אחת מהברכות שבפתיחת פרשת "אם בחוקותי תלכו" היא על שפע היבול שיצמח מן השדה כשכר לקיום התורה והמצוות: "ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו י). בפסוק זה, כביכול, יש סתירה בין תחילתו לסופו. בתחילתו - הברכה היא על היבול הישן, 'ואכלתם ישן נושן' - לזכות לאכול מיבול ישן, שמפאת שפע היבול יהיה ממנו די והותר גם לשנה הבאה, וההנאה מפירות מיושנים שכן ככל שהם מיושנים הם משובחים יותר: "הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד" (רש"י שם). ובסופו – לכאורה הברכה היא דווקא על היבול החדש שמוציאין הישן מפניה, 'וישן מפני חדש תוציאו': "שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן" (רש"י שם). ניתן לומר שיש כאן שתי ברכות שונות המשלימות זו את זו. ברכת הישן - לזכות לאכול מפירות מיושנים שהם איכותיים ועמידים יותר: "'ואכלתם ישן נושן' - מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו" (בבא בתרא צא ב). וברכת החדש -  שההתחדשות של היבול החדש שהתווסף היא סימן ברכה, נותנת ביטחון כלכלי לעתיד, ומהווה מקור של שמחה. ה'שפת אמת' ראה בהעמדה של 'הישן' מול 'החדש' ביבול החקלאי עיקרון כללי יותר שקשור למתח הדיאלקטי המשלים שבין 'הישן' ל'חדש': "ואכלתם ישן נושן כו'. דאיתא (ברכות מ א): 'אם שמוע תשמע'  - אם שמוע בישן תשמע בחדש'. שצריך להיות האדם מתפעל ע"י ידיעת האמת ולא יצטרך להתעורר התפעלות רק ע"י השגת חדשות. והוא סימן אמת" (שפת אמת בחוקותי תרל"ח). 'הישן' הוא ההצטברות של כל העושר הרוחני שנרכש עד לרגע זה, והוא התשתית שעליה ניתן לבנות את ה'חדש'. אולם לעומת ה'ישן' המוכר, הידוע והארכאי, שמאבד את קסמו ואת כח המשיכה שלו, ב'חדש' יש כח של התחדשות, הוא רענן,  מסקרן, ממריץ ומעורר את הנפש, וממלא אותה תקוה ואנרגיות של עשיה על כן הוא מושך יותר. מאידך, ה'ישן' עבר את מבחן הזמן והוא מבוסס ויציב, ה'חדש' עדיין ארעי ויצטרך לעמוד במבחן ו'להוכיח' את עצמו. ההזנה מה'ישן נושן' דווקא, מבטאת את היכולת להיות ניזון מהעושר שב'ישן', בגלל האמת שבו, בלי הצורך בתימרוץ נפשי חיצוני שיש ב'חדש'.