"ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי ושמו חירה" (בראשית לח,א). '"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא". ולא היה צריך קרייה למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה", ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו? רבי אלעזר ור' יוחנן, רבי אלעזר אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה. רבי יוחנן אמר: כדי לסמוך הכר להכר. ר"ש בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים. דא"ר יהושע בן לוי: רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה, הה"ד (שם מז) "מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך", ר' איבו אמר: מאשר ולא כל אשר' (ב"ר פה,ב). ר"י ור"א מביאים שסיפור יהודה נכתב באמצע מכירת יוסף כדי לדמות בין שני הדברים. לר"י זה מדמה לנאמר קודם, שבשניהם נאמר "הכר" (שאמרו ליעקב "הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא" [לז,לב], ותמר אמרה ליהודה “הכר נא” [לח,כא]), ולר"א זה מדמה להמשך שבשניהם נאמר לשון ירידה. נראה שהם אינם חולקים אלא באים להשלים ולומר שיש חיבור בין הסיפור של יהודה לסיפור של יוסף, לומר ששניהם קשורים זה לזה, וזה מעוגן חזק בשני הצדדים (אחורה וקדימה) לדימוי, לומר שזה קשור ממש. שבעקבות מכירת יוסף יהודה נענש: '"ויהי בעת ההיא" – למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך' (רש"י לח,א [תנחומא “ויגש” סימן ט]). ממילא ירידת יהודה היא כעונש על מכירת יוסף, וזהו דברי ר"א שקשורים בירידות, ואותו דבר נענש יהודה שתמר אמרה לו "הכר" (שאז הודה ברבים שזה הוא, והתבייש בזה), כנגד מה שאמרו ליעקב "הכר" ('"וישלחו את כתונת הפסים" וגו'. אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת: "הכר נא”, חייך, שתמר אומרת לך: "הכר נא”' [ב"ר פד,יט]). וההבדל בין ר"י לר"א הוא, שר"א מביא מצד עונש שיהודה קיבל במודע, שהאחים הענישוהו, ואילו ר"י מדבר מצד השמים שגלגלו לו מדה כנגד מדה. ובא רשב"נ ומוסיף, שלא רק מהצד החיצוני יש מדה כנגד מדה, אלא גם מצד העומק יש קשר, שזהו שתמר ואשת פוטיפר עשו לשם שמים. נראה שיהודה גרם למכירת יוסף, וכנגד זה נענש במיתת בניו: '"ויבך אותו אביו“ מה כתיב אחריו? "והמדנים מכרו" וגו'. אמר ליה הקדוש ברוך הוא ליהודה: אין לך בנים עד עכשיו, ואין אתה יודע צער בנים, אתה טגנת את אביך והטעית אותו בטרף טרף יוסף, חייך תשא אשה ותקבור את בניך, ותדע צער בנים' (תנחומא "ויגש" סימן ט). [יעקב חשב שיוסף מת, והתאבל עליו כמת, ולכן כנגד זה נענש יהודה שמתו בניו]. כך שכעין העונש היה קשור בארבעה אנשים (יהודה, ער ואונן שמתו, ושלה שיהודה פחד שגם הוא ימות [כך שמן הסתם היה לו צער מזה]), נראה שארבעה כנגד שיוסף נמכר ארבע פעמים: '"והמדנים מכרו אותו“ כמה אוניות נכתבו לו? ר' יודן אמר: ארבעה, אחיו לישמעאלים, וישמעאלים לסוחרים. וסוחרים למדינים. ומדינים מכרו אותו אל מצרים' (ב"ר פד,כב) [אמנם ישנה (שם) גם דעה של חמש, אלא שזה כולל 'דמוסיא של מדינה', שזה יכול להכלל במצרים ככלל המדינה] (בפועל מתו שני בנים, אולי כנגד הכתנת של יוסף שהיא גרמה לקנאה, והיא קשורה לעונש שליהודה, שהעונש הוא על שאמרו ליעקב עליה “הכר” [ויהודה היה העיקר שם, שהוא הוליך ליעקב (ב”ר פד,ח)], ועל הכתנת נאמר שהיתה '... משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו' [שבת י,ב], לכן נענש בשני בנים שמתו כמו שהטבילו את הכתנת בדם, והוא הלך עם זה ליעקב ואמר "הכר” כדי שיחשוב שיוסף מת). אולי גם שבתחילה רצו להרגו (שלכן אומר ראובן "אל תשפכו דם" [לז,כב]) אח"כ שמו אותו בבור בסכנת חיים, ואח"כ מכרוהו, ואח"כ גם רימו את אביו שמת (שיכלו לומר שלא ראוהו ולא לגרום שיחשוב שמת). לכן כנגד ארבעה דברים אלו (שיהודה יכל למנוע אילו היה אומר שיחזירו את יוסף ליעקב) נענש בגילוי של ארבעה אנשים אצלו. תמר אמרה לו "הכר" שזה כגילוי עונש על מה שאמר ליעקב "הכר", נראה שיוסף בגימטריה156 ויחד עם ארבעת האותיות של שמו זהו 160, כפול ארבע שבזה בא לידי גילוי (באנשים) אצל יהודה, יוצא 640 שזהו גימטריה של 'תמר'. נראה שהרבה דברים שקרו ליהודה היו דימוי למה שקרה ליוסף, שנענש במדה כנגד מדה, שיקרו לו דברים שכעין דומים לדברים שקרו ליוסף. תמר אמרה: “ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" (לח,כה) שאלו דברים שמזהים את האדם, והחותמת והמטה אלו דברים של