בחג שבועות נוהגים לקרוא מגילת רות, מכמה סיבות, אחת הסיבות היא: 'ולמה קורין מגילה זו בחג שבועות? שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה”, וניתנה בחג שבועות' (פסיקתא זוטרתא. רות, ד). ראה ב'לזמן הזה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א הסבר מורחב לזה (לסיבות הקריאה, ולברור הדעה הזו). במגילת רות מובא שאלימלך מחלון וכליון מתו בשדי מואב, בא רשב"י ומסביר מדוע מתו: 'ת"ר: אין יוצאין מארץ לחו"ל, אא"כ עמדו סאתים בסלע. א"ר שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר (רות א, יט) "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי". מאי "הזאת נעמי"? א"ר יצחק: אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?' (ב"ב צא,א). ממילא אם קוראים את מגילת רות בשל העניינים שמובאים בה שקשורים לתורה (חסד), אז על אותה הדרך אפשר גם להביא את הקשר לא"י, שהסיפור התגלגל כך בשל הקשר לא"י, וזה קשור לתורה שעיקרה הפנימי הוא דווקא בארץ, שבחו”ל החיוב הוא משום שלא לשכוח את התורה, כדי שכשנחזור לארץ נוכל לקיימה: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי "עקב" מג). לכן מודגשת מעלת א"י המתגלה בפנימות הסיפור, כמו שבפנימיות התורה מתגלה החיבור לא"י. אולי זה מרומז במדרש: 'דבר אחר (דברי הימים א ד, כב): "ויוקים" זה אלימלך, "ואנשי כזבא" אלו בניו שהיו מכוזבים, "יואש" שנתייאשו מארץ ישראל, "ושרף" ששרפו את התורה' וכו' (רות רבה ב, ד). שחיברו בין הירידה מא"י (שנתייאשו מא"י) לקשר לקיום התורה (ששרפו את התורה). רשב"י מסביר שמתו בשל שירדו מא"י, אולם בחז"ל ישנה עוד דעה: 'למה נענש אלימלך? ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם...  כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר: עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם, הה"ד "וילך איש מבית לחם יהודה"' (רות רבה א,ד). הרי שהסיבה היא משום שלא עשה חסד. אולם קודם לכן מובא במדרש הדעה של רשב"י ('והא תני: לא יצא אדם לחוצה לארץ אא"כ היו סאתים לקוחות בשקל. ארשב"ג: אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל מוציא ליקח, אפילו סאה בשקל לא יצא ישראל חוצה לארץ'. שם). אם כן לכאורה זה סותר את עצמו? בפשטות אפשר ש'הפיל לבן של ישראל' הכוונה שגרם ליאוש מא"י, שלא יוכלו להתמודד עם הרעב ולגור בארץ, שזהו שפגעו בא"י (שזה קשור לחטאם שירדו מהארץ כשיכלו להשאר ולהתמודד עם הרעב כיון שהיו עשירים, שבכך גם אחרים היו יכולים להתמודד, ע”י שהם היו נותנים להם מזון וכך היו יכולים להשאר בארץ. כך שזהו אותו עניין של פגיעה בארץ – שירדו, בהקשר לרעב ולהתמודדות בו). או שזהו שתי דעות שהובאו בסמיכות, שזה אולי מתאים לנאמר בגמ': 'כתיב (רות א, ב) "מחלון וכליון" וכתיב (דברי הימים א ד, כב) "יואש ושרף". רב ושמואל, חד אמר: מחלון וכליון שמן, ולמה נקרא שמן שרף ויואש? יואש שנתיאשו מן הגאולה, שרף שנתחייבו שריפה למקום. וחד אמר: יואש ושרף שמן, ולמה נקרא שמן מחלון וכליון? מחלון שעשו גופן חולין, וכליון שנתחייבו כליה למקום' (ב"ב צא, ב). 'שנתחייבו כליה – על שיצאו מא"י. חולין – חו"ל ארץ טמאה היא' (רש"י). שאולי לדעה שהתייאשו מהגאולה, הכוונה שהתייאשו מהגאולה מהרעב, שחשבו שיאבדו את כספם עד שיפסק הרעב (שחשבו שלא תבוא הגאולה מהרעב – שלא יפסק הרעב בקרוב), ולכן התחייבו שריפה למקום שנמנעו מלתת צדקה וחסד. ולדעה השניה זהו שהתחייבו כליה על שיצאו מא"י לארץ העמים הטמאה. ממילא ישנם שתי שיטות ובמדרש הביא את שניהם בסמיכות אחד אחר השני. אולם נראה יותר מזה, בנ"י קשורים לחסד, שזהו זהותם של ישראל: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א), ממילא נראה שגם א"י שהיא מתאימה למהותנו קשורה לחסד. שא"י היא הארץ המתאימה לנו, וזה קשור עם מהותנו שקשורה לתורה, שהיא חסד, שכל אלו  מקושרים בחסד. אולי זהו: 'רשב"י פתח: (חבקוק ג): "עמד וימודד ארץ" מדד הקב"ה כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל את התורה, אלא דור המדבר. מדד הקדוש ברוך הוא כל ההרים ולא מצא הר שתנתן בו את התורה, אלא סיני. מדד הקב"ה את כל העיירות ולא מצא עיר שיבנה בו בהמ"ק, אלא ירושלים. מדד הקדוש ברוך הוא כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא ארץ ישראל, הדא הוא דכתיב: "עמד וימודד ארץ ראה" וגו'' (ויק"ר יג,ב). שיש קשר מהותי בין כולם, ונראה שזהו עניין החסד. בא"י יש חסד לבנ"י, שהקב"ה משפיע לנו טוב, להיפך מחו"ל זהו מקום הגלות. לכן זה לא סתירה בין העונש שמתו על שלא עשו חסד והעונש שמתו על יצאו מא"י, אלא הכל אחד, שכולם קשורים בעומק בחיבור של עניין החסד. לכן נראה שקוראים את מגילת רות בשבועות בשל עניין החסד, שבו יש גם קשר גם לא"י ולתורה, שהכל אחד, ובכך להדגיש שאע"פ שקיבלו את התורה בסיני, בכ"ז היה בזה קשר לא"י (כדברי המדרש תהילים [בובר] סח,ט: 'וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה' וכו' [וזה דומה לויק”ר שמביא שהקב"ה מדד על בנ"י, סיני, ירושלים וא”י, שכך בקבלת התורה יש קשר לכולם, שניתנה תורה לבנ”י בסיני, ונתלש מהר המוריה שבירושלים, שהוא שיא הקדושה של א”י]).