"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (ג, כג)

כשיהודי מתפלל בלשון תחנונים הוא מעורר את המידה המופלאה של "חנון" שאין מעצור על ידה להושיע אף אם חלילה רבו המקטרגים. מהי תפילה בתחנונים? "כרש בפתח אני בצדק אחזה פניך", אני בא לפניך כעני המבקש צדקה. (באר משה)

"וידעת היום והשבות אל לבבך, (ד,לט)

צריך לחבר את המוח אל הלב. להכניס הרבה לב לחיים שלנו. לב זה חבור, לב זה אהבה, לב זה שמחה, לב זה משהו עליון.

רבינו אומר שמי שיש לו לב, אז אין אצלו בכלל עניין של מקום, כי אם יש לך לב, אז בכל מקום בעולם אתה מחובר, כי הלב הוא מעל המקום. לב זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', שאתה אוהב את ה' ואתה יודע שגם ה' אוהב אותך. וגם אם אין לך את זה עדיין,  לפחות שיכאב לך. כשאדם מרגיש שהוא רחוק, שהוא נפרד מה', הדקירה הזו בלב על זה שהוא כל כך רחוק, זה בעצמו מקרב אותו. הגעגועים האלה זה הקירבה הכי גדולה. אדם עובר עבירה ח"ו, הוא נופל לאיזה תאווה, או מידה רעה, מבקש סליחה וממשיך הלאה, זה חיצוני. זה רק כדי שלא תיפגע בו מידת הדין. כי הוא יודע שיש דין בעולם. צריך לעשות תשובה עם לב, צריך לבכות, ה' אני לא רוצה את זה, ה' מה יהיה איתי, ה' תרחם עלי.

את הלב שלכם אני רוצה. את הפנימיות, את החמימות לדבר מצוה, את השמחה של מצוה. התרגלתם לחושך, אתם כבר לא מבקשים את האור. הקב"ה רוצה שנשתף את הלב עם מה שאנחנו מוציאים מהפה. כשמשבח את הבורא ישבח עם כל הלב, כשמבקש איזה בקשה, יבקש אותה עם כל הלב. הרי ה' נמצא איתך, והוא מקשיב לכל תפילותיך, לכל דיבוריך.

הלב שלנו מנותק. כל אחד שקוע בעצמו. כדי להרגיש את הצער של השני צריך לעצור לרגע, להתבונן, לדמיין מה עובר עליו, מה עובר על משפחה שברגע אחד נהפך עליה עולמה. אם נעצור, נתבונן, ננסה לדמיין, לא שייך שהלב ישאר רדום. צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו. הרבה אהבה, הרבה עידוד ותמיכה. ילד צריך לשמוע הרבה: אתה ילד מוצלח. לשבח אותו, אבל על דברים נכונים, ילדים תופסים מהר את הזיוף. צעקות זה יותר לשחרר את הכעס מלבו של ההורה, זה לא באמת לחשוב על טובתו של הילד. זה נכון לא רק לגבי ילדים, זה אתה עם עצמך, ועם אשתך, עם חברים ועם שכנים, עם כל אחד. להגיד מילים טובות, להתפעל מהטוב שאתה רואה אצל השני, ככה אתה משמח אותו, ככה נפתח לו הלב.

אם אדם מתחבר לאבא שבשמים ורואה כמה זה מתוק וכמה זה נפלא, אז עכשיו עשיתי שטות כזאת ועכשיו לא הצלחתי עם הילדים ועכשיו לא הצלחתי עם הבן זוג, עכשיו לא הצלחתי עם התפילה אבל הנה הנה, הנה, כמה אני אוהב את ה', כמה אני אוהב את הקדושה, כמה אני אוהב את הרגעים הנפלאים האלה, הרי זה בתוכי, זה נמצא בי, אפילו שזה מאד מאד רגעים קטנים, אבל אם אני אוהב את זה, אם אנחנו אוהבים את זה, אנחנו מפסיקים לאהוב דברים אחרים. לאהוב זה אחד. אי אפשר להיות מחובר לנקודה המתוקה המתוקה הזאת ובו בזמן לאהוב את זה ולאהוב את זה ופה אין לי ופה קיפחו אותי. אדם מתחבר לרגעים האלה שהוא מחובר עם האמת, הוא מרגיש כמה זה טוב לו באותו רגע, וכל היום כולו כשהוא בתוך התוהו ובוהו , הוא זוכר את הרגעי אהבה האלה והוא שמח.

