פרשת כי  תצא - מצוות השבת אבדה- כיצד?

 מאת: אהובה קליין.

השבת אבדה - אחד הנושאים בפרשה זו: והכוונה לראיית שור, שה, או חמור שאיבדו את דרכם.

התורה מצווה: לא להתעלם  מהם, אלא להצילם, כפי שהכתוב מתאר: "לֹא תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם?  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.  וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.  וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.  לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ"   [דברים כ"ב, א-ה]

השאלות הן:

א] מה כוונת הכתוב:  " לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"?

ב] כיצד יש לקיים את מצוות השבת אבדה?

 תשובות.

 לא להתעלם משור, או שה נדחים.

רש"י מסביר: אסור לאדם  הרואה שור, או שה תועים בדרך- להתעלם מהם- לכבוש את העין כאילו אינו רואה אותם.

דעת מקרא מבהיר – כי אין להתעלם במקרה כזה כפי שנאמר: "כי  תפגע שור אויבך או חמורו תועה" [שמות כ"ב, ד] שם נאמר בשור שנקרה לו בדרכו ואין  לו  שום  בעיה לאחוז בו, אך בפרשתנו מדובר במצב שהוא רואה את בעל החיים  מרחוק והוא נידח ונדרשת ממנו  טרחה לבוא  אליו ולתפסו.

דוגמאות להשבת אבדה  [מספר "מטה שמעון"]:

א] מעשה באדם אחד שעבר ליד ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח שם תרנגולות ומצאה אותם אשתו של רבי חנינא בן דוסא, אמר לה  רבי חנינא: לא לאכול מהביצים שלהן ! הביצים התרבו ובקעו אפרוחים שבמשך הזמן היו לתרנגולות  והיו גורמים סבל רב לרבי חנינא ואשתו, מה עשה? מכר אותם וקנה בכסף עיזים, ובאחד הימים עבר ליד ביתו אותו אדם שהניח את התרנגולות ואמר לחברו: כאן הנחתי את התרנגולת שלי, שמע  זאת רבי חנינא, שאל אותו: יש לך סימן בתרנגולות? ענה לו: כן, ונתן לו את הסימנים, מיד הביא לו רבי חנינא את העיזים.

ב] מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהיה  גר בעיר אחת בדרום והיו אנשים שהלכו שם לעבוד ולהתפרנס  והיו בידיהם שתי סאים של שעורים [ 26 ליטר] והפקידו אצלו, ושכחו  אותם שם והלכו לבתיהם.

ר' פנחס בן יאיר זרע את הזרעים שלהם כל שנה והיה עושה מהם גורן ואוסף אותם לאלומות.

בתום שבע שנים הלכו אותם חברים אליו ובקשו את השעורים ששכחו אצלו, ר' פנחס בן יאיר מיד הכיר אותם  ואמר להם: "בואו וטלו אוצרותיכם, הרי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה [ מדרש רבה, עקב, פרשה ג']

ג] מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן יקרה תלויה על צווארו, אמרו לו: רבי- "ברכת ה' היא תעשיר" [משלי י] אמר  להם רבי שמעון בן  שטח: חמור  לקחתי, אבן טובה לא לקחתי, מיד הלך והשיב את האבן לישמעאלי, קרא אליו אותו  ישמעאלי ואמר: "ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח" הווי מאומנתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של  הקב"ה שנאמן לשלם לישראל שכר מצוות שהם עושים, מאין לומדים זאת?

תשובה, נאמר: "ושמרתם את המצוות " [שמות י"ב] אבל מתן השכר כנראה תלוי: "והיה עקב בעקב אני פורע" [שם]

נשאלת השאלה: מפני מה נאמר כאן: "לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"? ואילו בשאר המצוות נאמר: "אל תתעלם"?

התשובה לכך: שמא יאמר אדם בלתי ישר: זה לא מתאים למעמד והכבוד שלי שאתעסק באבדה זו, אסתיר פניי כאילו איני רואה את האבדה הזו- האבדה השייכת לאחי. באה התורה ואומרת: דע לך שלא תוכל להתעלם מאבדה זו ,כי לא תוכל להתעלם מהקב"ה שלפניו הכול גלוי.

רבותינו אומרים: לפעמים אתה כן רשאי להתעלם מן האבדה שמצאת. אבל יש מצב שאסור לך להתעלם מהאבדה., אם כן, אימתי אדם יכול להתעלם בכל זאת מהאבדה? התשובה: אם היה כהן ומצויה האבדה בבית קברות שהכניסה אסורה לכהן, או שהיה זקן - איש מכובד ואין זה מכבודו לשאת את האבדה ברשות הרבים ,או שהיה צריך להשקיע בטיפול האבדה- יותר מאשר ערך האבדה - במקרים אלה, מוצא האבדה רשאי להתעלם.

רבינו בחיי מפרש: במצוות  השבת אבדה ניתן לגלות - יש בה רמז והתעוררות לעניין תחיית המתים -לפי שבאחרית הימים הקב"ה משיב אבדה לבעליו שישוב כל אחד לגורלו הראשון.

ומדגיש רבינו בחיי: כי האדם לא יוכל להתעלם- אינו רשאי להתעלם מאלוקים. כדי שלא יידח ממנו נידח.

הרב אהרון בן- ציון שורין  בספרו "קשת אהרון" מסביר: מצוות השבת אבדה שייכת לישראל, אבל לא לגוי, על כך אמרו רבותינו: "וכל אבדת אחיך" - אחיך ולא גוי. שאין מעלה זו קיימת בשאר העמים- כי אם בישראל בלבד שהם בגדר הבטחת:" יחיו מתוך נבלתי יקומון.." [ישעיהו כ"ו, י"ט] אבל  לגבי שאר האומות נאמר בהם: "מתים בל יחיו "רפאים בל יקומו" [ישעיהו כ"ו, י"ד] ומפרש: מהר"י קרא: מתים של עכו"ם בל יחיו.

המהרש"א אומר רעיון מעניין במיוחד: [בסוף מסכת מכות] הרי כתוב: "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ" -"שה" זה לכאורה מיותר בפסוק ,אלא שכוונת הכתוב לרמוז על "שה פזורה ישראל" אשר אובדת בגלות והכוונה לעם ישראל- המשולים לשה אובד בגלות- בסופו של דבר הקב"ה ישיב אותם לארץ ישראל כמו שכתוב: "השב תשיבם" רעיון זה מתבטא בדברי דוד המלך:

"תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי".

[תהלים, קי"ט-  קע"ו]

תעיתי בגלות כמו שה אובד ואני מתחנן אליך כעת: "בקש עבדך"

 בקש אחרי אבדתך שלך. שכן, מצוותיך לא שכחתי. מצוות :"השב  תשיבם" ואתה ה' ראוי לך לקיים  מצווה זו.

השל"ה הקדוש מעיר: אם באבדת ממון התורה מזהירה אותנו - הרי באבדת הנפש- כמה וכמה! מעתה יש להגיד: לא תראה אחים נידחים- שסרו מדרך התורה ומצוותיה והתעלמת מהם, לעולם אל תגיד- מה לי ולהם!, אלא, עליך לעזור להם "השב תשיבם" חובה עליך לעורר את האחים התועים ולסייע להם להשיבם לחיק התורה הקדושה.

ולעניות דעתי, כל זה בנועם ולא  מתוך כפייה.

מצוות השבת אבדה.

על פי ספר החינוך: "שלא נעלים עין מאבדת אחינו, אלא ניקח ונשיבה אליו, ועל זה נאמר: "לא תוכל להתעלם" כל עניין המצווה - כתוב במצוות עשה שלו שבסדר  זה  נאמר: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ" ועל כך אמרו חז"ל: כי מצוות השבת אבדה היא: מצוות עשה ונכפלה המצווה במקום אחר בתורה- לפי שנאמר: "כי תפגע שור אויבך,, השב תשיבם לאחיך [שמות כ"ג, ד]

"שורש מצווה זו- ידוע, כי יש בזה תועלת הכול ויישוב המדינה, שהשכחה- בכול מצויה- כי בהמתם וגם חייתם בורחים תמיד הנה והנה ועם המצווה הזאת שהיא בעמנו- יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים וכל  "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים י"ט, ט]

במילים אחרות, מצווה זו מצוות עשה מן התורה והיא חשובה מאד- לפי שבאמצעותה נשמרים כל  בעלי החיים והכלים באופן שהם כאילו בשליטת הבעלים שלהם .

רש"ר מבאר: התורה מצפה מהיהודי בעל המידות הטובות שלא יתנהג על פי שורת הדין ,אלא יחזיר את האבדה ויעזור לו גם לפנים משורת הדין, שיהיה מוכן לעשות למען חברו דבר שאפילו לא היה עושה למען עצמו. זוהי מצווה של צדקה וחסד, חז"ל אומרים: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין התורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" וגם אם  "החזירה וברחה, החזירה וברחה אפילו ד', או, ה' פעמים חייב להחזירה" [גמרא  בבא מציעא ל]

הדבר רמוז במילים: "הָשֵׁב "- צורת מקור בלתי מוגבל  בזמן של פעמים.

מהמילה: "תְּשִׁיבֵם" לומדים שדי להביא את הבהמה לכל מקום שמור השייך לבעלים.

לסיכום, לאור האמור לעיל. ניתן ללמוד כמה יהודי חייב לחשוב על רעהו ולעזור לו בהשבת אבדה – בין אם מדובר בבעלי חיים ,או באבדה מסוג אחר ואל לו להתעלם ולהתחמק מן המצווה- שהרי הכול גלוי לפני מלך מלכי המלכים ואדם שיונק את פנימיותו מהתורה הקדושה ומקיים את המצוות בפועל מתוך אהבה ומסירות נפש,מובטח לו  שכר, כי הקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן גם להיפרע מהעוברים על רצונו.