פרשת דברים - פרשת המקדש

השכינה עושה לגאולת ישראל –

והשופטים והמנהיגים מעכבים בעדה

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

שני דברים נאמרו לישראל בעת שעמדו לצאת מהר סיני לארץ ישראל, כמובא בדברים (א, ו) האחד – לצאת משם למסע כיבושים בארץ ישראל, ככתוב: 'בחורב לאמר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו… עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת'. דבר שני - נצטוו ישראל באותו מעמד להעמיד שופטים עליהם, ככתוב: 'הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק… כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוא', הפרשנים מסבירים, ש'בעת ההיא' ענינו, שמצוה זו ניתנה אף היא בחורב כנ"ל.

נמצא, שלצורך התוכחה, בחר משה מתוך הדברים הרבים שנצטוו ישראל לרגלי הר סיני, את שני הצוויים אלה, ולא ברור הקשר בין הדברים, שכן, מה ענין העמדת שופטים בישראל לתוכחה זו?

באשר לעובדה שמשה מאריך בתוכחתו בתיאור מהלך הכיבושים בעבר הירדן, הדבר מובן, שכן, בכך הוא מתאר בפני ישראל דברים שעיניהם ראו, ובכך מאמץ את ישראל ומחזק את ידם לקראת המלחמה בעמי כנען, כאומרו (להלן א, כא): 'עֲלֵה רֵשׁ! כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת'. כך אכן, מסתיימת הפרשה במה שחיזק משה את יהושע (להלן ג, כא): 'וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה - כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה'.

מאידך גיסא, לא ניראית סיבה גלויה לעין מדוע הוזכר ענין השופטים במהלך דבריו. אולם דומה, שרצה משה להעמיק את תוכחתו, בבחינת, ראו מה גרמתם לעצמכם!

שכן, כמובא ברש"י לעיל (א, ב) על הפסוק: 'אחד עשר יום מחורב': 'אמר להם משה ראו מה שגרמתם! - אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע… ואף היא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים… וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם - הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה'.

על כך מוסיף משה ואומר: 'ראו מה גרמתם לעצמכם!', שכן כזכור לכם העמדתי עליכם שופטים ומנהיגים שינהיגו אתכם בדרך טובה, והנה, במקום לשמוח על הידיעה שהולכים לכבוש את הארץ, באתם אתם עם השופטים שמיניתי עליכם, ואמרתם (דברים א, כב): 'נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר'. והנה, מה יצא מן השופטים והנשיאים שנשלחו ארצה? - הם הרי אלו אשר המיסו את לב העם!

נמצא, שהשכינה 'מתלבטת' כדי לזרז את כיבוש הארץ ולהביאכם אל המנוחה ואל הנחלה – בבחינת 'אחישנה', ואילו שופטיכם אשר בחרתם לכם, הם אשר הערימו קשיים, והם העושים הכל כדי לעכב את גאולתכם – שתהיה בבחינת 'קימעא קימעא'!

וכך הדבר למרבה הצער בדורנו, שהקב"ה הביא את ישראל במלחמת ששת הימים למרחבי ארץ ישראל – ארץ חמדה טובה ורחבה, כן הביא הקב"ה את ישראל לאחר אלפיים שנות ציפיה למקום המקדש – והכל בימים אחדים בדרך פלא, דבר  שלא נראה בישראל מזה אלפים בשנים. והנה, משבאו ישראל למקום המקדש, במקום לחדש ימינו כקדם, היינו, לבנות את הבית לחדש את עבודת הכהנים ושירת הלויים והעליה לרגל, ובמקום ליישב את מרחבי ארץ ישראל בהמון, החלו תוהים: מי אנו שנבנה מקדש? מי אנו שנחזיק בחלקי ארץ ישראל? כך החלו ה'מנהיגים' וה'שופטים' לקלף את עם ישראל מכל המתנות הנפלאות שהנחילה להם ההשגחה העליונה מלא חופניים. וכך הננו הולכים ודלים, ונפרדים מחלקי ארץ בסיני ביהודה ובשומרון, ומאויימים בידי 'שופטינו' ו'מנהיגינו' כי עלינו להיפרד גם מירושלים וממקום המקדש – חלילה.

כל זאת, בסברות של טעם ובדברי נבואה: 'לא איכשר דרא!' וכך ב'דרשות' מן הפסוקים: מצוה מן התורה - ללכת 'קימעא קימעא'!  וכדאי בזיון וקצף!

שבת שלום