בלי כפפות - ובלי עטיפות!

  וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ! וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי, וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב, לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר, וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי... לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי... (ל"א כ"ו - ל').

   אדם זר שלא מכיר את הנתונים האמיתיים ומתחיל לקרוא את פסוקי התורה, בטוח שסניור "לבן" הינו אדם הגון וישר ונקי כפיים אשר נפל בפח שטמן לו יעקב, ואילו יעקב אבינו כביכול הוא זה שנהג שלא כשורה. ברשות הקוראים החביבים נעלה את הנתונים לבמה כפי שהתורה מתארת אותם ונביט על התמונה מקרוב, וננסה לחוש את האווירה שהייתה באותו מעמד:

   עומד לו סבא'לא "לבן" באמצע הרחוב וצורח על יעקב בקול גדול, שתי מילים "תמימות". מֶה עָשִׂיתָ!

   אין ספק שהמילים הללו גרמו לכל הסקרנים שהלכו ברחוב באותו זמן להרים גבה או שניים, ולנסות לשמוע על מה הקצף והכעס הגדול של לבן, ובאמת לבן המשיך את ההצגה ולא אכזב את הצופים, והחל להטיח ביעקב:

וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי! וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב! לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ! וַתִּגְנֹב אֹתִי! לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי!

   אשמות חמורות וקשות הטיח לבן ביעקב, אשר אין ספק שעוררו על יעקב זעם גדול אצל כל עוברי אורח שנכחו באותו מעמד. אלא שלבן לא הסתפק בשפיכות דמים הזו שעשה ליעקב, והוא פתח בחזית נוספת - חזית של רגש.

   פתאום קדרו פניו של לבן ועיניו הקדושות החלו להמטיר גשמי ברכה, מפיו נשמעו רעמים וברקים וגניחות ויללות, והוא החל ליילל כמו חתול:

   לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ... וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי... יענקל'ה שלי, למה עשית לי את זה... הרי רציתי לנשק את הנכדים החמודים, לצבוט להם בלחי, לשאוב מהם קצת נחת... וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר... רציתי לעשות לכם מסיבת פרידה עם שירים ושמחה ותוך וכינור, עכשיו נגוז החלום... הלכו הנשיקות... הפסדתי את התוף והכינור... אני מסכן ואומלל וְחַרָב עלי עולמי. ל....מ.....ה.... למה עשית לי את זה...

   אין ספק שכל העוברי אורח שנקלעו לאותו מעמד הביטו על לבן בהערצה וברחמים וניחמו את המסכן, ומצד שני הם הביטו על יעקב כעל בוגד וחסר לב אשר מתעמר בחמיו ומתעלל בילדיו, ולא רק זה, אלא גם גונב מחמיו את אליליו. היש פשע ורשע גדול מזה?

   אך מה האמת? מי הנוכל ומי הסובל? מי הטהור ומי השחור? מי השחקן והצבוע ומי הסבלן והפגוע?

   לבן הוא הפושע האמיתי ואילו יעקב הוא הצדיק הטהור אשר נהדף ונרדף על ידו שנים ארוכות עד שבלית ברירה נאלץ לברוח, ועל הלִבְרוֹחֲ הזה לבן הקים את כל המהומה. אך את הפרטים הללו לא ידעו הצופים ולכן ראייתם הייתה מעוותת, והם העריצו את לבן הרמאי ובָּזוּ וכעסו על יעקב המושלם.

   למה הכנסנו לכאן את הדרמה הזו? מדוע אנו מתעמקים בשטויות של לבן ובהצגות שעשה? מה אנו רוצים להשיג באמצעות זה?

   באמצעות ניתוח המאורע שעשינו כאן הצלחנו לחוש ולהבין שלא כל מי שצועק ומתקיף - הצדק עימו. אדרבה, פעמים שהמאשים הוא בעצמו האשם - כמו שראינו כאן עם לבן ויעקב, אלא שהרעש הגדול והתעמולה הנרחבת שעשה לבן בלבלה את העוברים ושבים שנקלעו לאזור, וגרמה להם להצדיק את הרשע ולהרשיע את הצדיק.

