"ויגש אליו יהודה".

יהודה מלשון הודאה. "ועל כן כל ישראל נקראים יהודים, על שום שמודים להשם יתברך על כל דבר קטן וגדול, שיודעים שהכל ממנו יתברך. וזה עצה בכל שעת צרה והסתרת פנים לכל איש ישראל, להתבטל לרצון השי"ת, על ידי שמברר האדם אצלו, שגם בתוך ההסתר השי"ת נמצא" (שפת אמת)

שעור באמונה

הספור של יוסף זה סיפור של אמונה. ספור שממחיש לנו איך ה' יתברך יכול להושיע את האדם מהמקומות הכי לא צפויים, שלא עולים כלל על דעתו. מבור האסורים שבתוך האדמה, לארמון המלך,

אתה לא יכול ולא צריך לדעת איך ה' ה' יושיע אותך, איזו קריעת ים סוף תהיה לך בזיווג, בפרנסה, בכל דבר. אתה רק צריך להאמין שה יתברך הוא ששם אותך במצב הזה והוא כבר הכין לך פתרון שלא חשבת עליו בכלל.

אדם מתפלל לה', ותוך כדי התפילה הוא מנסה לחשוב על כל מיני פתרונות לבעיה שלו וחושב שהוא צריך להגיד לה' איך להושיע אותו. ואם הוא לא רואה בשכל שלו שום פתרון, הוא מתייאש מהתפילה והצעקה כי הוא חושב לעצמו: נכון שה' הוא כל יכול, אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה.

אדם זורק את השכל אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו. כי האמונה זה השכל הכי גבוה שיש. שכל שאומר לך להשליך את השכל. שכל שאומר לך: אתה יודע מה, תאמין. אנשים חזרו בתשובה כי הם קיבלו שכל, מן השגה אלוקית, שכדאי לזרוק את השכל וללכת אחרי האמונה.

עיקר האמונה היא שכול מה שה' עושה, לטובה הוא עושה וזה הדבר שהכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה.

ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שנתאמץ שבכל מסלול שהגענו אליו בחיים, כל מסלול, הכי גרוע בעולם, שזרקו אותנו לפה וזרקו אותנו לשם, כאלה מסלולים קשים שהגענו אליהם בחיים, שפתאום אנחנו רואים שהדרכים סתומות לנו, יש לנו כאלה קשיים, פתאום מגיעים למקום ששם לא רואים בכלל את ה', לא רואים כלום, הכל חשוך, הכל סתום, אבל יש שם ניגון... ניגון כזה עצום... ניגון שזוכים לשמוע אותו כשלא שמים לב לכל הבלבולים, כשנלחמים עם הקושיות, כשאומרים יש ה' בעולם שעושה את הכל והכל ברחמים.

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם " (מה,ה). יוסף הצדיק מלמד אותנו מה שידוע לכל אדם מאמין, שהכל, גם מה שנראה לנו רע, הכל לטובה!!!

אל תכעסו ואל תצטערו על מה שעשיתם הוא אומר לאחים, שהרי הנה עיניכם הרואות שמעז יצא מתוק "ולמחיה שלחני אלוקים לפניכם", והכל לטובה!

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה "(מה, ד).

דווקא בגלל שמכרתם אותי מצרימה, ועברתי מה שעברתי, כאלה יסורים, כאלה נסיונות קשים, בזכות זה הגעתי לאן שהגעתי. כשאדם, בתוך כל הנסיונות הקשים שהוא עובר הוא ממשיך לחפש את השם, לברוח אל השם, כשאדם עובר את הנסיונות של החיים באמונה שהכל מה' והכל לטובה, הוא מגיע לקשר הכי חזק עם ה'.

העולם הזה בנוי מנסיונות. כל אדם עובר נסיונות בחיים שלו, אם במציאת זיווג, אם בפרנסה, אם בבנים, אם בשלום בית, אם בבריאות, כל מיני סוגים של נסיונות. ורק עם אמונה אפשר להחזיק מעמד בכל מה שעובר.

תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד. תאמין שהוא עושה איתך את הטוב ביותר. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון שלה.

לעתיד לבוא, אחרי 120 שנה, הניגון יהיה : פה, כשלא ראית כלום, זה היה ה', ושם כשהיה קשה, כשהיה ממש נורא ואיום, אך הנה – זה היה ה' שהיה איתי, זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות איך ה' היה אתנו גם ברגעים הכי קשים.

"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח, (לט, ב).

איך זה שיוסף כל כך הצליח? מה הסוד שלו? שם שמים שגור בפיו. בגלל שהשם של בורא עולם נמצא לו על הפה כל הזמן, בגלל זה כל מה שהיה עושה, היה מצליח.

