איש פשוט, כך היה מכנה את עצמו הרב אלישע וישלצקי זכר צדיק וקדוש לברכה שנלקח מאיתנו בשבוע האחרון, והוא בן 64 שנים בלבד.

איש פשוט, מיוחד במינו, אדם מן השורה, ותלמיד חכם גדול, עמוק בצורה בלתי רגילה, ועם זה גם מובן לכולם גם בלי להבין מילה. הייחודיות של הרב אלישע הייתה האהבה לכל אחד. לפעמים אחרי שיעורים של הרב היית מרגיש שהחיצים בשיעור היו מופנים אל ליבו של הרב, ומתוך כך "בלימוד משותף" היה כל תלמיד מקבל מוסר ותביעה אלוקית אמיתית ללא מילה אחת של תוכחה, הוא היה אדמו"ר. כפשוטו, רק שהוא לא היה מוכן לקבל תלמידים, אלא היה אדמו"ר שנסע אל תלמידיו.

הרבה דברים אפשר לכתוב על הדמות הייחודית ועל תורתו של הרב. אבל אני רוצה לעסוק בדמותו של הרב אלישע דווקא מתוך ספר שכתב "שלום לציון" על ספר נחמיה . (הציטוטים לקוחים מתוך הספר).

נחמיה בתחילת הספר שומע על מצבה של ירושלים ומתוך כך מתאבל צם ומתפלל. נחמיה לוקח לליבו את מצבה של ירושלים,  והתיאורים הקשים גורמות לו לתחושה של כאב אישי. אמנם בנייתו של בית המקדש החלה אבל מצבם של העם והעיר עדיין רחוקים מלהיות שלמים. "רק כאשר מגיע האדם לקשר עמוק כל כך עם ירושלים ולכאב עמוק על חורבנה ומבטא זאת בכנותו וברגישותו המיוחדת – אז הוא מסוגל לקוות ולהתפלל על בניינה של העיר."

האהבה לירושלים איננה נובעת מיופיה, הדרה, כבודה, או קדושתה. האהבה לירושלים זו האהבה שאיננה תלויה בדבר. כי אם בטל דבר בטלה האהבה. ורק מתוך האהבה אין סופית לירושלים, לעצמה של ירושלים, גם ללא הגדרות כאלה ואחרות. רק מתוך אהבה עצמית לירושלים למהותה הפנימית של ירושלים, אפשר לחוש כאב עצמי אישי כל כך על מצבה של העיר.

"אם אכן קשורה ירושלים – על כל רבדיה – לנפשנו ותמצית חיינו או אז הנחמה בבניינה תהא נחמה ושקום של כל מה שעבר עלינו."

הרב אלישע זצ"ל היה איש ירושלים, איש פשוט, שמחובר בכל מהותו ועצמיותו לירושלים, ולא רק לירושלים, אלא לעם היושב עליה, לתורה שיוצאת מציון, ומתוכה ומכוחה יצא הרב להשפיע על עם ישראל כולו, על ארץ ישראל כולה, על העולם כולו.

הרב כתב את הדברים על דמותו של נחמיה, אבל כל מי שהכיר את הרב יכול לומר בלב שלם שהדברים כנים גם לגבי הרב עצמו. אין ספק  שלא במקרה בית מדרשו של הרב נקרא "מהות", בתקופה שבה השיח הופך לרדוד וחיצוני, עומדת דמותו של הרב ותובעת מאיתנו להיות עמוקים ופנימיים, לחיות חיים של מהות, בלא קטגוריות חיצוניות של דתי, חילוני, שמאלני, או ימני. אנחנו נתבעים לראות למולנו נשמה גדולה, עם עומק מחשבה ורגישות אין סוף גם אם איננו מסכימים לדעה הנובעת מתוך נשמתו של  העומד מולנו. היכולת של הרב כאיש ירושלים לחבר חיבורים "כעיר שחוברה לה יחדיו" נבע לא רק מהתכונה הבולטת ביותר באישיותו שללא ספק הייתה הענווה, אלא דווקא מתוך המבט הפנימי העמוק, על כל אחד בכל מקום בכל זמן.

הרב אלישע היה ראש ישיבה, של הישיבה הגדולה בארץ. לא הייתה לישיבה הזו מבנה, כי קירות הם חוצצים, הבית הוא מבדיל, בין מי שנמצא בפנים למי שנמצא בחוץ. מי שלומד בישיבה בירוחם איננו תלמיד בישיבת שדרות או חיפה, או עכו. הרב אלישע היה ראש הישיבה, של ארץ ישראל. איש של ירושלים.

כל אירוע שעבר על עם ישראל עשה בו רושם אישי. הרגש היה שם, המחשבה הייתה שם, נפשו הייתה שם, הרב אלישע כולו היה שם.

מידתו הייתה מידת המלכות. מידת המלכות עליה נאמר כי יש לה הכל אבל אין לה כלום משל עצמה, הרב אלישע היה כולו הכל, כל כך כולל כל כך גדול, אבל בעיני עצמו כל כך קטן, כאיש פשוט. "בתוך עמי אנוכי יושבת".

הרב אלישע היה איש ירושלים. ירושלים של מעלה, וירושלים של מטה. ואולי אולי באמת הוא היה פשוט – אלישע מירושלים

 אליהו טרבלסי.