'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי”, היינו "לא הלכו בה”? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א) [וכן מובא בב”מ פה,א-ב]. 'נשאל לחכמים – דכתיב "מי האיש החכם", לנביאים ומלאכי השרת דכתיב "ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה”. שאין מברכין – כשמשכימין לתלמוד תורה, ותלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה, ורגילין בה, אינן זהירין לברך. כשפותחין לא מקיימא ברכתא כדאמרינן בברכת התורה נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה' (רש”י). 'שאין מברכים בתורה תחלה – תחילת עסקם בכל יום, דהיינו לעסוק בדברי תורה, והערב נא, ואשר בחר. דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו – מדכתיב "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל, דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש? אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ. עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם' (הר"ן). המהר"ל (בחידושי אגדות על הגמ' שם) מסביר יותר מזה, שהיו מברכים, אבל לא ברכו כמו ביחס הראוי לברכה זו. ובנתיבות עולם (נתיב התורה, ז) מסביר שהיחס לברכת התורה היתה ההתחלה של הסרת התורה מישראל, שבסופה הגיעו להסרת התורה לגמרי. (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' תמוז 'בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). בפשט הפס' משמע שחטאו שלא הלכו ע"פ התורה, וכן בהמשך הפס' מובא גם ע"ז: “וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם" (ירמיהו ט,יג). אמנם זה לא קשה ע"פ המהר"ל, כיון שבפס' נרמז ששאלו מה הייתה ההתחלה, אבל כשהפס' נאמר כבר חטאו ממש. המצודות פירש ע"פ הפשט: '"ויאמר ה'" – המקום בעצמו אמר שהעיקר הוא על אשר עזבו את תורתי וגו', ר"ל: שלא למדו את התורה, ולכן לא שמעו בקולי בכל הדברים, ולא הלכו בדרך התורה לקיים מצוותיה. כי אם עסקו בתורה, היה המאור שבה מחזיר אותם למוטב. אבל בעבור שלא עסקו בה, באו לכל אלה הפשעים ואבדה הארץ בעונם' (מצודות, פס' יב). ונראה שזהו ממש הפשט, שכך גם מובא באיכ”ר (פתיחתא ב): 'ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי". ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב: (ירמיהו טז יא): "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למוד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' (ובדומה [בשינוים קלים] מובא בפסיקתא דר"כ, טו,ה). הרי שהעיקר זהו שלא למדו ולכן התרחקו מהתורה ומצוותיה. ונראה ליישב בין שני הפירושים, שאולי גם בגמ' הכוונה כעין שלא למדו תורה, שכיון שלא ברכו על התורה היה אסור להם ללמוד תורה, וממילא מה שלמדו היה כתורה שלא לשמה, אלא שלא כמו שלא לשמה במדרש, שהכוונה בשל פניות גשמיות (ככבוד וכיוצ”ב), שסופו לחזור למוטב, במקרה שבכוונה לא ברכו בשל זלזול בתורה, זהו שלא לשמה רע, שעדיף שלא ילמד כך, כי מקלקל, שזהו לימוד עם שמץ של מאיסת התורה. וזהו שמצד אחד לא ברכו ומצד שני לא למדו, שכיון שלא ברכו זהו כעין שלא למדו כלל, שלא היה ראוי לימוד התורה שלהם כת"ת. ונראה אולי שיש בזה עוד יותר עומק, שמדוע מדגישה הגמ' ששאלו את הנבואה והחכמה? אולי יש בזה רמז לדרשה אחרת: 'שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך", יורה לחטאים דרך לעשות תשובה' (יר' מכות ב,ו). שהחכמה והנבואה לא מקבלות את העקרון של תשובה, אלא זהו חסד מה' שפתח לנו פתח לתשובה. אולי באו לרמז בזה שמדוע שאלו על מה אבדה הארץ, וכי לא רואים שחוטאים כ"ך? ועוד שנאמר מיד שחוטאים, אז מה השאלה שעלתה בכלל? אלא אולי השאלה הייתה כיון שיש פתח של תשובה, מדוע לא השתמשו בו? וכן נאמר 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים"' (קידושין ל,ב). והרי למדו תורה, אז איך קרה שחוטאים כ"ך ולא שבים בתשובה מכח התורה? לכן החכמה והנבואה לא ענו, כיון שהן לא מקבלות את עניין התשובה כלל, כך שמפנים את השאלה לה', שרק הוא פותח את פתח התשובה. וה' ענה שלא ברכו בתורה, שזלזלו בתורה, ולכן תורתם אינה ראויה, וממילא לא גורמת להם כח נגד יצה"ר, וגם לא מדרבנת אותם לשוב בתשובה. שהתורה והתשובה שלובים זה בזה, ולכן בפס' “כי המצוה הזאת" וגו' (דברים ל,יא) חלקו רש"י והרמב"ן האם מדובר על התורה או על התשובה, כיון שמצד האמת אלו שני דברים שלובים זה בזה. לכן יש כח בתורה להשיב בתשובה, אבל כיון שלא למדו כראוי, נחשב שלא למדו וממילא התורה לא הגנה מיצה"ר ולא גרמה להם לשוב בתשובה ממנו. וכך יצא שחטאו כ"ך עד שנגזר חורבן ממש. אולי ע"פ זה נוכל להסביר שבגמ' (בנדרים) מדובר לפני ואחרי על כביסה, אמנם בפשטות מתוך דבר גורר דבר הגיעו לעניין חורבן א"י על שלא ברכו בתורה בתחילה. אולם אולי אפשר שיש כאן רמז עמוק, שבשורש הדבר נעוץ עניין התשובה (כמו שהסברנו שזו הייתה השאלה המהותית-פנימית על מה אבדה הארץ), לכן זה נאמר בתוך עניין של כביסה כרמז לתשובה, שנמשלו ישראל והתשובה לבגד: ' … תלמוד לומר "כיריעות שלמה", מה השלמה הזאת מתלכלכת וחוזרת ומתלבנת, כך ישראל אף על פי שהן חוטאים, הן שבים בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא' (שמו"ר כג,י). אולי גם רמוז בפס' שאומר: ”על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" שמה מועיל המילה "לפניהם" היה מספיק לומר "אשר נתתי"? אלא שאולי רומז לתורה ותשובה (כמו שאמרנו), שבפס' של תורה ותשובה (כמחלוקת רש"י והרמב"ן) נאמר: “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל,יא-יד). שהפס' מדגיש כמה קרוב אלינו התורה והתשובה, לכן גם בנביא מובא "אשר נתתי לפניהם", שזה ממש אצלם ולא צריכים לחפש רחוק ולהתאמץ.