ידוע הדבר ש"לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד".

ההבדלים הבולטים הם בצורות הדקדוקיות (החל מביטול ו' ההיפוך בלשון חכמים ועד הטיות המושפעות מארמית, דוגמת סיומת "ין" לרבים ועוד הבדלים רבים שקצרה היריעה למנותם).

הבדל נוסף הוא אוצר המילים. במשנה אנו מגלים מילים רבים חדשות שלא נמצאו בתנ"ך, או שמחליפות מילים מקבילות מהתנ"ך (כמו עץ שהופך לאילן, שמש וירח שהופכות לחמה ולבנה וכו').

אך תופעה נוספת היא שמילים קיימות משנות משמעות סמנטית.

בפרשתנו מופיע: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ". 

רש"י מפרש בספר בראשית (על הפסוק "ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני"): "כל רצון שבמקרא לשון פיוס". הוא רומז בדבריו שאין הדבר כן בלשון חכמים. ואכן, חז"ל הרחיבו את משמעות השורש רצ"ה למשמעות want, בין רצון טוב ובין רצון רע. אך במקרא רצון פירושו like - רצון טוב, פיוס ומציאת חן. 

שרידים בלשון ימינו למשמעות רצ"ה המקורי נוכל למצוא בביטוי "מרצה את עונשו" - על פי הפסוק שהבאנו.

כמו כן, בבניין פיעל אנו משתמשים במשמעות זו, כמו במילה ריצוי. טיפוס מרצה הוא אדם חסר ערך עצמי העושה את רצון האחרים כדי לקבל מהם אישור וערך. 

גם ב"נרצה" - הסימן האחרון של ליל הסדר, השתמרה משמעות זו. 

אגב, השורש המקביל בתנ"ך לרצ"ה החז"לי הוא חפ"ץ (כדברי היבם בטקס החליצה: "לא חפצתי לקחתה"). בלשון חכמים משמש חפ"ץ בעיקר כשם עצם לפריט לשימוש (בפסוק במשלי "טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה" - הכוונה לרצונות, חשקים. לעומת זאת, במשנה בנדרים: "היה מוכר חפץ" - אין התייחסות לרצון, אלא לפריט). 

בימינו נוספה משמעות מושאלת להתייחסות מזלזלת, המוציאה את הפן האנושי מאדם - החפצה.