"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (כה, א)

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". נקי כפיים הוא במעשה, ובר לבב במחשבה, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה הוא בדיבור. ובשלושתם יהיה שלם (רד"ק).

"מי יעלה בהר ה'? (תהילים כד, ג).

מה צריך יהודי כדי להתקדם במעלה ההר? כדי להתקרב אל הפסגה? הוא צריך לעבוד! כל הענין של האדם בעולם הזה, זה לא להישאר איפה שהוא, אדם לא יכול להגיד: זה המציאות, זה הטבע, זה אני וגמרנו, נשאר במקום. אדם צריך לשאוף כל הזמן להיות יותר טוב ויותר טוב. עבודת חיים שלא נגמרת, עבודה של זיכוך והתקדשות. ככל שאדם מתקרב אל ה', הוא שונא יותר את הרע שלו, את היצרים שלו, את הדברים הגשמיים שסובבים אותו, את התאוות, לכל הפחות לא עושה מהם אידיאל, לא מתפאר בהם כמו פעם.

התורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע "כי גרים ותושבים אתם עמדי". אתם זמניים פה, בסופו של דבר כולם נפגשים שם, כל אחד עם מה שהכין פה, אל תשכחו את זה. יש לנו איזה דמיון, שהחטא, שהעבירה, זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק מלמעלה, אך בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי תאוות הלב זה התאבדות רוחנית, זה להרוג את הנשמה, זה להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.

אדם קרוץ מחומר, אך בתוכו נושבת רוח. גוף ונשמה משמשים יחד. הגוף מושך אל תחתיות ארץ והנשמה פורשת כנפיים אל על. כיוון שנגזר עליהם לדור בכפיפה אחת, הרי החיים הם מאבק סמוי ובלתי פוסק ביניהם. אי אפשר להנות משני העולמות. גם לרדוף אחרי העולם הזה וגם לזכות למתיקות בעבודת השם. זה לא הולך יחד. או זה או זה.

אומנם, אי אפשר בלי המציאות של העולם הגשמי. אדם חייב לברוא את העולם הגשמי שלו כל יום מחדש. לדאוג שבני משפחתו יהיו בריאים, שתהיה פרנסה , שיאכלו, שיהיה נקיון, כל מה שאנחנו מתעסקים בו. כי בלי המציאות הגשמית הזו לא היה קיים כלום, כולם היו מלאכים ושרפים. והרי ה' ברא את העולם כדי שישבחו וישירו לו דווקא מן המוקמות הנמוכים האלה, "אבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר". ויחד עם זה, לא לעשוק את הנפש, היא זקוקה למזון שלה, לתת לה לפחות משהו, לפחות את שכר היום שלה שנאמר  "לא תעשוק שכר עני" שזהו רמז לנפש.

אנחנו תמיד בחיפוש. מבקשים וכוספים ומשתוקקים. כי החיפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו. כל ספירת העומר זה רצונות וכיסופים, רק אז הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה, בלי זה, הספירה לא מובנת, סתם לספור ימים? זה מה שה' רוצה מאתנו? אלא ודאי כוונת הספירה היא לבנות רצונות וכסופים, לבנות את ההתרגשות והציפיה למתן תורה עד שבליל שבועות, לא ישנים כל הלילה ומתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר לקבל את התורה, ולא כמו שהיה בקבלת התורה במדבר שעם ישראל ישנו והיה צורך להעיר אותם כדי לקבל תורה. ככה מקבלים תורה?

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. המבחן שלך זה איך אתה עומד בזה שלא הצלחת, וביישו אותך, ונכשלת , ואתה לא נשבר מזה כי אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא שאתה לא עוזב את הרצון, שאתה מתחיל כל פעם מחדש, אתה לא מתייאש, אתה לא מחליט פתאום שזה לא בשבילך העבודה הזאת.

רק בלי השוואות. אסור לך להשוות כל הזמן את מצבך למצבם של אחרים. זה גורם לאדם חלישות הדעת וחוסר הערכה לאלפי תזוזות קטנות שהוא מסוגל לזוז, וגם זז, ממקומו הנמוך לעבר הקדושה. תתמקד בעצמך.