חשיבות (שלאדם חשוב יש אותם) והפתילים זהו הבגד (לפירוש רש"י [לח,יח]) [או הסודר שעל הראש (רמב"ן [שם]) שגם הוא סוג כעין בגד], כך שיחד רומזים לכתנת של יוסף שהיתה בגד של חשיבות. [אולי שלושה דברים כנגד שהכתנת נתנה ליוסף על שהיה כעין עיקר יעקב, שהיה דומה לו ומסר לו את כל ההלכות שמסרו לו שם ועבר (ב"ר פד,ח), ויעקב הוא האב השלישי, ולכן כנגד הכתנת שמזהה את יוסף כקשור ביעקב האב השלישי, כנגדה נלקחו שלושה דברים לזיהוי אצל יהודה]. אולי נרמז גם שאמרה "ותאמר חתמך ופתילך ומטך אשר בידך" (לח,יט) שהדגש "בידך" כרמז לכתנת הפסים: '"פַּסִּים" – שהיתה מגעת עד פס ידו' (ב"ר פד,ח). יוסף הורד למצרים שטופת הזימה ('שהמצרים שטופי זמה הם שנאמר (יחזקאל כג) "וזרמת סוסים זרמתם"' [רש"י בראשית יב,יט]. וכן נאמר באליהו רבא סימן ז' על בנ"י במצרים: 'ומה נשתנה מצרים מכל מדינות העכו״ם כולם, שנכנסו ישראל לתוכם? - משום שבאותה שעה היו שולטים המצרים מסוף העולם ועד סופו. והיו מלוכלכים בעבירות הרבה. ואין לך אומה בעולם שהיא היתה שטופה בדברים מכוערים, ודברים שאינם ראויים, וחשודים בכשפים ובזימה, ובכל מעשים רעים אלא המצרים בלבד') וכך כנגד זה יהודה היה עם תמר בצורה של כעין זימה. ביוסף נאמר באשת פוטיפר "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה" (לט,יב), ואצל יהודה בתמר נאמר "ותסר בגדי אלמנותה מעליה" (לח,יד) [בשניהם היתה הסרת בגדים בהקשר לתשמיש (אמנם ביוסף זה היה בבריחה ממנה, אבל כיון שהיא תפסה בבגדו ולכן היה צריך לעזוב הבגד בידה, זה כעין שהיא הורידה ממנו, כמו תמר שהורידה את בגדי אלמנותה)]. בני יהודה שמתו נולדו מאשתו שהיתה "בת איש כנעני ושמו שוע" (לח,ב), שכנעני הכוונה לסוחר (פסחים נ,א), שכך גם יוסף נמכר ע"י סוחרים (לז,כח) כשהורד מצרימה. יוסף הגיע לידי האחים בשל שליחותו ע"י יעקב: “ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר" (לז,יז), וכך גם בתמר נאמר "ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה" (לח,יד), כרמז שיוסף נשלח והלך בדרך, כדי לראות בעיניו מה שלום אחיו (ו”ותשב” יכול לרמוז גם כעין מלשון השבה, שהיה יוסף צריך לחזור ולהשיב לאביו מה שלומם). יעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו שהלכו לרעות את הצאן, לכן גם יהודה נענש בהקשר לצאן, שהמקרה של תמר היה כשהלך לגזוז את צאנו. יוסף נשלח "מעמק חברון" (לז,יד), ודרשו חז”ל על המקום (חברון) קשר לאברהם: '"וַהֲשִׁיבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" והלא אין חברון נתנה אלא בהר, וכתיב וישלחהו מעמק חברון? א"ר אחא: הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקדוש ברוך הוא בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון (בראשית טו, יג): "ועבדום וענו אותם"' (ב"ר פד,יג), וגם בתמר נרמז במקום שהיתה, שיש קשר לאברהם: '"ותשב בפתח עינים". א"ר אלכסנדרי: מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו' (סוטה י,א). את תמר כמעט הוציאו להורג על ששכבה עם אדם (ובעקבות זה יהודה הודה), וכך גם יוסף כמעט מת על טענת אשת פוטיפר שרצה לשכב עמה (וגם עשתה דברים שסיכנוהו כדי שיביט בה [ב”ר פז,י]). במדרש מופיע שתמר היתה בתו שם: '"הוציאוה ותשרף" – אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר אמר משום רבי מאיר: תמר בתו של שם היתה, דכתיב (ויקרא כא) "ובת איש כהן" לפיכך הוציאוה ותשרף' (ב"ר פה,י), שזה קשור במכירת יוסף, שמכרוהו בשל הקנאה על שיעקב אהבו יותר משאר האחים ונתן לו כתנת פסים, שזה היה בעקבות: 'רבי נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב, מסרן לו' (ב”ר פד,ח). כך שיש קשר שמכרוהו בהקשר ל-שם, ותמר הוצאה לישרף בשל קשר ל-שם, שאז אמרה ליהודה "הכר”: "... ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" (לח,כד-כה). נראה ששני בני יהודה מתו, כנגד יוסף, כיון שביוסף יש חשיבות מיוחדת שלכן הוא כעין שנים, (לפחות בעיני יעקב היה כשנים), שלכן אמר יעקב: “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח,ה), (ששבט יוסף לפעמים נחשב כאחד, ולפעמים מחולק לשנים בתור אפרים ומנשה), כך שיש ביוסף כעין מעלה של שנים, ולכן כנגד מכירתו שבזה יהודה סיכן את חייו (שהרי עבד בזמן ההוא היה בסכנת חיים ממשית), וכן יעקב חשב שיוסף מת ולכן התייסר והתאבל עליו כעין שמת (והרי היה חשוב לו כעין שנים), כנגד זה נענש יהודה שמתו שני בניו.