איך עשויה המנורה? מקשה אחת. ואע"פ שיוצאים ממנה כפתורים ופרחים וכו', למרות זאת הכל נמשך ממקשה זהב אחת. מקשה מרמז על עקשנות. ."כי מובא בדברי רבינו ז"ל שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה' מכיוון שהרבה הרפתקאות, עליות וירידות צריכים לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור, ואם לא יהיה עקשן גדול אי אפשר להישאר על עומדו" (ליקו"ה בה"ז ד,יב)

הכי קרובים אל ה'

אדם צריך להיות חזק, שבכל פעם שיש לו איזו ירידה או קושי או יסורים, הוא לא יתן לשום מחשבה של כפירה להיכנס אליו, שום מחשבה שמה שקורה לו זה רע, אלא מודה לה' ומאמין באמונה שלמה, שאם ה' עשה לו את זה, בודאי זה לטובתו הגמורה.

אסור לתת לכפירות להיכנס לנו אל הלב. חייבים להחזיק באמונה שאין רע בעולם, שהכל זה רחמים, הכל זה טוב, ואם מגיעים למדרגה כזו של אמונה, אז כל העכובים, כל הצרות, הכל נמתק כי עמדנו בהצלחה במבחן האמונה. הרי תכלית כל מה שאדם בא לעולם הזה, בשביל שיאמין בה'. לכן, כשהוא מגיע לאמונה שהכל טוב והוא אומר תודה אז אין סיבה שיהיה לו חסרון! כל חסרון הרי בא לעורר את הבנאדם שיתחזק באמונה.

בהעלותך לשון עלייה . זה מה שאנחנו רוצים בחיים. לעלות מעלה, להיות הכי קרובים אל ה'. כמו שלהבת הנר שהתנועה שלה היא כל הזמן כלפי מעלה. הגוף שלנו זה חושך, גוף גשמי ועכור כזה, ומעוצם החושך אי אפשר היה לו להתקיים, רק בשביל זה ירדה הנשמה לעולם, להאיר את החושך של הגוף. ויש לנשמה כוח לעמוד במלחמה הזו בתנאי אחד: שלעולם לא תניח את הרצון, בכל מה שיעבור עליך.

ההצלחה שלנו זה הכוח להתחיל כל פעם מחדש. לא להתייאש. לא להרים ידיים. לא לתת לרצון להתקרר. העיקר שרוצים, העיקר שמתפללים, העיקר שלא מתבלבלים מהנפילות האלה, העיקר שלא אומרים: גמרנו, אני כבר מיואש מעצמי, כי ה' אוהב אותך על הרגע הקטן של הרצון, כי מה שנשאר לאדם בכל העבודה שלו בעולם הזה זה הרגע והדקה של הרצון.

כל אדם עובר נסיונות קשים בחיים שלו, וצריכים להיות חזקים ולהחזיק מעמד, כי בדרך כלל כשמחזיקים מעמד אז נהיה יותר טוב. אפילו שאדם חטא, אפילו שהחטא באמת חמור, אתה חייב להגיד לעצמך: מה שהיה היה, אני לא רוצה להמשיך לחטוא, אני רוצה לעשות רק את רצון ה', רוצה רק את ה', רוצה רק להידבק בה'. ה' רוצה שנתחזק ברצון, כי הרצון הוא נצחי, הוא קדוש, הוא בלתי מוגבל. אני לא יכול להשתנות מייד.  אני מוכרח את העזרה שלך אבא. אבל אני לא מוותר. אני לא עוזב את הרצון. כל החיים של האדם נראים כמו הרצון שלו. הרצון זה החלק הכי גבוה שלנו, זה המנוע שלנו. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכיסופים, של התחלות מחדש. זה כל הסוד. שאפשר לפחות לרצות. ולעשות מהרצון תפילה. אל תסתכל האם אתה יכול לקיים את זה או לא, אלא קודם כל תרצה את זה !  ותתפלל שתזכה לקיים.

מספרים על ר' אייזייק חריף, שרצה למצוא חתן מתאים לבתו המחוננת, והלך לישיבת וולוזי'ן המהוללה ואמר שם שיעור לפני הבחורים של הישיבה, ובתוך השיעור הקשה קושייה גדולה על הרמב"ם, ולא תרץ אותה וסיים את השיעור, ואמר לתלמידים שהוא נותן להם זמן עד מחר בבוקר, ומי שיצליח לתרץ את הקושייה הזו יקבל את בתו לאשה. כמובן כל תלמידי הישיבה עשו ליל שימורים וחיפשו בכל המפרשים, ואימצו את מוחם למצוא תירוץ לקושייתו, כי מי לא רצה להיות חתנו של ר' אייזיק גאון הדור, ששמו הולך לפניו בעולם התורה, אבל לשווא. אף אחד מהם לא הצליח למצוא תירוץ לקושייה. למחרת בבוקר נפרד ר' אייזיק מהתלמידים, ועלה על מרכבתו והתחיל לנסוע לחזור לעירו, והנה בחור רדף בכל כוחו אחרי העגלה של הרב, וכשהמרכבה נעמדה, שאל אותו הרב מה בקשתו. אמר לו: "רבי ! אני מבקש מכבודו תשובה על קושייתו". אז אמר לו הרב בחיבה: "התשובה – זה אתה, אני לא התכוונתי לבחון אתכם, רציתי רק למצוא תלמיד שיש לו רצון חזק ללמוד ולדעת, וכעת מצאתי ואתה הוא". ולקח  אותו לחתן.

גם הצדיקים הכי גדולים, לא הכל הלך להם חלק. גם הם עברו נסיונות, גם להם היו זמנים של בלבולים וחלישות הדעת אך הסוד שלהם היה שהתחזקו והתגברו. הגדולה האמיתית של אדם היא שהוא לא נשבר מכשלונות. שהוא לא מתייאש גם אם לא הולך לו כמו שהוא רוצה. שהוא לא רודף את עצמו. הוא מתחזק ומתגבר ומתחיל התחלה חדשה.

יש לנו איזו נטייה טבעית להתרכז במה שחסר לנו ולא כל כך לראות מה שיש. לגשת ישר לעניין ולבכות על החסרונות במקום לראות מה יש ולהגיד תודה, שזה בעצמו ימשיך לנו שפע הרבה יותר מכל הבקשות שלנו. כשאדם לומד להודות, יש חשק לתת לו עוד. ככה בין אבא לבן, כך בינינו לאבינו שבשמים. התורה הקדושה מספרת בפרשת השבוע על בני ישראל שמתלוננים בפני משה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים... את הקישואים ואת האבטיחים... ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (יא,ו). כל כך מהר שכחו את כל הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה כדי להוציא אותם ממצרים. כל כך מהר גם אנחנו שוכחים. תראה מה יש, לא מה חסר. חצי כוס מלאה זה לא חמישים אחוז כוס, אלא מאה אחוז חצי כוס. צריך להתחזק בלשמוח במה שיש ולהודות עליו.

אנחנו רגילים כשיש חסרון, ונתמלא החסרון, אז אומרים תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! תודה לך הקב"ה שאני בריא. תודה שני שמח. תודה שאני אוהב אותך כי זה בשבילי התענוג הכי גדול. לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל. כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים. אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד, ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי. צריך להתרגל להודות לה' על כל דבר שנהנים ממנו, כי הכל ה' נותן לנו.

אדם צריך להתרגל לחשוב ולדבר טוב, עם אשתו, עם הילדים שלו, עם החברים שלו, כמה טוב לנו, כמה אשרינו, כמה מתנות אנחנו מקבלים מה'. צריך להודות כמו ילדים שיש להם כל כך הרבה שמחה, בזכות שהם לא מוטרדים לא מהעבר ולא מהעתיד, חיים ושמחים בכל רגע קיים, מנצלים אותו עד תום.

השי"ת ברא את העולם כי רצה לגלות את רחמנותו, זה נאמר בזוהר הקדוש וזה אומר גם רבינו בליקוטי מוהר"ן. אדם צריך להאמין שהכל זה רחמים, אין לי זיווג וזה רחמים. אין לי עדין ילדים וזה רחמים. אם ה' ברא אותי בשביל לרחם עלי, אז הכל זה רחמים.