אתה חייב להאמין שבורא עולם נמצא איתך בכל מה שעובר עליך. הוא מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שוכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

להתחזק זה לזכור שהקב"ה לא מוותר על אף איש פשוט. הוא לא יכול לוותר עליו. הקב"ה קשור מאד מאד דווקא לאיש הפשוט, הלא מוצלח, שלא מצליח לו כלום, דווקא אליו הוא קשור. כמו במשפחה, יש ילדים שהולכים בדרך, מצויינים, עושים כבוד להורים שלהם אבל למי הבן אדם הכי קשור? במי הוא הכי מטפל? דווקא בילדים האלה שקשה להם, דווקא להם הוא מתמסר, דווקא להם הוא נותן את כל כוחו, את כל מה שיש בו. וככה הקב"ה. נכון, יש לו צדיקים, צדיק זה מי שמצדיק את הבריאה, כי הוא הצליח להגיע להכל, וזה משהו עצום ונפלא, אבל הקב"ה לא מוותר על כל ילד ועל כל ילדה, על כל איש ועל כל אשה, הוא לא מוותר על אף אחד מאתנו, הוא אוהב במיוחד את מי שקשה לו.

חיים עם ה' זה חיים עם אמונה. מפה מתחילים. אמונה זה הא,ב של היהדות. חיים טובים בעולם הזה זה רק חיים עם אמונה. להתחזק באמונה זה לעצום את העיניים ולחזור על משפט בן שלוש מילים: "אין רע בעולם!" כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה! לא תמיד מבינים אבל מאמינים. על כל מה שקורה לנו ועל כל מה שעובר עלינו, להגיד תודה. ללכת כל היום עם שירות ותשבחות. אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה. רק להאמין ולבטוח בה'. התורה הקדושה בפרשת השבוע  מצווה אותנו על השמיטה. "בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' " (כה,ד). לא זורעים, לא קוצרים, אפס השתדלות. מתחזקים באמונה שהפרנסה היא מן השמים, שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש, שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא. השי"ת יכול לפרנס אותך בכל מיני דרכים. אם היו בני ישראל בעלי בטחון ולא שואלים "מה נאכל בשנה השביעית.(כה,כ), הרי היבול היה גדל מאליו גם בשנה השביעית וגם בשמינית. בגלל ששאלו מה נאכל קיבלו את היבול של שלושת השנים, השישית והשביעית והשמינית בפעם אחת, שזה פחות נוח כי צריך לאחסן וגם נאלצים לאכול מהתבואה הישנה. מצוות שמיטה מרמזת לנו שצריך לשמוט את כל הדאגות, את כל הפחדים, להתמסר לחיים של אמונה ובטחון בה'.

כל מה שקורה לך בחיים, זה הכל סיבובים שמסובב ה' יתברך כדי שתחזור אליו, שתזכור אותו, שתרים את הראש אליו. כי כשהכל בסדר, שוכחים. עובדה. העולם הזה מסתיר את ה'. עולם לשון העלם. הקב"ה מסתתר ואנחנו צריכים לגלות אותו. בכל דבר שקורה, בכל צעד קטן. כמו חנוך שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה שתפר אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוא זכה לקשר את כל ענייני העולם הזה אליו יתברך. אני מאמין בה', שהכל מה', ומה שה' נותן לי זה טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. ואפילו כשיש יסורים ח"ו, אני לא בועט בהם, אני לא שוכח מי שלח לי אותם, אני לא שוכח שאני בידיו האמונות של הקב"ה שרוצה בטובתי. שאוהב אותי.

צריך סבלנות. אם רוצים שלהקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתיהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובבים אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד. אחד הדברים החשובים בחיים זה הסבלנות. סבלנות מלשון סבל. כי זה לא נעים לחכות כשצריכים משהו – אבל זה חלק מהחיים. כל הדברים הטובים בחיים מגיעים אחרי המתנה. אנחנו בימי ספירת העומר. סופרים עוד יום ועוד יום כי הבא להיטהר אומרים לו המתן. בקדושה הכל הולך יותר לאט, ויותר קשה, אבל רק ככה אפשר לקנות את המדרגות האמיתיות שלנו, רק ככה בונים את בנין הקדושה. צעד אחר צעד. יום אחר יום.