   לאחר שהבנו היטב את הדברים הללו אנו מתחילים להבין איך העיתונות פועלת, ועד כמה העולם מטעה ומבלבל. ומדוע חשוב לנו לדעת זאת? משום שזה מציל אותנו מלעבור על האיסור החמור של "בצדק תשפוט את עמיתך" (ויקרא י"ט ט"ו) שבו אנו מצווים לשפוט את הזולת לכף זכות, ולא להתבלבל מהרעש הגדול שהתקשורת והעיתונות משקיעים בפרסום סיפורי "לשון הרע"

   אך טרם נצלול לעומקם של דברים, רצוננו לשתף את הקוראים בהיסטוריה המודרנית שלנו, ולשאול עליה שאלה אחת כבידת משקל:

   זה לא סוד שהרשימה עוד ארוכה - וכל יום מופיע בעיתון "התורן היומי והחשוד המרכזי", אך למה להכביר בדוגמאות אם אפשר להעלות כאן סקר מדהים שמגלה בדיוק מה חשים תושבי מדינתנו הקטנטונת, וכדלהלן:

   אך למען ההגינות הלאומית והחברתית - נתעלם מהסקר הזה, ונשאל את השאלה התמימה הבאה: האם הרשימה הנ"ל של המקרים השערורייתיים, משקפִים את כלל החברה?

   האם לאור מקרים אלו צריך האזרח להסיק שכל הנשיאים לוקחים שוחד? שכל עובדי הבנק שודדים? שכל השופטים לוקים בטוהר המידות ומשבשים הליכי משפט? שכל השוטרים אגרסיביים? שכל מנהלי החקירה ופקידי רשות המיסים נוטלים שוחד? שכל שרי האוצר גנבים? שכל המשפטים בישראל מעוותים - ואלו שהורשעו ברצח זה בלי בסיס?

   האם זה נכון לחשוב שכל הממסד והשלטון ומערכת המשפט והמשטרה - כולם כבר בחזקת חשודים עד שלא יוכח אחרת?

   חלילה! כולם מבינים שמדובר בבני אדם ולא במלאכים - ומעידות יכולות להיות לכל אחד - ולעולם היחיד אינו משקף את כלל הציבור, ותפוח רקוב אחד אינו מעיד שכל הארגז מסואב ורקוב.

   אך למרות שכולם מבינים זאת, כאשר מדובר בציבור החרדי - יש אנשים שמקשרים את עוון היחיד לכלל האוכלוסייה, וכולם חשודים בעיניהם - עד שיוכח אחרת. מה כוונת המשורר החזן הפייטן והבכיין?

   למרבה הצער והבושה והיגון הייתה "פרשיית המתמידים", בה כמה אנשים שאין תוכם כברם ניהלו רישום כוזב ברשימת תלמידים והלבינו כספים בדרך זו (1.2011). מאותו רגע שהתפוצצה הפרשה ואותם חבר'ה נתפסו, התקשורת חגגה על המקרה והחלה הסתה פרועה נגד הציבור החרדי.

   מאותו רגע עיכבו לישיבות ולכוללים את התקציבים והחלו בביקורות פתע מרובות - תוך כדי נעילת דלתות והפעלת מצלמות, הפקחים הגיעו לישיבות ובקשו לעשות ביקורות פתע, לא עניין אותם כלל אם באותו זמן היה שיעור והשיעור היה צריך להיגדע מחמת הביקורת, הם לא התחשבו בשיעור וברגשות התלמידים - ודרשו מכולם להתייצב למסדר, וכאשר באחת הישיבות ראש הישיבה הודיע שהוא באמצע שיעור שבועי מסכם ובעוד רבע שעה השיעור מסתיים - והוא מבקש מהפקחים שימתינו רבע שעה כדי לא לגדוע לבחורים את הרצף והריכוז, הפקחים שמו איקס על הישיבה הזו ופסלו לה את הנוכחות של כל 400 התלמידים (פרשיית בית שמעיה והשיעור הכללי 2011).

