזר תורה נראה במיוחד ע"י הכפורת שבה הכרובים, לרמז שהזר תורה ניתן למי שהוא תוכו כברו. וכן לומד תורה לשמה, כמו מחשבתו של תינוק שאין בו את הערמומיות והעמדת הפנים, אלא הוא נקי במחשבתו. בכרובים יש גילוי של הקשר לה': 'כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב (דברי הימים ב ג, יג) "ופניהם לבית"? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום' (ב"ב צט,א). ממילא יש בזה גילוי של מעשי בנ"י, שזהו שזר התורה ניתן למי שלומד על מנת לקיים (ומקיים). אולי יש גם רמז בארון של עץ, שמהגרעין של פרי העץ צומח אח"כ עץ שלם, שזהו שלומד כדי להביא למעשים, ומעשיו מרובים מחכמתו (כעץ שלם שגדול מהגרעין), ומהגרעין יוצא אותו העץ, שזהו כרמז ללימוד לשמה – שמכוון ללימוד תורה כמו הגרעין שמכוון במדויק לעץ שממנו בא. הציפוי זהב שרומז לתורה, גורם שהעץ יחשב כמחובר לתורה, שזהו 'ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (ערכין טו,ב). נראה שהארון מרמז על האדם שמחובר לתורה, כעין דברי רבא: 'דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא' (סנהדרין צט,ב) '… לשון אחר: דרפתקי – כיס ארוך שמשימין בו מעות. כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים, אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה' (רש"י). ממילא כיון שהאדם הוא כעין נרתיק, אז הארון שהוא תיבה לתורה הוא כעין נרתיק לתורה, כעין האדם שהוא נרתיק לתורה (מה שאמר רבא נרתיק, זה משום שהגוף הוא רך כעין כיס, אבל העיקר הוא שהוא נועד לקבל בו דברים), לכן הוא מרמז על גילוי התורה שבאדם. אולי לכן הארון היה בגודלו אמתים וחצי על אמה וחצי וגובה אמה וחצי, שכיון שיש בזה חצאים נראה שנחשב ע"פ חצאים, ולכן באורך זה חמשה (חצאים) כנגד התורה (חמשה חומשי תורה), וברוחב ובגובה שלושה (חצאים) כנגד האבות, שמצד אחד יש לנו זכות אבות (שזהו גובה – כעין אחורה בדורות) ומצד שני יש בנו גילוי של כח האבות (שזהו הרוחב, החיבור שלנו עם התורה [שלכל יהודי יש חיבור לתורה – כעין אות בתורה]), שלכן יש בנו קשר וחיבור לתורה. גם ישנה מחלוקת כמה היתה האמה בארון (ובכלים), שלדעת ר' יוחנן (ור"מ) היה הארון באורך 15 טפחים (שש טפחים לאמה), ולרשב"ל (ור"י) היה הארון באורך 12 וחצי טפחים (חמש טפחים לאמה) [יר' שקלים ו,א]. נראה שרומז לבנ"י, ש-15 רומז ל"שבטי יה" (תהלים קכב,ד) [י'ה בגימטריה 15], ו-12 וחצי רומז לשנים עשר השבטים (והחצי רומז שיש עוד כעין חילוק בשבטים, שזהו שיוסף מתפצל לאפרים ומנשה כשלוי לא נספר בשנים עשר, ולכן נרמז על עוד, אבל לא שלם, כי אינו נספר כשבט ה-13 אלא רק כמילוי ל-12 במקום לוי). ברוחב ובגובה יוצא 9 או 7 וחצי טפחים, שנראה ש-9 רומז להיריון האדם, שמיועד לקיים את התורה בעולם, שלכן מלמדים את העובר במעי אמו (בהיריון) את כל התורה (נדה ל,ב), כך שזה מרמז על הקשר של האדם לתורה במהותו, ואילו 7 מרמז על בריאת העולם, שכל העולם (והאדם כמרכז הבריאה) נברא בשביל קיום התורה, שלכן העולם היה נחרב אם לא היו מקבלים את התורה (שבת פח,א), והחצי הנוסף בא לרמז על מעשינו בקדושה שכעין זהו המשך הבריאה, כמו שנאמר בחז"ל על המילה: 'כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון: החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון' (ב”ר יא,ו). וכן על המקדש מובא: '"מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" ועשה אין כתיב כאן, אלא "לעשות", עדין יש מלאכה אחרת. וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, אמר הקב"ה: עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ. לכך נקרא שלמה, שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו' (ילקו"ש נ"ך [מלכים א] רמז קפו). לכן כנגד שהתפקיד שלנו הוא לתקן את העולם, שזה כעין המשך על הבריאה, לכן יש תוספת על השבעה שכנגד הבריאה.