ב"ה

פרשת קרח

מדוע תתנשאו?

בפרשת קורח מובעת קריאת תיגר על ההנהגה, ובא לה מענה. קריאה זו באה בשני סבבים:

הסבב הראשון:

קורח ועדתו מתרעמים "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". המעלה לביקורתו של קורח הוא בעונש. מקריבי הקטורת נשרפים, וקורח ועדתו אובדים באדמה הפוצה את פיה לבלעם.

הסבב השני:

לאחר מכן העדה כולה מתרעמת ואומרת "אתם המיתם את עם ה'"! תלונה זו נראית תמוהה, כיוון שמיתת העם באה כעונש על מעשיהם, ואמירה זו נשמעת חצופה במיוחד. אכן אמירה זו נענית במגפה שמתחילה להכות בעם, אותה עוצר אהרון בקטורת, בציווי משה. מענה נוסף שמגיע הוא בניסוי המטות, בו פורח מטה אהרון. במקביל מתרעמים העם "הן גווענו אבדנו, כולנו אבדנו, כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע?". שוב נשמעת הקריאה חצופה למדי, כאילו לא הבינו את המסר של מיתת מקטירי הקטורת. המענה לקריאתם מגיע בביאור תפקידם של הכוהנים והלווים בשמירת המקדש, והזכויות המוקנות להם בשל כך.

נראה לבאר:

מענה לטענה מזויפת:

כאשר קורח ועדתו טענו את טענתם, הייתה הטענה מזויפת. לא הייתה כך שאלה של בירור: "ילמדנו רבינו, מה מקומה של הנהגה? לא לימדתנו רבינו שכל העדה כולם קדושים?". שאלה כזו אכן ראויה למענה ולליבון בבית המדרש. קורח בא במרד. הוא לא בא כדי לקבל תשובה, אלא כדי להדיח את משה ולקבל את הכבוד במקומו[1] (דבר המראה שהטענה מעיקרה לא באה ממקום אמִתי בנפש, שהרי אם על משה הוא טוען "מדוע תשתרר", מדוע שררתו שלו הוגנת?!). אליו מתלווים[2] נשיאי העדה שבאים מתוך חשק רוחני להקריב, ומערערים בזה על אהרון. הם מגיעים ממקום של רצון לקרבת ה', אלא שהם מדלגים על הסדרים בקדושה. גם הם לא באו לשאול על הדרך להגיע אל הקודש, אלא כבר הכריעו בנפשם איך הם רוצים להתקרב. לכן גם שאלתם לא זוכה למענה ראוי, אלא נענית בעונש מידי.

העונש בא מידה כנגד מידה לפי החטא:

המערערים על ההנהגה נבלעים באדמה, כדי להורות שההנהגה היא סדר החברה. בלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו". די להסתכל חמש דקות בפקק ובאי הסדר הנוצר כשרמזור בצומת מתקלקל, ובסדר הנוצר כשהמשטרה באה ומתחילה לכוון את התנועה, כדי להבין כמה ההנהגה נצרכת. המערער עליה אין לו על מה לעמוד. לכן הקרקע נבקעת לרגליו. הוא מרעיד את כל הסדר והיסודות עליהם עומדת ומתקיימת החברה.

הנשיאים שמבקשים להתקרב אל הקודש, אך ללא ההכנה הראויה והסדרים הנכונים – נשרפים. כשהולכים ברוחניות בלי סדר וקופצים מדרגות, נשרפים בקדושה שלא הכינה לה כלים (המעשה של הנשיאים אמנם בא ממקום טהור יותר של בקשת הקודש, ולכן מחתותם קדשו וניתנו ציפוי למזבח, אך באה שלא בסדר, ולכן גופם לא יכל לעמוד בקדושה ונשרף, כפי שמצינו בנדב ואביהוא).

בשלב זו לא ניתנה תשובה מהותית לשאלות של המורדים, כיוון שהם לא באו לשמוע תשובה[3]. ניתן רק עונש, המראה את התוצאה במציאות של מרד והיפוך תפקידים כזה.

המענה לטענה המהותית:

בשלב הבא העם רוצה בכל זאת לשמוע תשובה מהותית. טענתו "אתם המיתם את עם ה'" כוונתה: נשאלה שאלה נכונה לגבי מקומו של העם, "כל העדה כולם קדושים", והמענה לה היה במוות. אך מהי התשובה באמת לשאלה של מה מקום ההנהגה כשכל העדה קדושה?

עכשיו ניתן מענה ראוי. המענה הראשון הוא כשאהרון עובר עם הקטורת ומציל את העם. האמירה בכך היא שתפקידו של אהרון, וההנהגה בכלל, אינה להשתרר, אלא להציל את העם.

התשובה השנייה הוא בניסוי המטות. המטה – הוא המקל, מסמל את הרודנות והכפייה של המנהיג. מטה אהרון פורח, כדי לומר: תפקיד המנהיג אינו לקחת סמכויות לצרכו, אלא להוביל את העם ולהפריח אותו. השליטה נצרכת כדי לדאוג לעם, לא כדי לשלוט עליו לטובת המנהיג גרידא.

משה ואהרון לא בחרו להיות מנהיגים לטובתם האישית. אדרבה, הם סירבו לקבל טובה אישית: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". כשה' מציע למשה לכלות את עם ישראל ולהקים עם חדש מזרעו, משה מתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה לבטל גזירה זו. כל מנהיגותו של משה היא לטובת העם. כך גם אהרון ויתר על תפקידו כמנהיג בפועל במצרים, כאשר בכל הזמן הקשה של השעבוד הוא נשא על כתפיו לבדו את משה העם הכואב והמדוכא, ולבסוף משה "קוטף את הקרדיט" של יציאת מצרים, ואעפ"כ "וראך ושמח בליבו". אהרון לא רואה את תפקידו כמשתרר, אלא כנושא על ליבו את שמות בני ישראל, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

לאחר מכן העדה שבה לשאול את השאלה שעמדה בבסיס מרד הנשיאים, והפעם ממקום מתוקן: אם יש כל כך הקפדה בסדר הקרבה לה', ולא ניתן ללכת עם הרגש לקפוץ הישר אל בית ה' – כיצד נעמוד בכך? "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע?".

התשובה לכך באה בציווי אל תפקיד הכוהנים והלווים. אמנם הם מקבלים כ"ד מתנות[4], אך זה בא רק אחרי קיום תפקידם, שהוא השמירה על הקודש, ונטילת האחריות ללמד את העם את הדרך והמסילה הנכונה לעלות אל הר ה', ועליהם מוטלת האחריות לכך: "תשאו את עוון המקדש". על הכוהנים מוטל ללמד את העם "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", ורק בשל כך הם מקבלים את מתנות הכהונה, כשכר על הדרכתם ושמירתם.

מסקנות:

1.      נכון לשאול שאלות, אך לא מתוך התרסה ונגיעה אישית, אלא ממקום מברר אמִתי.

2.      כשנטענה טענה ממקום מתריס – אין מקום לתשובה, היא לא תשמע.

3.      אף על פי כן, יש צורך לברר לשואלים באמת את התשובה לשאלה שעלתה, אף שבאה במקור בצורה לא ראויה[5].

4.      תפקיד ההנהגה הוא לקיחת אחריות על העם, הובלתו והפרחתו, לא השתררות. לצרכם.