   וכל זאת למה? מדוע הגישה הייתה כל כך קשוחה ונוקשת כלפי הכוללים והישיבות? בגלל פרשייה "אחת" שנתפסה. כעת בואו נראה דבר מעניין:

   מכל האמור כאן אנו למדים מסר חד וברור: העולם מסולף ומזויף, התקשורת מגויסת, העיתונות מנוּוטת, והאמת האמיתית כלל לא משודרת. הדוגמאות הנ"ל מגלים לנו שהחברה חיה בסתירה גדולה ומדקלמת את המוסר והשוויון רק כשזה נוח לה, וכאשר זה לא נוח לה או שזה נוגד את האידיאולוגיה שלה - אזי היא סותמת לציבור את הפה.

   עד כאן ההיסטוריה הכואבת ומסקנותיה. אך מדוע זה אמור לעניין אותנו?

   א) דע מה שתשיב. מה הכוונה? הרבה יהודים טובים שמתקרבים ליהדות, פעמים שהם עושים ברקס באמצע עלייתם הרוחנית. מדוע? משום שהם ניזונים מהתקשורת והם בטוחים שהאינפורמציה שם הגונה ומבוקרת, ושטיפת המוח של התקשורת נגד שומרי התורה - מקררת אותם. אך כעת ראינו שתי נקודות יסודיות שהתקשורת לא חפצה שנקלוט: 1) קושיות ומעשים פליליים וחריגים יש בכל גווני הקשת, גם אצל מי שיושב על כסא רם ונישא כשופט ושוטר ונשיא ושר. 2) ראינו גם שהתקשורת מגויסת ומנווטת וכלל אינה אובייקטיבית ומה שמתפרסם בה לא תמיד משקף באמת את המציאות, ויתכן ומדובר בתעמולה בלבד אשר "הגרעין" שלה נכון - אך כל השאר זה "תוספות". וכאשר מסבירים זאת לאדם המתקרב ופורסים בפניו את הראיות הנ"ל, ניתן ליישב את דעתו ולהצילו מעיוות ושטיפת מוח, ולכונן אצלו השקפת עולם נכונה וישרה.

   ב) דבר נוסף רצינו להרוויח כאן במאמר: לאחר שנחשפנו לכל החומר הנ"ל, קל לנו יותר לשפוט את הזולת "לכף זכות". מה הכוונה "כף זכות"?

   על פי תורתנו הקדושה, אפילו אם אדם שגילה על חברו את הסקופ הכי מעניין ומדהים,פרשייה עם הרבה בשר, אַל לו לצאת עם החומר הזה לרחובה של עיר ולעיתונות ולעשות לאותו חוטא "פירסומי ניסא" ומשפט שדה, אלא עליו לדון את החוטא לכף זכות ולהפסיק לדוש באותו רפש. אך איזו זכות ניתן ללמד על אדם שברור שעשה מעשה פסול?

   החפץ חיים מגלה לנו שיש שלושה סוגים של כף זכות:

  1) להניח שהאדם כלל לא ידע שהמעשה אסור. ואם מדובר בעבירה שלא יתכן שהחוטא לא ידע עליה, מה נעשה אז? 2) להניח שהאדם אכן ידע שהמעשה אסור, אך ביצע אותו בשוגג ולא שם לב למה שעשה. ומה יהיה במקום שברור לנו שהחוטא כן היה מודע לכך שהא עושה מעשה פסול, מה נעשה אז? איזו זכות נוכל כבר ללמד עליו? 3) להניח שבאותו זמן היה לחוטא רגע של חולשה ומעידה זמנית - והוא כבר עשה תשובה על חטאו, ובאמת המעשה הרע שעשה כלל לא משקף את אופיו ומהותו האיכותיים.