הקשר עם השם הוא כל רגע ורגע, בכל מה שאנחנו עושים. עבר זה זכרונות. עתיד זה תכניות. אבל מה עם הרגע הזה? אחת הסיבות אדם לא שמח במה שהוא עושה, כי הוא תמיד חשוב על משהו אחר, הוא דואג, הוא לחוץ, הוא עכשיו מתפלל אבל חושב על מה שהוא צריך לעשות מייד אחרי התפילה וכשהוא עושה כבר את אותו דבר שהיה צריך לעשות אחרי התפילה, הוא כבר חושב על הדבר הבא. אם אתה רוצה להיות שמח, תשמח במקום שאתה נמצא בו ובדבר שאתה עושה כרגע.

"וחי אחי עמך" אומרת התורה בפרשה שלנו (כה, לו). כולנו צריכים להיות ביחד וזה מה שיביא לנו את הגאולה. זה בעצם מה שרבי עקיבא אמר, שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כלל לשון התכללות. כולם יחד. אי אפשר להגיע אל פסגת ההר אם עוזבים את החברים בדרך. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" אומרת התורה בפרשה שלנו (כה,לה). אל תחכה עד שיפול כי אז יהיה קשה להקים אותו. כשהוא מושיט יד, עכשיו תחזק אותו. להביט בחבר ולראות את הקב"ה. לגלות את הבורא ב "בוקר טוב", ב"ברוך תהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם, הוא נמצא בכל מילה טובה, בכל ביטוי של אהבה, של כבוד והתחשבות בזולת.

ל"ג בעומר

רשב"י זה סוד. זה לא מבינים. זה מרגישים. בלי להבין, כולם עושים מדורות, בלי להבין, כולם שרים שירים, פיוטים שחיברו רק לרשב"י. בלי להבין ילדים באים להסתפר שם בגיל 3. למה? למה אצל רשב"י צריכים לספר את הילדים, וכל הזכות הזאת של הפאות, והקדושה, למה זה קשור דווקא לרשב"י? מבינים את זה? לא מבינים. מרגישים.

ל"ג בעומר, ההילולא של רשב"י, הוא חג. כל שנה מחדש. זאת מן הארה שלא תפוג לעולם. כמו פורים, שחל תמיד ביום שחל בו ל"ג בעומר. בהילולא של רשב"י כל השערים נפתחים ומקבלים כאלה אורות וכאלה כוחות וכאלה יכולות שאי אפשר לתאר מה שאפשר לקבל ביום הזה. רשב"י הגיע לעולם להוריד את פנימיות התורה שזה האור הכי גדול. מה זה הפנימיות של התורה? זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. זה התענוג הזה שאתה אוהב את ה' וה' אוהב אותך.

כשהתורה היא חיצונית, אז אין לי כוח, אז אני אדלג, אז אני אקצר. ואז יש עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים. כשאין פנימיות אז הכל כל כך קשה, כל כך כבד. פנימיות זה שמחה, כמו המדורות שמדליקים בל"ג בעומר, שזה להבה, זה התלהבות, זה דבקות בה', זה כל הזמן שואף למעלה. אדם מתלהב, מתחיל להיות לו טוב. כבר לא נמאס לו מהחיים. הצדיק מדליק אותנו באש האהבה להשם. הוא מגיע למקומות הכי גבוהים אבל הוא מחובר גם ליהודי הכי פשוט, הוא מחיה אותו, הוא מחמם לו את הלב, הוא נותן לו תקוה, הוא מגלה לו את הנקודה האלוקית שנמצאת בו, נקודה של חבור אל ה', נקודה של רצונות וכיסופים. כל המתיקות שאנחנו מוצאים בתורה, כל המתיקות שיש ביהדות באה משם, מהנקודה הזאת. אנחנו צריכים אויר, צריכים חיים, צריכים להרגיש טוב, להיות שמחים, להרגיש את הנשמה שיש בכל דבר. ואת כל זה מקבלים רק מתורת הסוד, מהפנימיות של התורה, מרשב"י. לכן כולם באים. אי אפשר להישאר בבית. אוירונים מלאים. באים ליום אחד. כולם מרגישים שרשב"י קורא להם. לא כולם אנשים יודעי ספר, לא כולם אנשים מלומדים, לא כולם כאלה שמבינים עד כמה גדול רשב"י, גם אנשים חילונים באים, לא מוכנים לוותר, רואים אור גדול ונמשכים אליו.