להוריד ללב אפשר גם עם דברים קטנים. אדם, עם איזו מחשבה אחת טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שהוא מנסה לבטל אותו, עם איזה מילה טובה שהוא אומר לחבר, עם איזה התפעלות שהוא מתפעל מאשתו, עם איזה ויתור שהוא הצליח לוותר, הוא יכול להגיע להתרוממות הנפש.

איך עוד מורידים מהמוח אל הלב? ע"י הדיבור. אין לך עוד דבר שמקשר ומייחד את האדם עם בוראו כמו הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי, מציאות של קירבת ה'. תיכף ומיד כשאדם פותח פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה.

דיבור זה תפילה והתפילה שהיא הכי קרובה לבורא עולם היא תפילה בלשון תחינה. "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלוקינו" (מלכים א,ח). תפילה בתחנונים, כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו, שום דבר לא מגיע לי. הכל זה מתנת חינם.

תפילותיו של משה רבינו למען יזכה להיכנס לא"י מצטרפות לכדי חמש מאות וחמש עשרה כמנין "ואתחנן" ולמרות כמיהתו העזה, ותחנוניו הבלתי נלאים, בכל זאת נדחית תפילתו ונסתמים שערי שמים בפני תחינתו. אלא שמשה רבינו ע"ה רצה את התפילה. "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור". שביקש להמשיך לאמור, לא לאבד לרגע את האמונה בהשי"ת שהוא שומע תפילת כל פה ומצפה ומתגעגע בתשוקה עזה לתפילתו של כל יהודי. זוהי הזכייה האמיתית. זוהי הישועה הכי גדולה. שאנחנו לא מפסיקים לאמור. תתפלל כמה שאתה יכול. גם אם יש לך דקה, תרים את הראש ותתחנן. העיקר להיות בקשר עם ה'. כל תפילה חשובה. אפילו בתפילה קצרה אתה יכול לפעול ישועות. רק תתפלל.

"וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" (ד,כט). משם דווקא, מהמקום שאתה נמצא בו ומכל מה שעובר עליך, רק לא לפול למקומות המסוכנים האלה של עצבות, של כעס, של יאוש, של ויתור והרמת ידיים, של האשמה עצמית. ומצאת. גם אם הישועה מתמהמהת, אתה תמצא מזור לנפשך, כי החיפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה, התחנונים הבלתי פוסקים האלה, הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבורא.

"וידעת היום והשבות אל לבבך" (ד,לט) לא מספיק לדעת, צריך להוריד אל הלב. לחבר את המוח עם הלב. יהודי צריך כל הזמן לרצות את הקב"ה. כל הזמן להתגעגע. צריך לאהוב את הדבר הנצחי, לא את הדברים הזמניים. כשאדם רואה שכל התאוות הן רגעיות, הוא שואל את עצמו, מה, אני רודף אחרי זה? אחרי מה אני רץ? צריך לחפש את הפנימיות של הדברים. מה זה פנימיות? זה געגועים לה'. געגועים זה העיקר. העיקר שהלב יבער לה'. "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (ד,כט) רבונו של עולם אני רוצה רק אותך! לא מעניין אותי העולם הזה בכלל! רק אותך אני רוצה! כשאדם רוצה את ה', אז הוא נותן לה' את הלב שלו, את האהבה שלו, את החשק שלו, את הכסופים שלו, את כל הטוב שלו.

כשאדם רודף אחרי התאוות, אז הוא נותן את הלב להסטרא אחרא ח"ו, ואז הוא נשאר ריק, בלי לב, בלי רצון, בלי חשק, אין לו כוח להתפלל, אין לו כוח להתבודד, את החיים שלו הוא נתן להסטרא אחרא ח"ו.

כשאדם רוצה את ה' וקורה שהוא נכשל בעבירה, הוא מיד זועק לה', מתחנן לה', אותך ה' אני רוצה, לא רוצה את העבירה, תסלח לי, תרחם עלי, לא רוצה את הגיהנום הזה, רוצה את הגן עדן שלך! רוצה רק אותך לאהוב! להתאוות רק אליך! שאני אהיה כולי געגועים אליך! כסופים אליך! הרצון הוא תמיד חופשי, הרצון תמיד בידך, לכן גם כשאתה לא יכול להתגבר על התאווה שלך, לרצות להתגבר אתה תמיד יכול. שום דבר לא יכול למנוע אותך מלרצות. ולפי הרצון שלך, ככה ה' יתברך דן אותך. אם לא תעזוב את הרצון, בדואי תגיע, כי בדרך שאדם  רוצה מוליכים אותו.

צריך להחדיר את האמונה ללב. "אתה הראתה לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (ד,לה). אתה ראית! זה לא שמיעה, זה ראיה! זאת התגלות שלא היתה לאף עם בעולם! אז איך אתה יכול עוד להתבלבל ולחשוב שיש כאן עוד משהו חוץ ממני?! אדם חייב להחדיר לו עמוק בלב את ההכרה שאין עוד מלבדו. גם כשהוא מקבל פרנסה או כל הטבה אחרת, הוא מקבל אותה רק ממנו יתברך. צריך להכיר טובה לכל אדם שמיטיב אתנו, אך לזכור את האמת לאמיתה, שהכל ה' נותן לנו. אי אפשר לחיות בלי אמונה. כי כל כך קשה להבין מה שקורה אתנו בעולם הזה. כל כך קשה להבין משהו בחשבונות של הקב"ה, שבלי אמונה נופלים מהר לקושיות, לטענות, לכעסים. אדם יש לו הסתכלות לא נכונה ואז זה גורם לו שהוא כועס על ה'. "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". מה, על ה' אני כועס? לא, אני כועס עליו, על השני, על השלישי, אבל זה בכלל לא הם, זה הכל ה', אתה חושב שאתה כועס עליהם אבל אתה כועס על ה', כי ה' מנהל פה את העולם.

אדם כל הזמן מתלונן, כואב לי פה וכואב לי שם, וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך זה? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? יש אנשים שהם חושבים שהם צריכים ללכת למקום מסויים, להתקבל למקום מסויים, והם לא צריכים ללכת לשם, הם צריכים להיות כאן, במקום הזה, ולא שם. אבל הם רוצים ללכת לשם, למקום שלא מקבלים אותם. מי אמר שזה הנכון? תבקש מה', תמלמל, כל הזמן תמלמל, לתפילה קצרה יכול להיות כוח עצום, אם כל הזמן תמלמל, ה' כבר יראה לך מה נכון בשבילך. הוא יוביל אותך למקום שלך.

אדם צריך כל הזמן להגדיל את דעתו שאין שום דבר חוץ מה'. אם האדם יזכור 24 שעות ביממה שאין עוד מלבדו, אז נגמרו היסורים שלו. צריך להבין את זה במוח אך אם לא הורדת את זה ללב אז יש לזה מעט מאד ערך. אם זה רק תאוריה זה גם נפלא אך זה לא כמו שזה יורד אל הלב.

התפקיד של האדם בעולם הזה הוא להרבות בתפילה, זאת אומרת להיות מחובר עם ה' יתברך עשרים וארבע שעות ביממה, ועל כל צעד ושעל להודות לבורא. ולהתפלל ולבקש את עזרתו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (ד,ד). רק זה נקרא חיים. כשזוכים להיות דבוקים בה'.

כל העבודה של האדם בעולם הזה, זה לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה, נופלים, מתחילים עוד פעם. "לרגעים תבחננו". כל התשובה היא לחשוב מחשבות טובות. לחשוב על ה', על הבן זוג, על הילדים, על ההורים. על השכנים, איך אני יכול לשמח את כולם, איך אני יכול לעשות נחת רוח לה'. כל פעם שהופכים מחשבה רעה למחשבה טובה, כל פעם שמצליחים לנתק את עצמנו ממחשבה רעה, מושכים אלינו שפע. בקדושה, האדם רוצה שיהיה לכולם טוב ולא יחסר לאף אחד שום דבר. אבל מחוץ לקדושה, כל אחד רוצה רק לעצמו , את ההצלחה ואת ההנאה. נחמו נחמו עמי זה לא רק תתנחמו, זה נחמו אחד את השני. אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. בוא נראה אותכם בנסיונות הפשוטים, לפני שאתם מגיעים למדרגות. אתה רוצה השגות? אתה צריך כלי בשביל להשיג השגות. מה זה הכלים? הכלים זה הלב. אתה צריך לב. ואת זה אתה לא יכול לקבל לבד, רק עם החברים שלך.