   [אומנם יש מצבים שבהם לא צריך לדון לכף זכות. אך מי שלא למד את ההלכות ולא העמיק בגופם של דברים, מי שלא עמד היטב על החילוקים ההלכתיים העדינים והדקים, אין לו רשות לדון יהודי לכף חובה, פן ייכשל חלילה באיסור החמור של "בצדק תשפוט את עמיתך" (ויקרא י"ט ט"ו), (עיין בפרטי הדינים ח"ח כלל ג' סעיף ז' - ח')].

   הבעיה היא שיצר הרע עובד על אנשים ואומר להם שכל מה שמתפרסם בעיתונות ובתקשורת אין צורך לדון לכף זכות וגם אין בזה איסור לשון הרע, משום שזה כבר מפורסם ברבים. אלא שדבר אחד יצר הרע מעלים מאותם אנשים. לפני שמחליטים בכלל שמה שמפורסם בתקשורת זה בגדר של "מעשה המפורסם בכל העיר", בל נשכח שהעיתונות מגויסת וכלל לא משקפת נכון את המציאות - וממילא כל מה שמתפרסם בה הופך "לחשש הוצאת שם רע", ובהוצאת שם רע הרי אין שום היתר לדוש - לעולם!

   ניקח רגע את הדוגמא עם לבן ויעקב שפתחנו בה בראש המאמר: לבן התקיף את יעקב בפני המון העם ועוברי דרכים, והטיח בו הטחות חמורות. אך האם משום כך יהיה מותר לשומעים לפרסם את הדברים - אם הם יתפרסמו בכל העיר? חלילה! הרי אנו יודעים שלבן היה נוכל ורמאי, וממילא אין היתר לקבל את דבריו לעולם. שהרי דבריו עלולים להיות "הוצאת שם רע" (שקר) - ולא "לשון הרע" (אמת), וכבר לימדונו חז"ל שאפילו אם כל הסיפור הוא אמת חוץ מפרט אחד פצפון שהוסיפו לסיפור או שהשמיטו, הרי שהסיפור הזה נחשב לעוון הגדול של מוציא שם רע - וחמור עוונו של אותו אדם.

   מסיבה זו בדיוק חל איסור לחטט ולדון בלשון הרע המתפרסם בתקשורת ובעיתונות, ואסור אפילו להאמין בלב לדברים - עד שלא נוודא את דיוק "כל" הפרטים באמת. הרי כבר הושיבו לנו בכלא יהודי צדיק העונה על התואר "ר' אריה דרעי" והכפישו את שמו ואפילו נתנו לו בונוס "אות קלון", כאילו שהוא פושע מועד. אך לאחר שיצא הדיסק "אני מאשים" התברר שם בראיות חותכות שנעשה לו עוול גדול והוצאת שם רע וכו'. ואם זו התמונה וזו פרצופה האמיתי של התקשורת, לא נעים לומר, אבל אין ספק שעל פי ספרו הקדוש של החפץ חיים - כבר כל מה שמתפרסם בתקשורת צריך לבררו לִפְנַי וְלִפְנִים בשבע חקירות ושבע דרישות, פן ניכשל חלילה "בהוצאת שם רע" - ואפילו בפרט אחד.

   ונסיים את המאמר בפתגם שנון ואמיתי של אחד החכמים, שאמר כך: עיתונאי קטן שלי, "רצח" זה לא רק בסכין! אכן משפט זה אומר המון ומשקף הרבה מטרות שמסתתרות בכל מיני סיפורים תמימים המופצים ומנופצים בעיתונות ובתקשורת, ומשום כך אל לו לאדם לקבל את הכתוב בעיתון כאמת - וכל שכן שאין לו רשות להיות "שותף לרצח" ולפרסם הלאה את הדברים. מי חושב אחרת?