בלשון המקרא השם "תרומה" הוא משקל ובו השורש רי"ם/רו"ם, והפועל השייך לזה הינו "להרים תרומה".

חז"ל גזרו מהשם תרומ"ה שורש חדש, בו הם צירפו את האות המוספית ת' ויצרו את השורש תר"ם - וממנו בהטייה: תורמים, יתרום, תרמו (במקום המצופה על פי התורה "מרימים", "ירים", "הרימו").

אין זו המילה היחידה, נמצא עוד מילים רבות כאלה. לדוגמה: הפועל המקראי "להריע" (שורש רי"ע/רו"ע), ממנו נשקל השם "תרועה". אצל חז"ל נמצא כבר שורש תר"ע (יתכן גם כאנלוגיה לתק"ע), וממנו נגזר "מתריעין" (במקום "מריעין").

תופעה זאת נקראת שורש תנייני (שני, מארמית).

התופעה נפוצה מאוד בשורשים עלולים (גזרות בהן אחת מאותיות השורש חלשה ונוטה להיעלם, ומכאן הנטייה הטבעית לזהות בטעות אחת מהמוספיות כאות שורש, כדי "להשלים" לשלוש אותיות שורש). אך התופעה לא נעצרת כאן, אלא ממשיכה גם לשורשים שלמים, בהם נוספת אות ונוצר שורש מרובע, לדוגמה: בטח - אבטחה - אִבְטֵחַ.

התופעה יכולה גם לקרות פעמיים: במקרא יש שורש חל"ל (בו הל' הכפולה נוטה ליפול), וממילא המילה הח"ל, והשם "תחילה". אצל חז"ל כבר יש שורש תח"ל (התחיל במקום החל), ובימינו, מהשם אתחול נגזר שורש חדש מרובע אתח"ל, וממנו הפועל אִתְחֵל.

לכאורה יש כאן שגיאה וחוסר הבחנה בין אותיות השורש לאותיות המוספיות, והתייחס לזה הרמב"ם בתחילת מסכת תרומות: