"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח,י). 'ר"מ אומר: ומנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? ת"ל "אשר נתן לך ה' אלקיך" – דיינך בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות' (ברכות מח,ב). אמנם כבר למדו במשנה את הדין שצריך תמיד להודות לה' מהפס' של ק"ש: '"ובכל מאדך" – בכל ממונך. דבר אחר, "בכל מאדך" – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד' (משנה ברכות ט,ה). בפשטות זהו שני לימודים (שיש שלומד מכאן ויש שלומד מכאן). או שכיון שיש גם לימוד של 'בכל ממונך', אז ראוי להביא עוד מקור שיש לברך גם על הרעה, למי שילמד על הממון (ולא על מדות ה'). אולי בנוסף, במשנה זה שבכל מדה ומדה צריך להודות הרבה, אבל מניין שעל הרעה יש לברך כמו על הטובה? אולי יש להודות הרבה גם על הרעה אבל לא כמו על הטובה, שכיון שרואים בחוש שזה טובה אז יש להודות יותר? לכן בא ומלמד ר"מ שצריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ממש. (ומה שנאמר 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" וגו'... ד"א, "בכל מאדך" – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו'. אפשר להבין שיש חובה לברך על הרעה כמו שיש חובה לברך על הטובה, אבל לא שצריך לברך על שניהם אותו דבר בדיוק, לכן צריך שני פס' לרבות. (או שבפס' של ק”ש לא מופיע ברכה, אלא אהבת ה', ולכן אפשר שהכוונה שיש לאהוב את ה' תמיד, ולכן גם לברכו על כל מה שעושה. אבל כאן נאמר “וברכת” וגו', שיש ברכה תמיד על כל מעשה ה', ולכן שתי הברכות שוות]. או שעל סמך הפס' כאן למדו גם בק”ש שהכוונה להודות אותו דבר ממש [כי רק משם לא היה מוכח להודות אותו דבר ממש, ובעקבות הפס' כאן נאמר גם במשנה שם שיש להודות אותו דבר ממש]). בכ"א נראה שיש חשיבות ללמוד מכאן שיש להודות לה' תמיד, כיון שדבר זה קשה מאוד, כשלאדם באה צרה קשה לו להודות לה', ועוד להודות כמו על הטובה. לכן התורה מגלה זאת כאן, כיון שלמדו כאן: 'ברכת התורה מנין? אמר ר' ישמעאל: ק"ו, על חיי שעה מברך על חיי עוה"ב לא כ"ש?. רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל: אינו צריך, הרי הוא אומר (דברים ח, י) "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן הוא אומר (שמות כד, יב) "ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה" וגו'. ר"מ אומר: ומנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? ת"ל "אשר נתן לך ה' אלקיך" דיינך בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות. רבי יהודה בן בתירה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: טובה-הטובה, טובה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", "הטובה" זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון"'. שלכאורה לא מובן מדוע הכניסו את דברי ר"מ לכאן, הרי כאן מדובר על השאלה מניין לומדים שיש מצוה לברך ברכת התורה, מה זה קשור ללימודו של ר"מ? בפשטות הגמ' כנראה הביאה ברייתא שדרשה את הפס' שלנו (מה לומדים ממנו לברכות), ולכן הביאה גם את דרשת ר"מ בזה. אולם אולי דברי ר"מ הובאו בהקשר לדברי רחב"נ תלמידו של ר"י, שהוא דורש שנאמר בברכת המזון לשון טובה, ונאמר על התורה (על הלוחות) לשון טובה, כדי ללמדנו שיש מצוה לברך ברכת התורה. על זה בא ר"מ ומוסיף שכיון שיש לימוד שמקשר בין ברכה על הטובה לתורה, אז גם הפס' מגלה שיש להודות גם על הרעה שדבר זה מתגלה ע"י לימוד התורה, שהתורה פותחת את עיננו להבין שכל מה שה' עושה הכל לטובה. גם אם בעיני בשר ודם לא רואים זאת, בכ"ז מצד האמת הכל לטובה. לכן גם הרעה היא לטובה, לכן כמו שאתה מודה על הטובה כך עליך להודות בדיוק אותו דבר גם על הרעה, כי שניהם במהותם טובה. לכן מובן שאומר ר"מ 'ומנין' וכו', מדוע יש כאן ו' החיבור, הרי זה לכאורה לא קשור למקודם? אלא כמו שאמרנו זה כן קשור לנאמר קודם. שבא ר"מ ומסביר מדוע התורה גילתה שיש מצוה לברך ברכת התורה דווקא בברכת המזון שהיא ברכה על הטובה שה' נותן לנו? (בפשטות זה כדי לומר כמה טובה של התורה. אולם זה בא גם) ללמדנו כיצד להתייחס נכון למעשה ה' בעולם, לדעת שגם הרעה היא בעצם לטובה, ולכן לא רק ברכת המזון שהיא על הטובה הגלויה שה' עושה לנו, אלא תמיד יש לברך את ה', גם ברעה, כמו על הטובה, ודבר זה יכול להיות מובן רק ע"י דבקות בתורה, שרק כך אדם יכול להגיע לרמה של לברך על הרעה כמו על הטובה. שזהו: '(זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר: ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו הטוב והמטיב' (פסחים נ,א). שלעתיד לבא כשדעת ה' תתגלה בעולם ("כי מלאה הארץ דעה את ה'”. ישעיהו יא,ט) אז יראו ממש שתמיד הכל לטובה ממש.