וזה מסר לכל אחד. תכניס את הקב"ה לתוך החיים שלך. תאמין שהוא יכול לעזור לך. דבר איתו. זה גן עדן לחיות עם בורא עולם.

באנו לפה כדי להבין  שיש בעל בית לעולם והוא קובע הכל ועושה הכל וכל מה שאנחנו זוכים לעשות, זה כי הוא נותן לנו כוח לעשות. זאת האמת. ההיפך מזה זה השקר של "כוחי ועוצם ידי"... כשאדם מבין את האמת הזאת, הוא מרבה לפנות לה' ולבקש מה' שיעזור לו בכל דבר. אנחנו שוכחים, יוסף לא שכח. גם כשהיה  12 בבית האסורים וגם כשהיה 80 שנה מלך על כל מצרים הוא כל הזמן זוכר את ה' ומזכיר  את ה'.

יש עוד סוד להצלחה של יוסף הצדיק. הוא לא רק מאמין שמה שה' עושה איתו זה טוב, הוא אומר את זה בקול, הוא שר ורוקד את זה. כאלה נסיונות שהוא עבר, כאלה דברים קשים, והוא כל הזמן שמח, כל הזמן רוקד ושר, כל הזמן מחובר.

אדם, כל שניה יש לו תקלה, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח. זה כזה נסיון עצום! הוא צריך כזו אמונה! עד כדי כך שרבי עקיבא היה צריך 22 שנה ללמוד מרבו, נחום איש גמזו את האמונה הזאת. אם אדם אומר על כל דבר גם זו לטובה, אז הוא יצא מכל היסורים שבעולם. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה'  עושה זה  טוב, ה' איתנו תמיד, ה' הולך איתנו, ה' לא יעזוב אותנו אף פעם. ברגע שאדם מבין שזה לטובה, ומתגבר לשיר, לרקוד, ולשמוח, הוא נותן כוח שמהדבר הזה דייקא יהיו לו ניסים.

אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל קירות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את זה, הוא נירגע, הוא חוזר לעצמו, הוא מתחבר לאור הזה שנקרא "אין עוד מלבדו".

יוסף הצדיק , למרות כל מה שעשו לו אחיו, שהפשיטו את בגדיו מעליו, אטמו ליבם מבכיו ותחנוניו, השליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, הוא סולח. "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". למה הוסיף "אחיכם"? לא מספיק להגיד אני יוסף? אלא רצה לומר, למרות שמכרתם אותי מצרימה, אני נשאר אחיכם, אין בליבי שום תרעומת, שום כעס, שום שינאה.

כל מה שקורה לך, זה הכל ברצון השם יתברך. ככה השם רוצה, נקודה. אין מה להאשים, לא בני אדם אחרים וגם לא את עצמך. אתה נמצא עכשיו בנסיון של אמונה, אתה חייב להשליך את השכל כי השכל מפיל אותך מהאמונה שהכל רצון ה'. השכל נותן לך כל מיני הסברים שמובילים לכעס, לצער, לייאוש, לנקמנות, להאשמה עצמית, אתה חייב להשליך את השכל הזה ולהתחזק באמונה שאין עוד מלבדו! הכל ברצון ה', והכל לטובתך.

אדם מתחזק באמונה, אז הרבה יותר קל לו עם בני אדם כי זה לא אשתו ולא השכן ולא החבר, זה הכל ה', זאת דרגה מאד גבוהה באמונה, אך עם הרבה עבודה פנימית, ועם הרבה תפילות, אפשר לזכות. רבונו של עולם תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך מה שקורה לי.

אדם בעולם הזה, עוברים עליו הרבה נסיונות. לא יעזור כלום. גם על הצדיקים הכי גדולים עבר ועבר. אז איך הם החזיקו מעמד והצליחו להגיע למעלות עצומות? הם התחזקו בזה שהשם תמיד אוהב אותם. שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. גם כשיש ירידה, גם כשיש נפילה, גם כשיש קשיים, לא לאבד את האמונה שהשם אוהב אותנו! לפעמים הקב"ה לא נותן חיוך, כשהוא נותן חיוך זה הכי טוב אבל לפעמים הקב"ה לא מראה פנים שוחקות. אדם לא הולך לו כמו שהוא רוצה, אז אדם נשבר והוא מתרחק.

צריך לזכור שהנסיונות שאדם עובר בחייו הם הרחמים של ה', נסיון זה הזדמנות פז לתיקון והתעלות, זה קרש הקפיצה למדרגה הבאה. אין צמיחה רוחנית בלי עמידה בנסיונות. רק עם ניסיונות זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת הבורא אבל אסור להתייאש. בסוף רואים שהכל, אבל הכל, היה לטובה. כמו הספור הבא:

ביד החזקה

הזיכרון הראשון שלי הוא מהיום הראשון ללימודים, ילדת כיתה א' בבית הספר בחארקוב, אוקריאנה. כל הילדים צעדו עד הכיתה, כמקובל באותו בית ספר, כשהם מלווים בשני הוריהם. אותי ליוו ההורים שלי עד לרחבה, ושם מצאו לנכון להודיע לי שהם נפרדים. אבא עזב מיד, וגם אמא הלכה לדרכה עוד לפני טקס הפתיחה המסורתי. נותרתי לבד, ילדה קטנה בתוך מהומת הילדים וההורים. את הידיעה שאני יהודייה קיבלתי מסבא שלי, אבל היהדות שלי הסתכמה בכך שידעתי  שיש אלוקים אחד, ושצריך לאכול מצות בפסח. ידעתי גם שאסור לי לספר שאנחנו יהודים. מאוחר יותר הבנתי גם מדוע. זה קרה כשילד מכיתתי הציץ ביומן המורה. במשבצת שלי, תחת העמודה 'לאום', היה כתוב 'יהודי'. הוא התרוצץ עם היומן בין החברים וצעק 'אנה היא יהודייה'. זה היה האות לפתיחת מסע הצקות נורא. ככל שעבר הזמן כבר לא יכולתי לעמוד בהצקות. בכיתה ה' התחלתי להתחמק מהשיעורים, לשבת שעות רבות בספרייה. לא היה מי שישים לב לכך: אבי התגורר במוסקווה, ואמי הייתה מרוכזת בעצמה ובכל מיני עסקים כושלים שניסתה להקים.

הייתי מסתובבת הרבה ליד הנהר ובשוק, מתבוננת בעוברים והשבים, ולאחר מכן חוזרת הביתה כביכול מיום לימודים רגיל. יום אחד, לקראת סיום שנת הלימודים, תפסה אותי המנהלת בספרייה, ואחרי בירורים לגביי, הודיעה שאשאר שנה נוספת בכיתה ה'. לא הייתה לי ברירה אלא לספר לאמי. אמא קנתה שוקולד ונקניק טוב, ולמחרת הגיעה לבית הספר לפייס את המנהלת. המנהלת לקחה את השוקולד וגם את הנקניק היקר, אבל נשארה בשלה: "היא נשארת כיתה". המוצא האחרון היה להתקשר לאבי במוסקווה. הוא הגיע בתוך יום, ומה שלא עשו השוקולד והנקניק עשו חמישים דולר. המנהלת שלי היית אולי אנטישמית, אבל כנראה שאהבה כסף יותר מששנאה יהודים. נאלצתי לחזור לכיתה ולהמשיך להתמודד עם ההצקות והפגיעות על רקע יהדותי.

יום אחד, אחרי הפסקה מלאת הצקות, ניגש אליי בפרוזדור אחד הילדים שנהג להציק לי הרבה, והחל ללגלג עליי בקול רם. המילים שלו הגדישו הפעם את הסאה. מרוב ייאוש דחפתי לעבר כיסא שעמד לידי. הוא התגלגל מכל המדרגות ושבר את ידו. איש לא היה מסביבנו, משום שהייתה זו שעת סיום ההפסקה. ראיתי מורים רצים לעברו, ואני נמלטתי אל הכיתה. לבי דפק בחזקה, חיכיתי שיבואו מההנהלה אל הכיתה לקרוא לי ולהעניש אותי, אבל איש לא הגיע. למחרת ראיתי אותו עם גבס על היד. הוא לא אמר דבר לאיש.. כולם מסביבי אמרו מעד ושבר ושבר את היד. זה מה שהוא סיפר. לא הצלחתי להבין מדוע לא הלשין עליי. הדבר היה לפלא בעיניי. מאותו יום הוא חדל להתעלל בי, אבל ההתעללות של שאר הילדים רק הלכה וגברה. לא הייתה הפסקה שבה אל היו מדביקים עליי מגן דוד או מכים ובורחים. לא יכולתי עוד. החלטתי לעבור לבית ספר אחר שבו איש לא מכיר אותי. הסתבר שנפלתי מהפח אל הפחת. מהר מאד גילו גם שאני יהודייה, וההצקות היו קשות פי כמה מבית הספר הקודם. במיוחד הגדילו לעשות שתי בנות, שארגנו סביבן קבוצה ששמה לעצמה מטרה להציק לי ולמרר את חיי. הן היו גונבות לי את התיק, אוכלות את הכריך שלי, מורחות דבק או לכלולים על הכיסא. לא היו לי חיים. ובכל אותו זמן לא היה לי אבא, וגם אמא לא בדיוק הייתה בסביבה.

הייתי הילדה הבודדה ביותר בעולם. לצערי, עדיין לא התוועדתי לבורא עולם ולא חשתי בקיומו. למרות זאת, סיימתי את לימודיי עם ציונים טובים, ובחירוק שיניים המשכתי גם לבית הספר התיכון. כולם התמרמרו על היהודייה שמשיגה את כולם, וזו היתה עוד אשמה כלפיי.

לקראת טקס הסיום ביקשתי מהוריי להיות נוכחים, כדי שיהיו גאים בי. אמי אמרה שהיא עסוקה ואבא אמר 'נראה'. ובדיוק כמו ביומי הראשון בכיתה א', מצאתי עצמי היחידה שאף לא אחד מהוריה הגיע להיות אתה. דמעות חנקו את גרוני. התלמידים נקראו בזה אחר זה לקבל את תעודות הסיום, ולאחר מכן התקבלו בחיבוק על ידי הוריהם. הכרוז קרא בשמי. עליתי בפנים קודרות לבמה, לקחתי את התעודה ואז ראיתי דמות קוראת ומריעה לי מתוך הקהל. היה זה אבי. הוא הגיע ממוסקווה במיוחד. מאד התרגשתי.

בהיותי בת שבע עשרה, הגיעו קרובי משפחה מאמריקה לבקר אותנו. הם היו ניצולי שואה שברחו מאוקריאנה לאמריקה בניסים ובנפלאות. הייתה זו דודה של אמי, ושתי בנותיה שטרם נישאו. לא היה להם שום קשר עם היהדות, בדיוק כמו לי. מאד נקשרנו. כשחזרו, ביקשו שאבוא לביקור גומלין. אם הייתי נענית, כנראה לא הייתי נפגשת ביהדותי אי פעם. בס"ד, מן השמים שלחו אליי ידידה שהציעה לי לנסוע לארץ ישראל למשך חצי שנה, להשתתף בקמפ שמטרתו לעודד עלייה לארץ. 'תמיד תוכלי לנסוע לאמריקה', היא שכנעה אותי, 'תגיעי לחצי שנה לארץ ישראל ואחר כך תסעי לאן שאת רוצה'. מצאתי עצמי לבד בירושלים, קצת מבוהלת בתחילה, אבל בדיעבד זו הייתה התקופה היפה בחיי. קבוצת הבנות שלנו טיילה בכל הארץ, והתגבשו ממש למשפחה אחת. כשהגיע הזמן לחזור לאוקראינה, היה ברור לי לחלוטין שמקומי הוא אך ורק כאן.