הדלק של הנשמה זה מילה טובה של הערכה, של עידוד, של הכרת הטוב. צריך  להתחנן לפני ה' שנזכה להגיד הרבה מילים טובות, כי מי שנמנע מלתדלק את הזולת, מונע ממנו שמחה, מונע ממנו חיים.

אדם צריך להתפלל כל יום: 'רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה, אפילו מי שפגע בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו'. הצרה הכי גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים. שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת. הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשארת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומבינים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם. ממש כמו בסיפור הבא.

בנין כשתילי זיתים...

גדלתי "עם כפית זהב בפה", כמו שאומרים, באחת השכונות המקסימות של ירושלים. אבי ואמי הם אנשים נפלאים שאהבו אותנו ונתנו לנו כל מה שהיינו צריכים, ויותר: אהבה, ביטחון ושוב אהבה. גדלנו בחממה של בית אוהב והתוצאות בהתאם. כולנו יצאנו כרצון הורינו. אבי היה שכיר ואמי הייתה תמיד עקרת בית. מבחינה כלכלית, המצב בבית היה תמיד מעל לממוצע. אף פעם לא חיטטנו להורינו ולא שאלנו "מנין הכסף?" אך עם הזמן הבנו  שהכסף הגדול הגיע מירושות, והכסף הגדול יותר כנראה מהשקעות, ואכן, הורינו היו אנשים אמידים ואולי קצת יותר מזה. אבא, מעבר לעבודתו, הפעיל גמ"ח הלוואות פרטי מכספי המעשר של ההשקעות, גמ"ח שהיה בבת עינו. הוא השקיע בו הרבה זמן וכוחות.

מעבר לכך, חיינו כמו נסיכים. אמי הלבישה אותנו במיטב המחלצות, ומשולחן השבת לא נבצר שום מעדן העולה על שולחן מלכים. התרגלנו לחיים נוחים ומפנקים. כשהגיעו אחיותי הגדולות לפרקן, אבא חיפש חתנים מיוחדים שישבו וילמדו כל החיים. הוא ידע שכדי לאפשר לאברך ללמוד, צריך לדאוג לו לדירה ולכך שיוכל לשבת וללמוד ללא טרדות הפרנסה. המחיר לכך היה גבוה, אבל אבי שילם אותו במלואו. לאבא היה משפט שתמיד נהג לומר: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, אל תאמר בניך אלא גם בנותיך". לאבי היה חשוב שכל ילדיו יגורו קרוב אליו, ועל כך היה מוכן להוציא מהונו. גם אחיי היו בחורים מצוינים והיו מבוקשים מאד בשידוכים, אך אבי לא ניצל זאת, אלא הסתפק בחצי חצי בפרוייקט, ועל כך הוסיף מכספו סכומים גדולים כדי שיגורו בירושלים. נקל לשער שהמחותנים לא רבו על כך... רצונו של אבא שכל המשפחה תגור בירושלים גם אחרי שהם יעזבו את הקן, היה ידוע ומפורסם. הוא היה מצהיר: "עוד תראו, כולכם תגורו לידינו. אם תרצו, כמובן". בהתחשב במצב הכלכלי זה היה נשמע מעשי בהחלט. לאט לאט ראינו שאבא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. כך נישאו אצלינו שני בנים ושתי בנות, ואז התארס אחי החמישי.

כשחזרו הביתה אחרי האירוסין, לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות, ותוך כדי שאני מתגלגל במיטה, אני שומע שאבא ואמא מדברים על קנית דירה. איני זוכר בדיוק את המילים, אבל זה היה משהו בסגנון הזה: "אתה רואה שאנחנו מתחילים לראות את הסוף של חשבון הבנק. אל תשכח שיש לנו לחתן עוד ארבעה ילדים. בקצב הזה לא יישאר לנו כלום. תחשוב גם על העתיד. בוא נתפשר על דירה זולה קרוב מאד לירושלים, יש פרויקטים חדשים במרחק חצי שעה או שעה נסיעה. מה רע?, שמעתי את אבי עונה, קצר והחלטי: "כבר דיברנו על כך אלף פעם, הילדים לידנו. נקודה. חוץ מזה, מה הדיבורים האלה על מה יהיה? ברוך ה' יש לנו מספיק כסף וגם השקעות ברוך ה' מניבות, מדוע שאמנע מעצמי את החלום שכל ילדיי יהיו סביבי?"

אחי התחתן והתיישב בדירתו היפה והקרובה, ולאחר עיכוב קל וקצת מלחיץ התארסה האחות שמעליי. הייתי בן 21, ומכיוון שכבר הייתי בסוד העניין, אני היחיד שהרגשתי שאבא מתחיל קצת להילחץ. הבנתי שחשבון הבנק של ההורים שלי עבר דיאטה מסחררת והוא מתחיל להתרוקן. הפעם הוא נאלץ להתפשר על שכונה מרוחקת, אבל בכל זאת, בירושלים. תקופה מסוימת אחרי החתונה של אחותי החלו האחים, גם אלה הנשואים וגם התאומות שמתחתיי, לראות שינוי מסוים: שמנו לב שבשבתות אמא התחילה לספור מנות כדי שיהיה מדויק. הפטל נהיה אורח קבוע בשולחן השבת והחליף את המשקאות הקנויים. במשפחה התחילו התלחששויות וכולנו הבנו שאבא לא יוכל לממש עוד את חלומותיו שכל ילדיו יישארו בירושלים.

ואז הגיע התור שלי. נכנסתי עמוק עמוק לפנקסים של השדכניות, לא עבר הרבה זמן, ויותר מהר ממה שחשבתי מצאתי אותה. לפני שההורים נפגשו לפגישת סגירה, דיברתי איתם. אמרתי לאבא שאני מבין כי המצב כבר לא כמו שהיה ואני באמת אבין אם ייתן לי לנדוד למקום רחוק יותר. הם בכל זאת קנו לי ולאשתי דירה נחמדה בירושלים שאמנם הייתה זקוקה לשיפוץ רציני, אבל היינו מרוצים.

חודשיים אחדים אחרי החתונה זה הפך לעובדה. אבי נכנס לקשיים כלכליים גדולים, מסתבר שההשקעות שלו כשלו בזו אחר זו, ומאדם אמיד הוא הפך לבעל חוב. מטבע הדברים, גם הגמ"ח הלוואות צמצם מאד את פעילותו, הגמ"ח היה משהו שאבא מסר עליו את נפשו, והמצב שבו הוא צריך לומר לאנשים "אין כסף בגמ"ח" שבר אותו עד מאד. באחד הימים נכנסתי לביתם, בדרך חזרה מהכולל, והפנים של אמא אמרו הכל. עוד לפני ששאלתי משהו, היא כבר התחילה לדבר וסיפרה שנגמר להם הכסף לגמרי, בשביל לחתן את התאומות שנשארו, הם צריכים לקחת חובות, היא סיפרה שניסתה לשכנע את אבא להתחייב קצת פחות, אבל אבא לא רצה לשמוע, הוא אמר שאם כבר לוקחים חובות, אז שיהיה עד הסוף. לא עבר זמן רב, וכבר הגיעו בשורות טובות, ברוך ה' גם התאומות מצאו את זיווגן, ואבא לקח חובות אדירים על עצמו. העיקר שהגשים את חלומו: כל ילדיו – בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו, וכעת גם נכדיו שמספרם החל לגדול בקצב  - היו כשתילי זיתים סביב לשולחנו בירושלים.

לאחר תקופה מהחתונה של התאומה האחרונה, אבא ואמא הגיעו למצב שלא עמדו בהחזרי החובות. אנחנו, הילדים, לא היינו מודעים לכך, והאמת שהיינו עסוקים בעצמנו. הבנק החליט לעקל את הדירה שאותה שיעבדו למשכנתאות וביום בהיר אחד הבית הגדול הבאמת גדול בכל קנה מידה נמכר. והם נדרשו לעוזבו בתוך חודש ימים. בשלב זה כבר לא יכלו להסתיר זאת מפנינו. הם ביקשו לסייע להם לארוז את החפצים. אני זוכר זאת כאילו הדבר אירע היום, את הרגע שבו ראיתי את אבי החזק האמיד שתמיד נתן ונתן, חסר אונים, אורז את חפציו ועדיין אינו יודע לאן ילך.

הם ניסו למצוא בית בשכירות, אך דירות גדולות עלו הון שלא היה להם, ודירות קטנות... לזה לא יכלו להתרגל. "לפחות שיהיה לי מקום, שאוכל לארח את כל המשפחה", אמר אבא בעצב. יום אחד אמא חזרה הביתה עם חיוך מאופק ובזהירות אמרה לאבא שהיא ראתה דירה גדולה, חדשה וזולה. לא ייתכן שיש דירה כזו במחיר כזה. ואמא זרקה את הפצצה... הדירה לא בירושלים היא ביישוב המורחק חצי שעת נסיעה מירושלים. שתיקה השתררה, אבא היה המום ולפתע החל לבכות, הוא לא היה צריך לומר שום דבר. הבכי הזה ריחף באוויר זמן די ממושך, וכעת לא היה מנוס ממנו. הוא , שחלם כל חייו על בנים ובנות כשתילי זיתים סביבו: הוא שעמל והבטיח וקיים והוסיף וויתר ובלבד שיוכל להגשים את חלומו... והנה החלום מתפוצץ! הילדים סביב לשולחנו, אבל השולחן יהיה מיותם והוא ילך לגלות? זה היה כאב גדול מכדי שיוכל לשמור אותו בפנים. הוא התפרץ בבכי קורע לב. רוחו שחה. ואנחנו, לא ידענו דבר מכל זה. מסתבר שאמי החליטה שהיא אינה מוותרת. הם נכנסו לאחר מגדולי הדור, הציגו את השאלה וקיבלו את התשובה הנחרצת. בגשמיות, האישה מחליטה, פסק הרב. אבי יצא נסער, אבל אמונת חכמים בליבו. כבר באותו שבוע הם שכירו דירה ענקית בקריית ספר.

יום אחד הם פשוט עשו לנו "הפתעה". התקשור ואמרו כי מהיום ואילך נוכל להתארח אצלם מתי שרק נרצה, אבל לא בירושלים. התגובה שלנו הייתה הלם מוחלט. אם עד כה הדחקנו את המצב, כעת זה הגיע אלינו מול העיניים. זה היה הזוי לגמרי. ידענו שלא ייתכן מצב שבו כולנו חיים לנו בנוחות בירושלים, וההורים שדאגו לנו כל כך גלו למקום אחר תוך ניפוץ חלומם. זה גרם לכולנו לחוש אשמה נוראה. אני אישית חשתי שאיני יכול להמשיך את חיי כשדבר כזה מתרחש. מה שהגדיש את הסאה היה מסיבה חגיגית שערכו הוריי בדירתם השכורה בקרית ספר. כולם הגיעו וניסו לשדר עסקים כרגיל, אולי גם הצליחו, אבל אצלי זה פשוט לא עבד. ראיתי את אבי מוזג לכולנו פטל, זה עשה לי ממש רע.

שבוע לאחר מכן אספתי את אחי את אחיותי, ואת בני/בנות זוגם, ללא הילדים. לא הייתי צריך להסביר דבר, ומיד התחילו להעלות רעינות מה לעשות. הכוון הכללי היה, שכל אחד מאתנו יפריש סכום חודשי שיספיק לשכירת דירה גדולה מאד בירושלים: דירה הדומה בגודלה לזו שבקרית ספר. מדובר בסכום של עשרת אלפים שקלים בכל חודש. מכך תבינו על איזה גודל של דירה מדובר. אבל לי היה רעיון אחר. מהפכני לגמרי.

"אני חושב", אמרתי, "שלהוציא מאה עשרים אלף שקל בשנה, כפול כמה עשרות שנים, יהיה בזבוז משווע, בעיקר כשכולנו אברכים והכסף הזה הוא פחות או יותר קצבת הכולל שלנו. זה גם בלתי אפשרי וגם בזבוז נורא". "אז מה אתה מציע"? הם שאלו. "שנמכור את הדירות היקרות בירושלים – ששוויין לפחות שני מיליוני שקלים כל אחד – ונרכוש כולנו דירות בקרית ספר, עשיתי את החשבון וגיליתי שמדובר בחצי מחיר פחות או יותר. כל אחד יתרום שלוש מאות וחמישים אלף שקלים כדי לרכוש וילה בקרית ספר להורים, ועוד יישארו לנו כמה מאות אלפי שקלים כדי שכל אחת מאתנו ישקיע אותו בתוספת משכנתא בדירה נוספת, כך גם נעשה צדק ונשיב להורינו טובה תחת טובה, וגם נוכל ללמוד בנחת מדמי השכירות של הדירה השנייה שנרכוש. זו לא הייתה החלטה פשוטה, לכמה אחים ובעיקר חתנים היה קשה לחשוב על עקירה מירושלים, אף שלא היה ויכוח שזה הדבר הנכון לעשות. אני מכרתי את דירתי ראשון ועברתי ליישוב המדובר, אחרי עשתה זאת אחותי, ואחריה שני אחיי. במהלך השנתיים וחצי עקרנו כל המשפחה ליישוב, רכשנו וילה גדולה ומפוארת להורינו בשויי דירה בירושלים. רובנו כבר השקענו ביחידת דיור נוספת, השניים האחרונים חשבו על כך. עשינו שינוי לא קל בכלל, אבל קשה לתאר מה הוא עשה למצפון שלנו, לתחושה שלנו, ואתה יודע מה? גם למצב הכלכלי שלנו. כמעט בכל שבת אנחנו באים לסלון הענק של הורינו לשולחן שבת, סועדים, מדברים דברי תורה, ושרים, כמו שרק משפחה ענקית ומאוחדת יכולה לעשות. ואני ממקומי מביט באבי ובאמי, רואה את האושר על פניהם, ויודע שהחלום שלהם – זה שחשבו שהתנפץ קם והיה למציאות – כולנו – בניהם, בנותיהם, חתניהם, כלותיהם, נכדיהם ונכדותיהם- כשתילי זיתים סביב לשולחנם! (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 6)

תפילה

רבונו של עולם

אני שוכח שאתה עושה הכל. שבלעדיך לא קורה שום דבר, תעזור לי.

אני מרים את היד כי אני רוצה לקחת משהו ושוכח שבעצם זה אתה אבא שהרמת לי את היד. וככה כמעט עם כל דבר.

אני כל כך רוצה לזכור שהכל הכל אתה עושה. מהדבר הכי קטן עד הדבר הכי גדול. אולי בזכות זה אני אפסיק להתנפח מההצלחות שלי כי אני אזכור שכל מה שיש לי זה ממך. שבלעדיך אני אפס.

רבונו של עולם

אני שוכח שאתה כל יכול. ששום דבר לא קשה לך, כי הרבה פעמים אני מתפלל, ומבקש, ומתחנן ממש, אבל בתוך ליבי אני לא כל כך מאמין שיהיה שנוי. שתהיה ישועה.

כי כל כך הרבה שנים אני מתפלל ועובדה לא קרה כלום. אז נכון שה' הוא כול יכול אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה.

תעזור לי אבא לזכור שהכל אתה יכול, ושלכל דבר יש מכסה של תפילות וכל תפילה מקדמת את הישועה כי היא מקרבת אותנו אל התפילה האחרונה.

רבונו של עולם

אני מוצא את עצמי נותן לך עצות איך להושיע אותי, בבקשה תעשה כך וכך כדי שתהיה ישועה. תעזור לי לזרוק לגמרי את השכל ולהאמין שהישועה יכולה להגיע מהמקום הכי לא צפוי שבכלל לא חלמתי עליו.

תעזור לי אבא להגיד בקול רם את המילים האלה, שהשם כל יכול והוא יושיע אותי, שאין לי שום ספק שהוא יושיע אותי, כי ככה, כשאומרים בקול, אז גם הנפש שומעת.

רבונו של עולם

תעזור לי להאמין שאתה יכול להושיע גם במצבים שנראים הכי בלתי אפשריים, גם אם הרופא אמר.

תעזור לי לזכור ולהפנים ולהתחזק בזה שהאמונה זה הכוח הכי גדול שיש בעולם, אפילו יותר מהתפילה, שבכוח האמונה והבטחון אפשר לזכות

ב-ה-כ-ו-ל.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי