במדבר טז, יג: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש: תובנה: דתן ואבירם (וכנראה גם יתר עדת קורח) הכירו בכך שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. הם מתלוננים על כך שמשה סילק והרחיק אותם ('העליתנו', בארמית 'סליק', וכאן במשמעות 'סילק') מארץ ישראל ('מארץ זבת חלב ודבש'), ולקח אותם למות במדבר. אין כוונתם לסילוק ממצרים, כי מצרים מעולם לא כונתה 'זבת חלב ודבש', ולא היה בה דבש, שהרי כאשר אחי יוסף יורדים למצרים להביא מזון לאביהם, יעקב אומר להם: וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ (בראשית מג, יא).

טז, כה: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם: תובנה: למען השלום, מנהיג צריך לעשות הכול, אפילו להפחית מכבודו. משה קרא לדתן ואבירם ונענה בשלילה (פסוק י"ב). משה מוחל על כבודו, והולך אליהם כדי להציל את העם הסובב אותם, ואולי אף את דתן ואבירם. גם הפעם נענה בשלילה ב"שפת הגוף", כאשר הם יצאו לקראתו 'ניצבים' (זקופים וגאים בסירובם לדבר עם משה) בפתח אוהליהם, יחד עם נשיהם וילדיהם (פסוק כ"ז).

טז, לג: וירדו הם וכל אשר להם – חיים שאולה: ש: מדוע גם הנשים והטף היו צריכים להיבלע באדמה, במה חטאו? ת: כל המשפחה ניצבה מאחורי המרד של דתן ואבירם (וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם; פסוק כ"ז), ואף הוזהרו שזה מה שיקרה להם (פסוק ל'), ובכל זאת ניצבו כנגד משה, על כן גם בהם יש אחריות, ודאי להורים יש אחריות על ילדיהם.

יח, כא: ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד: תובנה: מעשרות הן חובה כל עוד מתקיימת עבודה באוהל מועד או במשכן או בבית המקדש. התורה מסבירה מדוע יש להפריש מעשר ללוי, כיוון שהוא עובד למען הציבור באוהל מועד. מכאן שכל עוד הלוי אינו עובד באוהל מועד, או כאשר כלל לא מתקיימת עבודה בבית המקדש (כמו בימינו), אין להפריש כלל מעשרות (אין זה להלכה). חיזוק נוסף לכך הוא: כִּי-שָׂכָר הוּא לָכֶם, חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד (פסוק ל"א), כלומר, כאשר הלוי אינו עובד – אינו מקבל שכר, דהיינו מעשרות. נראה שכן הדבר ביחס לתרומות, כי יש לְאוכלן בקודש הקודשים בלבד, כלומר בעת עבודת הכהנים: בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, תֹּאכְלֶנּוּ (פסוק י').