בגיל עשרים ושתים החלו להגיע אליי הצעות שידוכים, ביניהן הצעות מקומיות, וגם כאלו של יוצאי ברית המועצות לשעבר. ואז קיבלתי הצעה שלא ידעו לספר לי עליה דבר, מלבד העובדה שמוצאו של הבחור מחארקוב. אם חשבו שזה ישכנע אותי הייתה זו טעות. מחארקוב לא היו לי זכרונות טובים, כך שביקשתי פרטים נוספים. הסתבר שקוראים לו משה (מישה), ושהוא נמצא בארץ עם הוריו, הוא למד הנהלת חשבונות, והוא בחור עדין וטוב. נפגשתי אתו ועם ההורים. הוא סיפר על הישיבה שבה הוא לומד ועל התאקלמותו בארץ. הוריו עשו רושם נהדר. זו הייתה משפחה הפוכה מזו שלי : אנשים חמים, מחוברים ודואגים לילדיהם. בדיוק המשפחה שרציתי שתהיה לי. בסוף הפגישה דיברו על אוקראינה. "אמרו שנולדת בחארקוב", אמרתי לו. "כן" הוא ענה. התעניינתי היכן. התברר שהיה גר קרוב למקום מגוריי. "מתי נודע לך על יהדותך?" הוא שאל. "מאז ומעולם", עניתי. "סבא שלי תמיד אמר לי שאנחנו יהודים, שיש אלוקים אחד שצריך לאכול מצות בפסח". "ואתה? שאלת?" "לא ידעתי שאני יהודי עד גיל 12". "ואיך נודע לך?" "זה הסיפור", אמר. "בבית הספר הייתה ילדה יהודייה שכולם התעללו בה. יום אחד לעגתי לה בקול רם, והיא דחפה אליי כיסא שגלגל אותי מכל המדרגות וכמעט התעלפתי", הוא לא שם לב שגם אני כמעט מתעלפת, והמשיך בסיפורו: "פוניתי לבית החולים, ובד בבד הזעיקו את אבי. כשהתאוששתי, כבר היה על ידי גבס. אבא שלי שאל מה קרה וסיפרתי לו שזרקו עליי כסא ושנדחפתי במדרגות. הוא שאל מדוע הילדה דחפה אותי. סיפרתי לו שלעגתי לה, מכיוון שהיא יהודייה, וכך עשו כולם. אבי ישב על מיטתי ושתק. ראיתיו מתהלך בחדר לכאן ולכאן. לא הבנתי מה ארע לו פתאום. ואז הוא החל לדבר.  בתחילה שיבח אותי על שהודיתי על האמת. לאחר מכן החל להטיף לי על כך שפגעתי , ועוד במי שסובלת מכולם ועוד על משהו שאין לה כל אשמה בו. ואז התיישב ואמר: 'חוץ מזה, מישה, גם אתה יהודי'. 'אתה יודע מי היה מישה?' אמר אבי, 'הוא היה מנהיג היהודים שהוציא את עמו מעובדות לחירות. על שמו אתה נקרא'. לא רק שאני יהודי, אפילו נקראתי על שמו של מנהיג היהודים! זה היה יותר מדי בשבילי. עתה, משסיפרו לי הורי על יהדותי, כבר לא היתה להם מניעה מלעלות לא"י. חזרתי לבית הספר. בהוראת אבי לא סיבכתי את הילדה. סיפרתי שמעדתי במדרגות. חצי שנה לאחר מכן, בלי לומר דבר לאיש, קמנו ועלינו לארץ ישראל. כאן למדתי במוסדות ישראלים דתיים רגילים, וזו הסיבה שהעברית שלי נקייה לגמרי. כמו ישראלי".

"זהו הסיפור שלי", אמר מישה, "אני חושב שאני האדם היחיד שהפך ליהודי בגלל שנשברה לו היד... מפתיע , לא"? כל הזמן ישבתי בראש מורכן, לא מאמינה למה שאוזניי שומעות, ומנסה להסתיר את הדמעות. "אתה יודע את שמה של הילדה שדחפה אותך מכל המדרגות?" שאלתי. הוא משך בכפתיו. "תני לי להיזכר... רגע, לא, אני לא זוכר". "ובכן", אמרתי לו, "השם שלה היה אנה. אנה פורמן..." הוא הביט בי בעיניים קרועות, ואז אמרתי: "זו הייתה אני!!!" זה הסיפור כולו. הדחיפה ההיא – היא שדחפה משפחה שלמה ליהדות, והעלתה אותה לארץ ישראל. כיום יש לנו ארבעה ילדים המתחנכים במוסדות חרדיים. פעם בשנה, כשאנו אומרים בהגדה את המילים "ביד חזקה ובזרוע נטויה", אנחנו זוכרים את נס יציאת מצרים הפרטי שלנו. (חיים ולדר, סיפורים מהחיים 2).

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להתחזק באמונה שהכל אתה עושה, שהכל בידיים שלך, שאין מה לתלות בבני אדם, שהישועה תבוא רק ממך.

וכשאני מנסה להשיג משהו ולא מצליח, הרי במקום ללחוץ, להתחנן, לנדנד, לכעוס, להיפגע, ואפשר להאריך בזה עוד ועוד, במקום כל זה להרים את הראש אליך ולבקש- אבא תעזור!

תעזור לי לקבל את מה שאני כל כך מבקש, רק אתה יכול להושיע אותי אבא שבשמים.

וכל זמן שאני לא מקבל להגיד תודה כאילו קיבלתי כי הכל ממך והכל לטובה. גם מה שעדין חסר. גם מה שלא מקבלים.

זכה אותי אבי שבשמים להתרגל לפנות אליך בכל עניין ועניין, לזכור שהכל אתה נותן, גם אם נראה שבדרך הטבע זה תלי בבני אדם.

רבונו של עולם זה קשה לי, זה בנגוד לטבע שלי, אני רגיל לפעול ולעשות, ואם צריך לנדנד וללחוץ, לשכנע , לדבר על לב, לנצל קשרים טובים ופתאום אומרים לי עצור! רק לפנות אל ה'! רק להגיד תודה ולשמוח גם אם לא מקבלים. לשמוח כאילו קבלנו.

רבונו של עולם תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך מה שקרה, קורה ויקרה לי.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי