חז"ל דימו את ארבעת המינים לחלקים המרכזיים של האדם: 'רבי מני פתח (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב. השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהן שקולין כנגד כל הגוף, הוי "כל עצמותי תאמרנה"' (ויק"ר ל,יד). בפשטות הדימיון הוא רמז מצד המראה החיצוני של כל אחד מארבעת המינים. אולם נראה שיש גם יותר מזה, בפס' קודם מובא: “ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו" (תהלים לה,ט). שיש שמחה וישועה, וזהו כמו בסוכות, שיש בה מצוות שמחה (שמופיע שלוש פעמים שמחה בסוכות [שממנו למדים לשאר החגים], וכן נקרא בתפילה 'זמן שמחתנו') ובנוסף יש בסוכה רמז להגנה וישועה (“כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" [ויקרא כג,מג] שהישיבה בסוכה של ה' הגנה מנזקי המדבר הנורא: “המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב" וגו' [דברים ח,טו]. וכן דרשו חז"ל שהסוכה מגנת ['ואגין זכותא עלייהו כי סוכה'. ערכין לב,ב]), לכן דרש ר"מ את ההמשך על ארבעת המינים בסוכות. בנוסף, בסוכות יש דין על המים, שעיקר האדם תלוי בו, ולכן יש קשר לדין האדם: 'ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, לפי שבחג נדונין על המים, והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי אדם תלויין במים' (טור או"ח תרסד). ובארבעת המינים יש קשר למים: 'א"ר אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים' (תענית ב,ב). ממילא כעין בארבעת המינים יש קשר לדין האדם (לכן מובן שבהו"ר מקיפים עם הערבות שבע פעמים: 'ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים' [משנה סוכה ד,ה], שערבה היא הכי זקוקה למים, ולכן כעין מכוונים שה' ישיענו מצרת מים, ובהתאם גם יביא את דיננו לטובה בעולם [שנברא בשבעה ימים] ביום זה של גמר החיתום), ולכן חיבר ר”מ את ארבעת המינים עם קשר האדם עם ה' (שיעבדו בכל אבריו). נראה שבלולב מחזיקים את האתרוג ביד שמאל (מצד שבלולב מאוגדים שלושה מינים, ולכן הוא יותר חשוב [סוכה לא,ב]) כעין שהלב הוא עם נטיה קלה שמאלה בגוף. את ההדס שמים שיהיה מעט מעל הערבה (שבהדס יש רמז למעשים טובים [רמ"א תרנא, א]), כעין שהעינים (שכנגדם ההדס) נמצאים מעל הפה (שכנגדו הערבה). הלולב צריך שיהיה גדול מההדס והערבה טפח (סוכה לב,ב), כיון שעמוד השדרה גדול יותר מאברים אלו (עינים ופה). חז"ל גם דימו את ארבעת המינים לארבעת הסוגים של בנ"י (ויק"ר ל,יב). נראה שאתרוג כנגד עם תורה ומעשים טובים, שאלו הצדיקים, שהם מזרימים חיים לכל, ולכן זהו כמו הלב שהוא מזרים חיים לאדם. הלולב כנגד אלו שיש בהם תורה בלי מעשים טובים, שמודגשת התורה, שהיא המעמידה את העולם: 'דאמר רבי אליעזר: גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" וגו'' (נדרים לב,א), וזהו כשדרה שמעמידה את האדם. ההדס שהיא כנגד המעשים הטובים, זה מראים את פנימיותנו, שאנו במהותנו דבוקים במעשים טובים: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' (יבמות עט,א), לכן זהו כעינים שרואים את הסימנים של אומתנו (ולכן מובן שלושה הדסים כשלושת הסימנים). הערבה שהיא כנגד אלו שאין בהם תורה ומעשים טובים, זהו כמו הפה, שאפשר להשתמש איתו לחיוב או לשלילה, כמו שנאמר על הלשון (ויק"ר לג,א), הוא כעין כלי שאין בו אלא מה שיעשו איתו, כך כנגד אותם שאין בהם, אבל אפשר שהם יעשו (אם ירצו) [ולכן שתי ערבות, שתלוי בבחירתם לכאן או לכאן]. או שאמנם אין בהם בפועל, אבל יש להם חיבור מצד קבלת הפה, שאמרו כולם "נעשה ונשמע" (ולכן שתי ערבות כנגד "נעשה" "ונשמע”). אולי בנוסף, באתרוג מרומז תורה ומעשים טובים, מצד שיש 'לב טוב' (מעשים) וכן "לב חכם" (משלי טז,כג) [ולומד תורה בחכמה]. הלולב מרמז על תורה, שזהו עץ תמר, שמרמז על עמידה (שה”ש ז,ח), שכך התורה מגנה ומצילה (סוכה כא,א) ובכך אנו כעומדים זקוף (ולא מכופפים אותנו). הדס מרמז על מעשים טובים, שהוא "(וענף עץ) עבת" שנשמע כמו 'אבות', שרומז לאבות שמהם בנ"י, שמסומלים בשלושת הסימנים שבאומה (ולכן מובן שלושה הדסים כאבות). הערבה מרמזת על מי שאין בו בגלוי דבר בולט חיובי, שכעין יצרו שקול בין יצר הטוב ליצר הרע, ולכן תלוי לאן ימשך כל פעם (כעין נחל זורם, “ערבי נחל”) [לכן מובן שתי ערבות כעין שני יצרים (כשגם יצר הרע מיועד באמיתיותו לחיוב ["בכל לבבך” - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע'. משנה ברכות ט,ה])].