אנחנו תלויים באהבה שתהיה ביננו אומר רשב"י. אנן בחביבותא תליא. רשב"י הוא תלמידו של רבי עקיבא שאמר: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. לרבי עקיבא היו  24 אלף תלמידים שכולם היו גאונים ואהבו אהבת נפש את כל החברים שלהם כי זה מה שרבי עקיבא לימד אותם, אך היתה איזה בחינה קטנה שזה נקרא שלא נהגו כבוד אחד בשני שבדרגה שלהם זה גרם שכולם נספו ורבי עקיבא לא מתייאש. הוא הולך לחפש תלמידים חדשים ומוצא 5 תלמידים שביניהם רשב"י ומהם נשארת תורתו. מהכוח הזה אומר רשב"י: אנן בחביבותא תליא. תלויים באהבה שתיהיה ביננו.

אהבת הבריות צריכה להיות מחוברת עם אהבת ה'  שזה מדרגה עצומה. כל כך אוהבים את הקב"ה, כ"כ מבוטלים, כ"כ מרגישים שאנחנו חלק ממנו שמבינים פתאום שכל הבריות כולם הם ניצוץ אלוקי, כולם חלק מהקב"ה, ואיך אני יכול לחשוב לרגע שאני, לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה לי לדבר עם זה ואני לא נאה לי להתחבר עם זה ולא הייתי רוצה שזה יהיה השכן שלי, כי אני קצת יותר... הרי כולם חלק אלוק ממעל. זאת הדעת האמיתית. ככה צריך לחיות. ממש כמו בסיפור הבא:

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסימנרים הידועים בארץ. אין זה סוד, שמספר המקומות בסמינר הוא מוגבל. אין באפשרותה של הנהלת הסמינר לקבל כל תלמידה באופן חופשי. מכיוון שהתלמידות מעוניינות להתקבל לסמינר מאד מסוים, תהליך הקבלה לסמינרים הוא קשה ומפרך, ולבבות רבים שותתים דם בתקופה זו, של קבלה או אי קבלה. בשנה החמישית להיותי מורה, נכנסתי לכיתה מספר ימים לאחר תחילת שנת הלימודים, והתחלתי להקריא את השמות. כל בת אמרה "כן" קצר, ואני הבטתי בה, כדי להתאים את השם לפנים, שהרי אצטרך להכיר את הבנות במשך השנה. כשאך סיימתי, שאלתי אם יש מישהי שלא קראתי בשמה. לא קיבלתי תשובה, אך ארבעים ואחת בנות, שסובבו ראשן אל בת אחת שישבה בספסל האחרון היו תשובה בפני עצמה. שאלתי את הילדה הנוספת לשמה, והיא ענתה לי. שאלתי מדוע אינה רשומה, והיא משכה בכתפיה ולא ענתה. ביקשתי סליחה ופניתי לחדר המנהל. סגנית המנהל אמרה לי, כי ידועה לה הבעיה. היא סיפרה כי הילדה לא התקבלה, והחליטה על דעת עצמה ליתר דיוק, על דעת אביה לבוא, ופשוט להתיישב וללמוד. וכאן  נקבה הסגנית בכינוי "מתנחלת". "ומה עושים עכשיו?" שאלתי. "שום דבר", אומרת הסגנית. "לא נפגע בה. תוך כמה ימים יימאס לה, והיא תלך". עברו כמה ימים, והבת ממשיכה לשבת בשקט ולהקשיב. השתדלתי להתעלם מקיומה, אך דווקא בשל מאמציי להתעלם, מצאתי את עצמי מביטה לכיוונה, בכל פעולה שעשיתי, בכל הערה שהערתי.

בבית מצאתי את עצמי חושבת עליה, מדמיינת מה היא עושה בין ההפסקות, תוהה אם מישהי מדברת איתה. שאלתי על כך את בנות הכיתה, ואלה משכו בכתיפהן. הסתבר שאינן יודעות כיצד להתנהג כלפי התלמידה. במהלך הימים הבאים, הבנתי שהילדה נמצאת במצוקה קשה. היא הייתה בודדה לגמרי. רציתי מאד לומר לה מילת עידוד. רציתי, אך מצד שני איני יכולה לתת לגיטימציה לדרך זו. בסופו של דבר, אזרתי אומץ והתקשרתי לאמה. זו התקיפה את המסגרת ואותי, וחלף זמן רב, עד שהבינה שאני מתעניינת בגורל בתה ולא מנסה להוביל שום מהלך נגדה. בסופה של שיחה לא פשוטה, דיברתי עם הבת ושאלתי אותה מדוע היא עושה זאת ולא הולכת למסגרת שקיבלה אותה, והיא הסבירה בטוב טעם, שעל חינוך לא מתפשרים ושבסוף לא תהיה ברירה ויקבלו אותה. הבנתי ששי לי עסק עם נערה בסיכון של ממש. כמי שמכירה בנפש האדם, קלטתי שהנערה הזו מחפה על מצוקה נוראית, שהיא עצמה מנסה להתכחש לה. מאז, התחלתי להתקרב אליה, לפנות אליה בשיעורים לתדהמת התלמידות, הייתי משוחחת איתה בהפסקות, הבנות מצדן לא יצרו איתה קשר, אך לא הייתה זו החרמה מכוונת, הן התרגלו לחשוב עליה כעל זרה, ,מתנחלת". למגינת לבי, ראיתי את המצב בכיתה, בלא אפשרות לפתור את הבעיה. הדברים הקשים ביותר קרו בעת מבחנים. בעת החלוקה, לא היו נותנים לה טופס מבחן, והיא הייתה יושבת כמו גולם. הפנים שלה נראו כמסיכה, אבל אני ששוחחתי איתה מפעם לפעם ידעתי שהיא נאבקת בדמעותיה, ועוד יותר מכך ידעתי מה שאפילו היא לא ידעה שהיא נאבקת על שלמותה הנפשית ועל שפיות דעתה. ככל שידעתי זאת, חשתי עצמי נבוכה, משום שלא ידעתי כיצד לנהוג בסיטואציה שכזו.

בימי "הספירה" של אותה שנה, מצאתי את עצמי משוחחת עם התלמידות על תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, ובאופן כללי על שנאת חינם. מצאתי את עצמי מפליגה מימי הספירה אל ימי בין המצרים, ומדברת על הרגשתו של 'בר קמצא', שהגיע לשמחה אליה לא הוזמן. בכמה דקות, נתתי לתלמידות להבין אילו רגעים קשים עברו עליו, ואיזו השפעה פסיכולוגית הייתה לכך על נפשו. תיארתי להן את עיניו המתרוממות מצד לצד ומחפשות מישהו, מישהו אחד מהקהל שיכיר אותו ויאיר לו פנים אך לשווא. הוא מקווה שבעל הבית יתעלם, אך זה מדגיש את העובדה שלא הוזמן, ומבזה אותו לעיני כל. הצגתי להן איך הוא בא אל בעל הבית בשקט ולחש לו: "תעשה טובה, אל תבזה אותי, תן לי להיות כאן, קבל אותי, שלא אתבייש כך" – לשווא.

לא התכוונתי לרמז על הילדה הדחויה שבכיתתנו, אך מי שעשה את הקשר הזה – הייתה היא עצמה. היא כל כך התחברה למה שאמרתי, ופשוט התחילה לגעות בבכי. לפתע פתאום, נערה שישבה למעלה מחצי שנה בשקט גמור, מתחילה לבכות בכי מר ומתמשך, יבבות ארוכות ונואשות. היא לא הייתה צריכה לומר דבר. הבכי שלה עשה את זה בשבילה. כל הבנות הביטו בה בכאב ובתדהמה. לפתע חשו הזדהות מוחלטת עם מצבה של התלמידה. אך היא לא הסתפקה בבכי, והתחילה פתאום לדבר: "אני מרגישה בדיוק כמו בר קמצא, ולא בערב אחד של חתונה, אלא במשך יותר מחצי שנה. אני יושבת כאן מבוזה, כאילו הייתי קיר. אף אחת לא חושבת שיש לי לב שותת דם מפנים, אף אחת לא מציעה עזרה, אף אחת לא שואלת איך אפשר לעזור לי להתקבל כאן". היא דיברה במשך עשר דקות רצופות, משפטים מבולבלים, אך כוונתן היתה מובנת בהחלט. לאחר מכן שחררתי אותן. למזלי, היה זה השיעור האחרון. קיימתי שיחה עם הסגנית. מדובר באישה חכמה. היא הסבירה את הדילמה: אם יקבלו אותה הענין עלול לתפוס תאוצה ולהפוך למין ספורט, בו כל מי שאינה מתקבלת למקום מסוים, פשוט באה ומתנחלת. האמת היא, שלא הייתה לי תשובה על כך. מאז, כאילו התהפך הגלגל. הבנות החלו לקרב את אותה בת ולהתייחס אליה במאור פנים. הראו את הצד הטוב והחביב שיש בהן ובכל אדם. הילדה החלה לפרוח בכיתה, ועל אף שעדיין לא היו לה זכויות, כמו הגשת מבחנים וכד', מבחינה חברתית הענין הסתדר, וכשמישהו הגיע לכיתה, לא יכול היה להבחין מי היא המתנחלת שלנו. השנה הסתיימה, בשנה שלאחריה כבר לא לימדתי באותו סמינר. לא בגלל מה שאתה חושבים. פשוט קיבלתי משרה במוסד חינוכי אחר, משרה כמחנכת ולא כמורה מקצועית. דווקא מי שעזרה לי והמליצה עליי היתה הסגנית. מסתבר, שמעבר לעמדה הרשמית הנוקשה, היא עקבה היטב אחר פעילותי בנושא מ. המתנחלת, ופעלה כדי לדאוג לי למשרת חינוך שלא צריך להסביר עד כמה קשה להשיגה. זהו הסיפור, ועדיין לא הגענו לסוף, מפני שמ. לא התקבלה רשמית, גם לאחר עזיבתי, ועדיין נכונו לה ולהוריה קרבות בלתי נעימים. לא ידעתי מה עלה בסופה, ובמהלך השנים נשכח ממני הסיפור. הערכתי שהנתק עם ההנהלה, יגרום בסופו של דבר לעזיבתה, ואולי להידרדרותה הלימודית והנפשית ח"ו.