צריך להתחזק באמונה. בתוך החושך, בתוך הערפל, בתוך הנסיונות, בתוך היסורים צריך לגלות את השם, לא לשכוח שה' לא עוזב אותנו גם לא לשניה אחת. ומי כדוד המלך, שמצא את הקב"ה גם במקומות היותר מרוחקים, שאמר: "חצות לילה אקום להודות לך". כשהחושך הוא בעיצומו, כשההסתר כה רב, היה דוד עומד לפני ה' בשירות ותשבחות , בדבקות נפלאה. דוד המלך זכה להרגיש שהוא בידיו הבטוחות והאוהבות של הקב"ה גם כשהיה במצבים הכי קשים ובמקומות הכי רחוקים.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו. והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה ספור, ואצלו כזה ילד, ואצלו כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שבורא עולם יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתזכה להתקרב אליו, שדוקא בדרך הזו, דוקא על ידי הקשיים האלה, מפה תצמח הישועה שלך, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לברור שלה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך מה שקרה לי.

גם אם אתה מתפלל כבר כמה שנים ולא זוכה לראות ישועה, וגם אם אתה מתחנן בלי סוף ולא רואה שינוי, אסור לך להתייאש, כי היאוש גורם לאדם לומר "כאשר אבדתי אבדתי" ואז הוא עושה שטויות ונופל לעבירות, כי הוא אומר לעצמו "ממילא אני לא מסוגל ולא מצליח, אז מה שיהיה יהיה". גם אם נפלת לאן שנפלת ח"ו, אתה לא נשבר, אתה מתחדש, מתחיל מחדש, ממשיך הלאה עם עוד יותר רצונות ועוד יותר כסופים.

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים.

לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה 'באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך,  צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה ויאיר פנים, ושירגיש תכף את אהבת ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר. לפעמים הוא מרגיש שלא רק שלא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה. כי אם היו נותנים לך כמו שאתה רוצה, היית מקבל גאווה ואין כמו הגאווה שמרחיקה את האדם מבוראו. לכן כשאתה רוצה להתקרב לקב"ה אזי הדרך שמראים לך זה התרחקות, כדי שתיהיה לך  ענוה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים. אבל אתה תמשיך הלאה לרצות את ה', אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך, אל תתייאש, אל תפול בדעתך.

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותנו! אין יאוש בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך!  מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע על אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב קורבן פסח במדבר, אך הם לא התייאשו וביקשו ממשה לתקן את החסרון אפילו שהם היו פטורים מן המצווה. כך נולד "פסח שני" , בזכות השאלה ששאלו את משה – "למה ניגרע", וזאת שאלה שכל אחד צריך לשאול. למה אגרע, גם אני רוצה להתקרב אל ה'.

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה, כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו! הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? אסור לאבד את הרצון, אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה, הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה!

יהודי צריך כל הזמן לצפות לישועה כמו שאומרים "לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". צריך לעמוד בפני ה' בידיעה אמיתית שרק הוא מסוגל לעזור לנו, שאין לנו משלנו מאומה. הבעיה שלנו שאנחנו נחלשים באמונה, רואים טבע מול העיניים, לא את ה', והעצה היחידה היא התחזקות, להאמין בישועה גם בעומק ה'חוסר תקוה'. בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא. צריך להתחבר אליה. אסור לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצמד המילים "כל יכול" . לפעמים בחיים, כשחושבים ש'זה הסוף', שכבר אין סיכוי, דווקא אז מגיעה הישועה, כמו בסיפור הבא:

השלג הפשיר את אסמלם

ובכן, אדון נפתלי אמסלם הינו בעלים ויו"ר של הקונצרן הידוע כ.ג.ב.(ראשי תיבות: כסף גדול בכיס), אשר עוסק בין השאר בבנייה, איחסון ויבוא של כל מיני קעצ'קעס מסין יפאן ומדינות אסיה העניות. הוא קונה בסנט או שניים ומוכר בדולר, ותעשו לבד את חשבון מתח הרווחים שלו.

במשרדי הענק שרכש באחד המגדלים הענקיים בלב העיר, רחשו כדבורים עמלניות עשרות רבות של פקידים, עורכי דין, יועצים, עובדי מטבח ונקיון. שכרם של עובדיו היה מקביל למצב רוחו, או לצמיחת עסקיו. אם היה נרשם איזשהו הפסדון קטן באחד הרבעונים, הוא היה מסוגל לכווץ את המשכורות ב30%, לפטר חמישה פקידים, ולאיים על השאר "אתם בדרך". הם לא נשמו לידו, וכשענו על שאלותיו ברכיהם נקשו דא לדא. אך כאמור וכנודע, אם הייתם מתעניינים אצל נפתלי שיגדיר את אופן יחסו לעובדיו, הוא היה משיב ללא ניד עפעף "אני? בשביל העובדים שלי זך וטהור ולבן כשלג".

המקרה הבא התרחש יומיים לפני שסופת השלגים הגדולה פרצה בירושלים וסביבותיה. אמסלם הגדול ניגש לעופר גדישי, איש השיווק הכי שקט במחלקה, שעשה עבודה טובה בלי רעש וצלצולים. האופי החרישי של הפקיד המסור, לא מצא חן בעיני נפתלי, משום מה וללא הצדקה נדמה היה לו שהפקיד הזה הוא תכסיסן. הבוס הרים כמה ניירות מעל שולחנו של גדישי, בחור דתי עדין נפש, והחל לעלעל בהם. אחר כך הוא לחץ על עכבר המחשב והעלה את נתוני השיווק מסין. גדישי כמעט נשנק מאימה וחרדה.

"גדישי, אתה מנהל רישומים שהם בלאגן גדול. חלק מהסחורה נעלמה מן האיחסון. אני רואה פה גם דו"ח שגוי, והפסד של 12% ביבוא הנעלים הסיניות". גדישי לקח טיפונת אוויר לריאות, כדי לפצוח בהסבר נהיר שיעמיד את הבוס על מקומו, אבל הבוס הקדים אותו "גדישי, אתה עובד חסר אחריות ואתה מהרגע מפוטר!!! תאסוף את הציוד האישי שלך וסע הביתה, אני לא צריך אותך פה יותר... שלום". גדישי ההמום ניסה למלמל כמה מילים, לסנגר על עצמו, אך הבוס הזועם צווח עליו "אתה לא מבין? אני! לא! צריך! אותך! פה!". דממה מעיקה שררה במרחב המשרדים, כולם שמעו, כולם ראו. "לא צריך אותי, לא צריך" אינפף עופר גדישי עלוב ונעלב, וסחב את רגליו לעבר היציאה, מלווה במבטים נפחדים של עובדים המומים. הוא ירד במעלית, עצר מונית שירות ונסע לירושלים.

24 שעות אחר כך החלה הסערה. החזאים לא צפו עומס של שלגים מן הסוג הזה, עירית ירושלים גימגמה לנוכח חסימות הכבישים, וחברת החשמל החלה מלקקת פצעיה עקב קריסת מערכות שניתקה שכונות שלמות למספר ימים. "ציבור  הנהגים מתבקש שלא לעלות לירושלים. צפויים שיבושי תנועה קשים עקב השלג, צפוייה חסימה של דרכים, צפויים פקקים. נא לדחות פגישות עסקים, ארועים משפחתיים כדי למנוע בעיות קשות", התחנן הקריין.

הנה כי כן, גם הבוס הגדול, הוד רוממותו אדון נפתלי אמסלם, האזין לחדשות בקומת החנייה מינוס אחד בגוש דן, וכרגיל האזהרות וההתרעות לא עשו עליו רושם. אחד מגדולי התעשיינים הסיניים חיכה לו במלון "המלך דוד" בירושלים. ובאמתחתו חוזה שמן שעתיד להכניס לאמסלם סכום לא מבוטל של מזומנים, אז סערת שלגים עלובה תעצור ואתו? נו באמת.

המכונית היוקרתית החלה במסעה מזרח, ירושליימה, כשבתוכה יושב דשן וזחוח אדון אמסלם הבוס, לבוש חולצה דקה ונהנה מן המיזוג החמים והנעים. מרחוק הוא הבחין בהרים המושלגים, ובנוף הסגרירי המלבין והולך, כשבאופק מאותת לו פקק תנועה עצבני למדי. הוא פנה ימינה לדרך צדדית באזור לטרון בין החורשות, מתוך הנחה מטופשת וחסרת אחריות שאיכשהו הוא יעקוף את הפקק ויגיע בזמן לפגישה בירושלים.

אחרי שני קילומטריים מכוניתו העוצמתית החלה לדשדש ולהחליק על השלג, ואחרי קירטוע בן כמה עשרות מטרים היא נעצרה. אמסלם גילה שהוא בתוך מדבר של שלג. ל-ב-ד-ו. נסיון לעשות פרסה כדי לשוב לכביש הראשי עלה בתוהו. הוא הביט בשען הדלק. רחמנא ליצלן, סוף הטנק. המזגן עבד בשיא עוצמתו עקב הקור העז. שעה חלפה, המנורה האדומה של טנק הדלק, החלה להבהב. כן, הוא היה חכם מספיק לעדכן את המשטרה ואת המוקד העירוני 106, שהוא סטה לכביש צדדי. המוקדן זעם עליו "תסלח לי אדוני, אתה בסדר בראש? מדוע לא נשארת על הכביש המרכזי... נעשה מאמץ להגיע אליך". אמסלם שתק, פה הוא לא בוס... כשהצרות באות, בצרורות הן באות, מסך הפלאפון ריצד לנגד עיניו הנדהמות, והשחיר. תקלה. אין שיחות נכנסות, אין שיחות יוצאות.

"אני עלול למות כאן" הרהר הבוס שהחל לכסות עצמו עם ריפודי המושב, השיחה האחרונה שלו עם רעייתו שידרה אופטימיות, אל דאגה, דיווחתי למשטרה, ושליחיה בדרך לחלץ אותי, אשתו נרגעה. אבל נפתלי אמסלם הגדול לא היה רגוע בכלל. "אולי שכחו אותי... ווואווו זה עלול להיות הסוף שלי. הוא נשכב על הספסל האחורי, מצטנף ומתכרבל כמו תינוק ומייבב, ומאנפף, ומתאנח. הוא נזכר שאחד המיליארדרים הגדולים בעולם מצא את מותו שכוח ועזוב בתוך הכספת שלו. הלה נכנס לכספת כדי להתענג על שכיות החמדה שלו, הדלת נטרקה ורק אחרי שלושה ימים מצאו את גופתו.

הוא עצם את עיניו, ובאוזניו תיפף המשפט הזועם של המוקדן "אתה פשוט חסר אחריות... אתה פשוט חסר אחריות..". לפתע כמו מתוך הזיה הזדקרה לפניו הסצינה  שארעה במשרדו. הוא ניצב מול גדישי וצועק עליו "אתה עובד חסר אחריות... אני לא צריך אותך!" המשפטים הללו התערבבו והתערבלו במוחו, והוא חש שהוא הולך ומאבד אט אט את הכרתו, או אולי את שפיותו, אם שכחו אותי זה הסוף שלי..." הרהר מבוהל. הדמעות קפאו בעיניו, אבל על פי כל הפרמטרים הוא בכה, עוד איך בכה.

עדיין חשיכה אבל עם דוק של טרום זריחה. מישהו מחזיק בפנס ומאיר סמוך לפניו של נפתלי הרועד, החיוור, השוקע לקראת מותו. "הלו, אדוני איך אתה מרגיש? אני מהחילוץ, קח מעיל דובון ותתעטף". המחלץ האדיב שלף מן הטרקטורון שלו בקבוק תרמוס גדול מימדים, ושפך תה מהביל לכוס קרטון חד פעמית. "שתה חביבי שתה, אתה נראה נורא". אמסלם השבור לגם את הכוס כמעט בלגימה וביקש עוד אחת. שתה עוד אחת וביקש כוס שלישית. "או.קיי" הורה המחלץ שהיה עטוף בחליפת פרווה מכף רגל ועד ראשו, כולל. "עלה על טרקטורון הזחל, יוצאים מכאן לתחנת האיסוף ומשם יחזירו אתכם לגוש דן". הוא עטף  אותו בשמיכת צמר עבה, ששלף מתא המטען. "תודה, תודה, ממש הצלת את חיי. קח כרטיס ביקור שלי ותהיה איתי בקשר" המהם אמסלם. המחלץ תחב את הכרטיס לכיסו, וליחשש משהו מתחת לשפמו. "היית מלאך משמיים" הודה אמסלם למיטיבו. רבע שעה אחר כך מפציעה קרן ראשונה, ורכב החילוץ נעצר ליד האוטובוס, פניו מערבה, כשמולו מפלסת שלג פותחת את הנתיב לאורכו. המחלץ הוריד את כובע הפרווה מעל ראשו והושיט את ידו ללחיצה "נעים מאד, שמי עופר גדישי..." אמסלם כמעט בלע את לשונו. "גדישי? זה אתה?". "נעים לי מאד אדון נפתלי אמסלם, אני מבין שאתה לא צריך אותי, ולכן פוטרתי. נו מילא. בן אדם יכול לחשוב שהוא כן צריך, או לא צריך, אבל רק הקב"ה קובע את מידת הצריכות של איש לרעהו. סע לשלום, ותהיה בריא. הנה קח בחזרה את כרטיס הביקור שלך..". "סליחה עופר, סליחה. אני חוזר בי. אני מתחנן בפניך, אנא חזור לעבודה, אעשה אותך מלך. למדתי לקח שלא אשכח... האמן לי, האחרון שהייתי מעלה בדעתי שיושיע אותי זה דווקא אתה... אתה סולח לי?" תלה אמסלם שתי עיניים מתחננות במיטיבו הצעיר. "אני סולח, בוודאי שאני סולח. אבל למענך ורק למענך, אנא תשפר את היחס שלך לעובדים. אתה תמיד טוען שאתה טהור ולבן כשלג, אבל עכשיו כשאני בחוץ, וגם לא מתכוון לחזור, האמן לי ביני ובינך שאתה רחוק מלהיות טהור ולבן כשלג, רחוק מאד, אבל אני סלחתי". גדישי עלה על הטרקטורון ונעלם בשלג.

הבוס הגדול המנופח מחשיבות נכנס לאטובוס החילוץ, כמו בלון מפונצ'ר, כמו פחית מעוכה, כמו זכוכית שבורה. לזכותו ייאמר שהוא הבין, כי הלילה המושלג, חרדת המוות והמחלץ המפתיע, היו סוג של איתות שמיימי, שנועד לעוררו. ועוד איך לעוררו. כבר למחרת, מצונן קלות, נכנס נפתלי אמסלם למשרדו, כשחיוך ענק שפוך על שפתיו, ומאותו יום, פרצוף מפוייס ומתוק של תינוק ריחני, תקע יתד בפניו של הבוס הגדול. שיהיה לכם חם. (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לא לשכוח אותך לעולם! לזכור שגם אם אני עושה השתדלות, בלעדיך שום דבר לא יכול לקרות, שום דבר לא יכול להצליח.

וכשהרופא אומר שצריך לקחת כדור כי הקולסטרול בדם גבוה, וזה מסוכן, ואני החלטתי לחכות עם הכדור ולשמור על אכילה נכונה בלי מאכלים עתירי שומן מן החי, תעזור לי אבא לזכור שבלעדיך שום דבר לא יכול להצליח ולהוריד לי את הקולסטרול. שאסור לי לקחת לעצמי קרדיט על שום הצלחה שלי כי זה לא אמת. כי זה לא אני. כי הכל זה אתה.

רבונו של עולם

תעזור לי לא לשכוח אותך לעולם.

וכשאני מברך, אני צריך לברך בקול, ובכוונה, ובשמחה, לאט לאט, כי אחרת אתה בכלל לא נמצא בברכה, זה הכל טכני, מכני, אוטומטי, בלי לב ובלי מחשבה.

ברכת המזון, ואשר יצר, ובכל ברכה לפני ואחרי אוכל, אמן שאני עונה לאחרים, ב-ק-ו-ל  ר-ם, בכוונה, להרגיש שאני מודה לך מעומק ליבי על כל מה שאתה נותן לי ועושה בשבילי.

רבונו של עולם, תעזור לי בכל מה שאני עושה, לא לשכוח אותך לעולם.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי