'תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה דכתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו". תשובה דכתיב (תהלים צ, ב) "בטרם הרים יולדו" וכתיב (תהלים צ, ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". גן עדן דכתיב (בראשית ב, ח) "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם". גיהנם דכתיב (ישעיהו ל, לג) "כי ערוך מאתמול תפתה". כסא הכבוד ובית המקדש דכתיב (ירמיהו יז, יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". שמו של משיח דכתיב (תהלים עב, יז) "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו"' (פסחים נד,א). שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, בשל שהם שייכים לתוכנית של הבריאה (ראה הסבר מפורט בדברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה', תשרי, עמ' 122-120). ממילא כיון שזה כ"ך מהותי בעולם ('אי אפשר לעולם בלא הם' [הר"ן, נדרים לט,ב]) נראה שיש לזה רמז בבריאה עצמה, כיון שזה כ"ך מהותי ושייך לתוכנית שלה. נראה שלכן יש שבעה כמו ימי הבריאה, ולכן כל יום הוא כמרמז על אחד הדברים האלו: ביום הראשון מרמז (ב"בראשית") על התורה שדרכה נברא כל העולם: 'כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים”, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א). ממילא ביום הראשון נרמז על התורה, ובפרט לדעה שכל העולם נברא בראשון ויצא בזמנו (שיטת ר"נ. ב"ר יב,ד) הרי שכל העולם נוצר בראשון, שזה אולי משום שנברא ע"פ התורה, והרמז על התורה ביום הראשון. בנוסף, בראשון נברא האור, וזהו רמז לתורה שמאירה בעולם, ולכן נמשלת לאור "ותורה אור" (משלי ו,כג). ביום השני מרמז על התשובה, שבו נברא השמים, ונאמר על התשובה (לשיטת הרמב”ן): “לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה" (דברים ל,יב), כך שמרמז על שמים וארץ (שהתשובה אינה בשמים אלא בארץ אצלך ממש). וכן מים מרמזים על טהרה, כחוזר בתשובה הבא ליטהר ('בא לטהר מסייעין אותו'. יומא לח,ב). וכן כעין שרומז שמעלה ממשיכה לגשמי (מים של מטה) לחיבור לרוחני (רקיע של מעלה). היום השלשי רומז על גן עדן, כיון שבו התגלתה היבשה, ובהמשך נאמר שהאדם היה בגן עדן (ואף גבולות גן עדן [בין הנהרות שמתחמים אותו] הם מקומות בעולם), הרי שכשנברא הוגדר כגן עדן (עד שחטא). היום הרביעי מרמז על הגיהנום, כיון שבו נבראו המאורות, והשמש חמה ושורפת כך שמרמז לגיהנום השורף את הרשעים, וכן נאמר לעתיד לבא שהשמש תהיה במקום העונש של גיהנום: 'דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא. אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר... רשעים נידונין בה, דכתיב (מלאכי ג, יט) "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאו'ת אשר לא יעזוב להם שורש וענף" – לא שורש בעולם הזה, ולא ענף לעולם הבא' (ע"ז ג,ב-ד,א). היום החמישי רומז לכסא הכבוד, כיון שהמקדש מכוון כנגד של מעלה, והארון כנגד הכסא: 'רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש" וגו' (שמ' טו יז). שמקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה. והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה, שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון" (ירמ' יז יב)' (תנחומא “ויקהל” סימן ז). ועל הארון היו דמויות עם כנפיים שזה כעין עוף (“והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה". שמות כה,כ), [ולרשב"ם השם "כרבים" זהו 'עופות'. רשב"ם שמות כה,יח], ולכן זהו כיום חמישי בו נבראו העופות. (גם הדגים נבראו בחמישי, והם נסתרים מהעין, כעין כסא הכבוד הנסתר מעיני אדם). ביום השישי נברא האדם, שמטרתו קידוש העולם, ששיאו זהו המקדש, ולכן זה מרמז על המקדש. (ונבראו בו גם בהמות, שמקריבים בכל יום במזבח). גם האדם נעשה כעין דימוי לשל מעלה (“ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו". בראשית א,כז) שיש בו דעת, ונשמה חלק אלוק ממעל, ולכן האדם מקדש את העולם להיות כעין של מעלה, שזהו המקדש שמכוון כנגד מקדש של מעלה. ושבת הוא היום הקדוש בבריאה, שזהו כמו שמו של משיח, שהמשיח זהו תיקון העולם שלעתיד לבא, שכל הבריאה תתקדש. (ושבת היא שמו של הקב"ה, כעין 'שמו' של משיח). והנה כל מה שאמרנו עכשיו זהו ע"פ הנאמר בסדר של הגמ' (אמנם אין חובה שזה גם ע”פ סדר הימים, אלא שבכ”ז כיון שיש חשיבות לסדר הזה, אז העמדנו על פיו את הימים), אבל בפרקי דר"א הסדר שונה: 'שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם. ואלו הן: תורה, וגהינם, וגן עדן, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ותשובה, ושמו של משיח' (פרק ג'). ממילא השוני הוא בשני-גיהנום, רביעי-כסא הכבוד, חמישי-מקדש, ושישי-תשובה. נראה שבזה נרמז בשני לגיהנום, כיון שאש הגהינום נבראה בשני: 'והתניא, רבי יוסי אומר: אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כבייה לעולם, שנאמר (ישעיהו סו, כד) "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה". ואמר רבי בנאה בריה דרבי עולא: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני בשבת? מפני שנברא בו אור של גיהנם' (פסחים נד,א). (וכן בפרקי דר"א [ד]: 'בשני ברא הקב״ה... ואשו של גיהנם'). רביעי מרמז על כסא הכבוד כיון שבו נבראו השמש והירח, שהגוים עובדים להם כאלים, כי רואים את מעלתם, אבל בעצם הם אמורים לרמז על מעלת ה', כמו שר”י הוכיח לקיסר שאינו יכול לראות את ה' כמו שלא יכול לראות את השמש: 'אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה השמש שהוא אחד מאלף אלפים ורבוא רבון ממשמשין שמשמשין לפניו, אין כל בריה יכולה להסתכל בו, הקב"ה שזיוו מלא עולם על אחת כמה וכמה!' (ילקו"ש רמז שצ"ו). כך שהשמש כעין מרמזת על ה' (כא'ל) ושאי אפשר לראותו (שזהו כסא הכבוד שה' נסתר בבריאה) [וכן השמש והירח התווכחו על מלכותם (חולין ס,ב), כך שכעין רומז על מלכות שמים]. חמישי מרמז על המקדש שמרכזו ושיאו הוא קה"ק, ששם הארון עם הכרובים שלהם כנפים כעופות. שישי כנגד תשובה, כיון שבו חטא האדם הראשון ויצא זכאי: 'בשנים עשר יצא בדימוס' (ויק"ר כט, א), ולכן זה מרמז על האדם שיוצא זכאי, שזה כאשר עושה תשובה (אמנם אדם הראשון לא עשה תשובה, אבל כדי לצאת זכאי צריך לשוב בתשובה, ולכן זכאותו מרמזת על תשובה).