סוגיות לשוניות בפרשת בוא - בשלח ע"פ הרש"ר הירש
נכתב על ידי איתיאל, 14/1/2019
הרש"ר הירש, רב בגרמניה לפני כמאה שנה, חיבר פירוש מקיף לתורה. בתוך חיבורו הוא מתעסק רבות גם בסוגיות לשוניות ודקדוקיות. אמנם ישנה ביקורת רבה על הפירושים שהוא מציע לשורשים (שהם בדרך דרשנית של משחקי חילופי אותיות ותיאוריה המתבססת על 2 אותיות עיקר בשורש), אך ודאי בתחום התחביר והסגנון הוא מדהים - בזיהוי תופעות ובפרשנות הולמת. זאת כשעל כל פירושו חופפת מגמה חינוכית - מוסרית.
אשתף בשתי דוגמות יפות:
א. "ומושב בנ"י אשר ישבו בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" - הפרשנים נלאו להסביר את המניין בפסוק, שהרי בחישוב פשוט של שנות האנשים במצרים נמצא שהם לא היו שם אפילו חצי ממניין זה (כפי שמאריך רש"י לחשב).
זאת ועוד, בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".
יצא לנו שאנו צריכים ליישב בין שלושה מניינים:
הזמן בו ישבו במצרים בפועל (כ-210 שנים, כמנין גימטריית רד"ו),
הזמן שהובטח לאברהם (400 שנה),
הזמן אותו מציינת התורה (430 שנה).
הקשיים האלה הובילו לתירוצים שונים, עד כדי שהגמרא (מגילה) אומרת ששבעים הזקנים הוסיפו לתלמי המלך בתרגומם ליוונית כמה מילים, כדי "לעקוף" את הקושי: "ומושב בנ"י אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלושים שנה וארבע מאות שנה".
רש"י ממשיך מגמה זו ומבאר ש-430 שנים נמנו מברית בין הבתרים, ו-400 שנה מלידת יצחק (גר יהיה זרעך - מיום שיש זרע - "כי ביצחק יקרא לך זרע"). יש להעיר שלפי פירוש זה יוצא שברית בין הבתרים היתה לפי כניסת אברהם אבינו לארץ (שהרי לפי פירוש זה נולד יצחק 30 שנה אחרי הברית, בעוד שבתורה נאמר שאברהם בא לארץ בגיל 75, ויצחק נולד כשהיה בן 100 שנה. לפי פירוש זה מחדשים שאברהם בא לארץ מעצמו 5 שנים לפני ציווי ה' ושם היתה ברית בין הבתרים, אחריה חזר אברהם לחרן, ורק 5 שנים אח"כ בא לארץ בציווי ה' - לך לך (ואין מוקדם ומאוחר בתורה).
פירושים נוספים שהוצעו הם: כיוון שהמצרים העבידו את ישראל יומם ולילה, היה העינוי כפול, ולכן נמנתה כל שנה כשתיים (215 שנות עבדות, שנמנים כ-430). כדאי לעיין בסיכום שהביא ר' עמוס חכם בסוף הפרשה ב"דעת מקרא".
על כל פנים, כיוון שודאי לא ישבו במצרים 430 שנה, יש קושי ודוחק בכל הפירושים, מדוע נקט הפסוק לשון זו?
הרש"ר הירש מזהה כאן חריגה תחבירית המובילה לפתרון הקושי. לו היה הכתוב רוצה רק לציין תיאור זמן פעולה, היה נוקט: "ובני ישראל ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" (כמו לדוגמה בפסוק "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה"). מה פשר האריכות המכפילה: "ומושב בנ"י אשר ישבו"?
אלא כוונת הפסוק הינה כי מעמדם של בנ"י כפי שהיה במצרים - חסרי עצמאות ונחלה ונתונים לשלטון זרים - נהג במשך 430 שנה, מיום בואו של אברהם אבינו לארץ כנען (בה נאלץ אפילו לקנות נחלה לקבירת רעייתו) עד ליום פריקת עול זרים ביציאת מצרים. לפי זה: ומושב (=מצב ישיבתם, בדומה למילה "מעמד" בימינו) בני ישראל (נהג בדומה ל) אשר ישבו בארץ מצרים - שלושים שנה וארבע מאות שנה.
