"בשעה שאמר משה ליתרו: תנה לי את צפורה בתך לאשה. אמר לו (יתרו): קבל עליך דבר אחד שאני אומר לך, ואני נותנה לך לאשה. אמר לו משה: מה הוא? אמר לו (יתרו): הבן שיהיה לך תחלה, יהיה לעבודה זרה מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו (יתרו): השבע לי! וישבע לו, שנאמר: 'וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת', אין אָָלָה אלא לשון שבועה".

(ילקוט שמעוני "שמות", רמז קס"ט)

כשמבקש משה רבינו מיתרו כהן מדין, כי ייתן את בתו צפורה לו לאשה, הסכים יתרו בתנאי אחד: שהבן הראשון שייוולד למשה וציפורה יהיה מוקדש לעבודה זרה. משה רבנו קיבל את התנאי ונשבע ליתרו כי ימלא את הבקשה, שנאמר (שמות ב, כא): "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּיתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה", ואין "וַיּוֹאֶל" אלא לשון שבועה, כפי שאומרת הגמרא (נדרים סה ע"א): " 'וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה', אין אָָלָה אלא שבועה". כך הם דברי המדרש.

המדרש מעורר פליאות לא מעטות: איך יעלה על הדעת שמשה רבנו, אב לנביאים, בחיר הנביאים, האיש שבחר בו הקב"ה להביא תורה לישראל – איך ייתכן שהוא הסכים לתנאי כה מחריד ומזעזע?

בנוסף, מתמיהה בקשתו של יתרו, שהרי באותה שעה פרש יתרו מעבודת כוכבים, לאחר שנוכח כי אין בה ממשות. עד כדי כך התנתק מעבודה זרה, עד שאנשי מדין נטרו לו איבה בשל כך והחרימוהו. איש מהם לא מוכן היה לרעות את צאנו, ולכן נאלצו בנותיו ללכת למרעה עם הצאן. זו גם הסיבה שהרועים גירשו אותן ולא אפשרו להן להתקרב לבאר המים (רש"י שמות ב, טז-יז).

אם כן, כיצד ניתן לומר שהשביע יתרו את משה רבינו שבנו הראשון יהיה לעבודה זרה, כשהוא עצמו בנחישות ובאומץ לב פרש מעבודת כוכבים?

יש לשים לב על מה היתה השבועה? בפסוק נאמר: "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ", ופירש רש"י: "נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו", אם כן השבועה היתה בכלל על כך שמשה לא יעזוב את מדין, אלא רק ברשותו של יתרו. אם כך, אז איך המדרש הבין שמשה רבינו הסכים שהבן הראשון שלו יהיה מוקדש לעבודה זרה?

יתרו היה אדם צמא דעת ומחפש דרך. בכך ניתן להבין, כיצד שירת כל מיני עבודות זרות ופרש מהן, עד שהגיע למסקנה (שמות יח, יא): "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים".

בראותו את משה, הכיר יתרו בגדולתו ובחוכמתו, וביקשו כי יישאר במדין כדי ללמדו את תורת האלוקים. בדרך זו, חשב יתרו, יוכל משה להשפיע גם על בני מדין, עובדי העבודה זרה. ואכן, משה רבינו הבחין כי לפניו פוטנציאל רציני להאדרת האמת, להפיץ שם ה' ולקדש שם שמים, והסכים להישאר במדין ולקבל עליו את המשימה הקדושה – לקרוא בשם ה'. יתרו ביקשו להישבע על כך, ומשה נשבע.

אם כן, כוונת יתרו היתה לשם שמים, ואף משה נשבע לשם שמים. אולם חז"ל רואים בבקשתו של יתרו ובהסכמתו של משה להישאר במדין, בסביבה של עובדי אלילים, כאילו השלים משה עם כך שבנו שייוולד לו יהיה לעבודה זרה, וזאת משום שהשפעת הסביבה גדולה מאוד. ילד הגדל בסביבה כזו נתון בסכנה מוחשית כל העת. שבועתו של משה רצופה היתה בכוונות טובות. אבל למרות המטרה הנעלה, יש בה, כביכול, כפי שטוען המדרש, משום הסכמה שהבן יהיה מוקדש לעבודה זרה.

כותב הרמב"ם (הלכות דעות, ו, א): "מדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך להתחבר לצדיקים – ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם".

אומר דוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל (תהלים א, א): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". נשים לב, כי יש בדברים הדרגה עולה: תחילה "הולכים", בהמשך "עומדים", ולבסוף "יושבים" בחברת הרשעים. לכן יש להימנע מלהתחבר לסביבה רעה, אף באופן אקראי.

המדרש מבטא באופן חריף את הסכנה הרוחנית שצופנת בחובה סביבה רעה - זאת, אפילו אם הבית הוא ביתו של משה רבינו, רבם של הנביאים ונאמן בית ה'. סביבה רעה היא אם כל חטאת, ולכן יש להתרחק ממנו כל שניתן!

הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, מתוך ספרו: "אבות לדור על מסכת אבות"