עברו עשרים וחמש שנים... שניים מילדי כבר חיתנתי. קרה מה שקרה, ועבודתי כמחנכת הופסקה. הוצאתי בעל כורחי לפנסיה מוקדמת ומצאתי את עצמי, בת קרוב לחמישים ללא עבודה. התחלתי לכתת רגליי בין בתי ספר שונים, ומהר מאד הבנתי שאין לי שום סיכוי. מנהלות רק שמעו את הגיל ואמרו שאין להן עבודה בשבילי. נחשפתי לאמת הכואבת, שהעולם שייך לצעירים. מנהלות רבות אוהבות לעבוד עם ילדות צעירות שתהיינה כפופות להם, ואולי הן חושבות (בצדק מסוים) שמקצוע ההוראה שוחק, ולא יתכן שמורה טובה תשרוד יותר מעשרים וחמש שנה. לכי תספרי להם, שתמיד היית אהובה על תלמידותייך, ושעד היום הן בקשר איתך. מספיק שרואים מול העיניים אישה מבוגרת והסיפור נגמר. בסוף הגעתי לרשת חינוך ידועה וצעירה. וברגע שראיתי את המנהלת, הבנתי שאין לי סיכוי. היא נראתה כמו הבת שלי. גם מנהלות בנות גילי לא לקחו אותי, ומדוע שזו תיקח? היא ראיינה אותי ממושכות ושאלה שאלות רבות, הרבה יותר משהנימוס מחייב. חקרה אותי על המקומות בהם לימדתי, על היחסים שלי עם התלמידות. בסוף, היא קמה ואמרה שמאד התרשמה ממני, ושהיא תעלה את המועמדות שלי בפני האחראים (שזו הייתה בדרך כלל דרך מנומסת לומר "לא"). לפני היציאה, שאלה אותי על היחס שלי לבנות חריגות שאינן מקובלות בחברה. לא היה לי נעים כל כך להתחיל לספר על עצמי, שאני מתייחסת מאד טוב לבנות שכאלה. וכי מה אומר? החלטתי לספר לה את הסיפור על הילדה ש"התנחלה" אצלי בכיתה, ועל הדרך שמצאתי לתקשר איתה ולחבר אותה עם כיתתה. וכאן היא שאלה לדעתי, האם אני ממליצה על "התנחלויות" כאלה. אמרתי לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני ממש לא ממליצה, בגלל הנזק הנפשי שיכול לקרות לבת. הוספתי, שעד היום אינני יודעת מה עלה בגורלה של מ. ,אך לא אתפלא אם עברה משבר נפשי או משהו כזה. ואז, בלי אזהרה מוקדמת. היא אומרת: "אני מ.! זיהיתי אותך כבר מהרגע הראשון, והנה, ראי, לא קיבלתי משבר נפשי, הרבה בזכותך".

הפגישה התארכה עוד שעה לפחות. הייתי מרוגשת מאד. לא האמנתי שספור כזה שמתאים אולי לספרים יקרה לי. ומוסר ההשכל שלי הוא: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". אני למשל, מצאתי עבודה, כמחנכת.

תפילה

רבונו של עולם

תציל אותי מהגאווה. אל תתן לי להתנפח משום דבר שיש לי, שאני מצליח בו, שאני זוכה לו, תמיד לזכור שהכל זה מהרחמים שלך אבא, לא מהזכיות שלי ולא מהכשרונות שלי ולא מהמזל הטוב שלי. זה הכל מתנות שאתה נותן לי. הן ברוחניות בהן בגשמיות. שום דבר לא מגיע לי. שום דבר שיש לי לא בא מכוחי.

אסור לי לקחת כמו שאומרים קרדיט על ההצלחות שלי.  אתה אבא נותן את הרצונות ואתה נותן את הכוחות להגשים את הרצונות האלה. הכל זה אתה. אני – כלום.

אבל לא להגיד את זה מהפה לחוץ ובפנים הכל מתפוצץ מגאווה. באמת להרגיש ככה. באמת להרגיש שאני לא יותר טוב מאף אחד בעולם.

אפילו שאני רואה אנשים שלכאורה נראים הרבה פחות ממני. שהחיים שלהם זה כשלון, ששום דבר לא מצליח להם.

אני לא יודע כלום. לא יודע מה הם עברו ומה הם עוברים ומהו גודל הנסיון שאתה מנסה אותם אבא ואני חייב לחשוב שאם אני הייתי במקומם הייתי ח"ו הרבה יותר גרוע.

רבונו של עולם, זה כזה תענוג לשחרר את כל האויר ולהרגיש שבאמת לא מגיע לי כלום, שכל מה שיש לי זה מתנת חינם, זה מהרחמים שלך אבא. הכל נראה כל כך רגוע כשאני לא מנסה להראות שאני יותר מהשני ואני לא נשבר ולא סובל מזה שהשני מצליח הרבה יותר ממני כי אני באמת פחות מכל אחד אחר.

רבונו של עולם זכה אותי לענוה של משה רבנו ויותר לא אבקש כלום.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי