ידוע הרעיון שארבעת המינים נמשלו לארבעה סוגי טיפוסים בעם ישראל.

על הסמליות של ארבעת המינים נדרש במדרש ויקרא רבה פרשה ל, יב: 
 "א פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (עמוס ט') ואגודתו על ארץ יסדה לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון.

יוצא איפה עפ"י המדרש, שהטעם הוא תורה  והריח הוא מעשים טובים.

וקשה: כיצד יתכן מצב של יהודי שהוא בבחינת תמר, יש בו תורה- אך אין בו מעשים טובים?! והלא מי שלומד תורה- חזקה שיש בו  מעשים טובים, כי התורה מחנכת את האדם לכך .

ניתן לומר כי עשיית הטוב אינה קשורה בהכרח לידיעת התורה. עובדה שיש יהודים שמשולים להדס שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה. נראה, שלעשות טוב זאת תכונה יהודית מולדת. שהרי אחד מהסימנים המובהקים של יהודי זה:"גומלי חסדים".

אך עתה גדלה התמיהה הנ"ל שבעתיים: איך אפשר שיהיה יהודי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים, ובכלל- יהודי ללא מעשים טובים.

ונראה לענ"ד לתרץ, שעשיית הטוב הנדרשת מיהודי, היא עשיית טוב ללא הבחנה אם אתה "משלנו" או "לא משלנו". גם הגויים עושים מעשים טובים, אך הם עושים הכל רק לטובת עצמם ורק עם חבריהם, כאותה חסידה שנאסרה למאכל כיוון שעושה חסד עם חברותיה בלבד, וכמו שבארו חז"ל (ב"ב י:) את הפסוק: "וחסד לאומים חטאת"(משלי יד לד)

יודע תורה המשול לתמר או יותר נכון ללולב, יכול לצאת מגדר יהודי שלם רק עקב כך שהוא עושה חסד רק עם אנשי שלומו, ואילו את שאר עמך בית ישראל הוא "לא סופר"...

אם נעיין קצת בדברים הפוסלים בארבעת המינים, נוכל לראות את מעלתו וחסרונו של כל סוג של יהודי המצוי בעם ישראל.

ערבה- חייבת להיות מהמין שגדל על הנחל. ערבה שיבשה כשרה אם נותר בה מס' עלים. יהודי מינימאלי הוא זה שלפחות קושר את עצמו לעם היהודי.אם אם נקטם הראש- פסולה. אם יהודי כרת מעליו כל שייכות אין הוא ראוי להיאגד עם כולם לכפר ולהתכפר.

הדס- הדס שוטה- פסול. יהודי שסתם עושה מעשים טובים לטובת עצמו או עם חבריו הריהו עדיין לא הגיע לנדרש ממנו. עשיית החסד צריכה להיות ללא אבחנה ורק לשם עשיית טוב. ולכן העלים שלו צריכים לצאת שלושה מאותו קן, לרמז על התוקף והמיוחד שבמעשיו. ההדס צריך להיות "עבות" לפחות ב-3 טפחים שזהו שיעורו המינימאלי- ללמדנו שהכול צריך להיעשות באותה איכות. אם נקטם הראש הריהו פסול. הראש הוא החיבור לאל אחד עליון.

לולב- ללוב גם אם הוא עקום לימין או לשמאל או קדימה- הוא עדיין כשר. אך אם עקמימותו הולכת לאחור הוא נפסל. התורה מחנכת את האדם להיות ישר, אך אין בטחון שלא נטה יותר מידי לאחד הכיוונים. אך אם הנטייה היא לאחור- הרי זה כבר חצה את הקו האדום. כמוהו- העלה האמצעי היוצא ממרכז השדרה, ממרכז הלב. אם הוא נחלק או נחתך הריהו פסול. האמונה צריכה להיות רק בכח אחד ולא חלילה בהפרדת רשויות.

אתרוג- המסמל את היהודי השלם, אמור להיות בגודל בסיסי מינימאלי ובצבע שמתחיל להיות בהיר, דבר המעיד על קרבה לבשלות. על כן יהודי נכנס לעול מצוות לא לפני גיל 13. האתרוג יכול להיות מלוכלך ומלא חזזיות, אך כל עוד לא התגלו בו כמה נקודות שחורות באזור הראש איננו נפסל. גם לומדי התורה וגומלי החסדים האמיתיים אינם מחוסנים מפגעי יצר הרע, אך גם לזה יש קצבה. אם הנקודות השחורות אינן יורדות ע"י שפשוף (תשובה) זה אומר שנחצו קוים אדומים. וזה לא קרה פעם אחת אלא לפחות שלוש פעמים וקנה שביתה.  אתרוג מורכב – פסול. יש סימנים חיצוניים למורכב, כמו שיש סימנים ליהודי. בישן, רחמן, גומל חסדים. פעם היה ניתן להסתמך על הסימנים. היום בעוונותינו הרבים הטומאה התגברה כ"כ עד שהסימנים החיצוניים אינם קובעים. המסורת קובעת. היום קשה למצוא הבדלים בין "עובד ה'", לבין "אשר לא עבדו", והחשש הוא שבקרוב לא נוכל להתחתן ללא רישומי יוחסין מדוקדקים.

גם בסדר קשירתם ולקיחתם אפשר ללמוד הוראות רוחניות:

הלולב- כיוון שהוא מחובר לתורה, הריהו עומד באמצע ומתנשא מעל כולם. המאור שבתורה עתיד להחזירו למוטב, והוא יכפר על עוונו שעשה חסד רק עם חבריו.

מימינו: ההדס- שהרי הוא מוקדם לברכה מפאת מעשי החסד הטובים שבו. אך עם כל זאת הריהו צריך להיות תחת הלולב ולא מעל סוף שדרתו.

משמאלו הערבה. כל אלו השלשה לוקים בחסר ועל כן נקשרים ביחד.

אך האתרוג המסמל את היהודי ההולך בדרך האמיתית, אינו נקשר עימהם אלא עומד לבדו. סכנה היא לו להיות קשור אליהם בתמידות ועל כן רק לעת הברכה , לעת צורך של מצווה- רק אז יש לחבר ביניהם.

המסר החינוכי העיקרי העולה מתוך הדברים:

הזהר שלא תהיה קשור ושייך למשפחת בעלי החיסרון. אתה יכול ללמוד תורה בגדלות, אך עדיין להיות שייך למשפחת עמי הארצות והרשעים. עשיית הטוב צריכה לחצות את גבולות המגזר. עשיית הטוב צריכה להיעשות אפילו עם מי שאינו יהודי. ק"ו עם אחיך הטועה, אחיך עם הארץ או אחיך המתנשא.

ואם זכית להיות בבחינת אתרוג- הקפד לא להתחבר מתי שלא צריך. זה רק מזיק.  וכשצריך להתחבר- אפשר ומצווה לרדת למטה ולעלות למטה ולהגיע לכל רוחות העולם. בזמן החיבור והקישור יש להתחיל עם ההודאה לה' על הזכות לקרב ולהתאחד במילים :"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" , אך מאידך גיסא: "אנה ה' הושיעא נא"...שנזכה להיות משפיעים ולא מושפעים.

"אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה....."