***********************************************************************
ב. שאלה מעניינת היא אם כוונת פרעה היתה לשחרר את בנ"י רק לחוג שלושה ימים, או שהוא שחרר אותם לגמרי. לשאלה זו השלכות מוסריות כבדות:
א. רמייה - ביקשו לצאת לשלושה ימים ויצאו לעולם.
ב. גזל - השאילו כלים מהמצרים ולא החזירו (וכבר מובא שהמצרים השמיעו טענה זו כלפי אלכסנדר מוקדון).
ג. עונש אלים - לכאורה כשפרעה רודף להחזיר את ישראל - הוא עושה כדין, להשיב את עבדיו שאינם חוזרים בתום החופשה. למה אם כן נגזר עליו ועל כל חילו מוות בטביעה?
אלא נראה לבאר:
ה' אמר למשה שיגיד לעם ישראל שהוא יגאל אותם לחלוטין ויביא אותם אל הארץ. אבל לפרעה נצטווה לומר רק שלושה ימים - אחרת זה כבר לא ב"תחום הבחירה" שלו. וה' מודיע: למרות שתבקש מפרעה רק בקשה צנועה של 3 ימים - בפועל פרעה לא יסכים אפילו לזה.
ואכן במהלך המכות פעם אחר פעם מבטיח פרעה לשלח ואינו עומד בדיבורו.
לפני מכת בכורות אומר ה' למשה: "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה. כשלחו - כלה, גרש יגרש אתכם מזה" - כלומר: מכת בכורות תגרום לפרעה לשלחם עולמית, שחרור גמור (כלה - מלשון כליל = מושלם). זו לא תהיה חופשה זמנית, אלא גירוש - מתוך רצון שלא יחזרו יותר.
ואכן כך היה. גם המצרים לא רק שהשאילו מה שביקשו מהם, אלא הביאו ברצון עוד, כלשון הגמרא (ברכות): "וישאילום - בעל כרחם, אומר המצרי לישראל: אתה אומר אחד (מבקש כלי אחד)? טול שניים וצא".
כידוע הכלל ש"כל הנותן - נותן בעין יפה", לעומת המשאיל או המוכר שנותן בקמצנות רק את מה שמוגדר בפירוש בחוזה. כאן הייתה נתינה ולא השאלה. אמנם בני ישראל ביקשו רק להשאיל, אך המצרים נתנו בחפץ לב - העיקר שיצאו.
בשלב הבא, פרעה ראה שבני ישראל לא הלכו כדרך הבורחים, כפי שהיה מתבקש אם היו רוצים לחזור למולדתם, שיעלו בדרך ארץ פלשתים, אלא פנו למדבר. ולכן סבר שהם פירשו את שילוחם במשמעות המצומצמת של "יחוגו שלושת ימים במדבר". ואמר פרעה: נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר - הם מבולבלים וחוששים ללכת לארץ, ונשארו סגורים בראש הבטוח של להישאר במדבר, במקום אליו הם ביקשו לצאת כדי לחוג.
כאן מזהה פרעה את ההזדמנות לחזור ולשעבדם. הוא לא מחזיר עבדים בורחים, אלא שב ומשעבד עבדים משוחררים, כלשונו: "ויהפך לבב פרעה... ויאמרו: מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו".
הרש"ר הירש עומד על כך שהתורה מדגישה שבני ישראל קיבלו שחרור גמור ויצאו "ביד רמה" - בריש גלי, כשהם עצמאים ולא משועבדים יותר.
על מעשה פרעה שרצה להחזיר לעבדות בני חורין - הוא אכן חייב מיתה (עין ירמיהו ל"ד - כאשר שחררו את העבדים ושבו לשעבדם שנגזר עליהם מיתה).
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
